הקברניטמיירטים מול רבים: כמה קשה להפיל נחיל כטב"מים איראני?
הקברניט
מיירטים מול רבים: כמה קשה להפיל נחיל כטב"מים איראני?
איך מטוסי קרב מוצאים את הכלים הקטנים והמסוכנים? כיצד מבטיחים שהטילים יפגעו, ומה עושים אם מפספסים? מאין באה שיטת ההגנה הזו, שמשלבת מטוסים ממספר חילות אוויר על שטח גדול? "הקברניט" מסביר
שלום, כאן הקברניט; חיל האוויר הצליח לאחרונה ליירט מטח של 185 כטב"מים מתאבדים מאיראן - נחיל גדול ומסוכן מאוד של כלים קטנים וחמקמקים. היום נסתכל אל מאחורי הקלעים של האתגר הזה, ונבין עד כמה באמת קשה לחסל נחיל כטב"מים, אילו מיגרנות יוצר האיום הזה עבור חילות אוויר בעולם, וכיצד צה"ל מתמודד איתן.
קודם כל, בואו נכיר קצת את הנחיל: כטב"מ הנפץ הוא נשק גאוני, שמאפשר לתקוף מטרות במרחק של מאות ואלפי ק"מ, בדיוק שאינו נופל בהרבה משל טיל שיוט - אף שמחירו לרוב זול פי 50 ויותר.
מטח כזה יכול להיות ידני - צוותי שיגור שמזינים לכל כלי את מסלול הטיסה והמטרה שלו, ויורים בנפרד - ואז צריך להקפיד שלא יצטלבו ויתנגשו בדרך.
המטח יכול להיות גם אוטומטי: איראן פיתחה משגרים שמשלחים כטב"מי נפץ שאהד 136 בחמישיות, כשכולם מקבלים מטרות ונתיבים מאותה מערכת. זה עושה חיים קלים למי שרוצה לשחרר הרבה כטב"מים במהירות, בלי לחשוש מאש אויב.
הרעיון הטקטי במתקפת נחיל כטב"מים הוא להשתמש בהרבה כלים קטנים וזולים כדי לפגוע בדייקנות במטרות מוגנות ומרוחקות, ע"י חציית סף הרוויה של מערכות ההגנה; אם סוללות הנ"מ של האויב יכולות לטפל בו זמנית במאה מטרות ואני שיגרתי מאה ועשרים, אצליח לפגוע אפילו אם הטילים של היריב חכמים כמו איינשטיין והכטב"מים שלי טיפשים כמו הרצפה.
הרעיון הזה אינו חדש ועובד היטב עוד מאז המטח הראשון מסוג הזה, אי שם ב-13 ביוני 1944: גרמניה הנאצית שיגרה מטח של פצצות מעופפות V1 לעבר לונדון, ואף שהתגלו במכ"מ התקשו טייסי חיל האוויר המלכותי לעצור אותן.
ההפלות בוצעו באשר מקלעים ותותחים מטווח קרוב, ולעיתים גם עם תמרון ג'ודו: מטוס הקרב נצמד לפצצה המעופפת, הטייס נתן עם הכנף מכה בכנף המטרה - והפצצה הסתחררה והתרסקה בדרך.
שתי הטכניקות חייבו מגע צמוד וקשר עין, והצליחו לעיתים רחוקות: עד סוף המלחמה פגעו 2,400 פצצות כאלה בבירה הבריטית, הרגו כששת אלפים איש ופצעו עוד 18,000. היו פשוט יותר פצצות ממיירטים בכל נקודה מותקפת.
אותה שיטה של הרוויית ההגנה עובדת גם בימינו - והדוגמה הטובה מכולן מגיעה מאוקראינה: טילי השיוט היקרים של פוטין החטיאו משום שתוכננו רע, העולם הטיל עליו חרם שלא איפשר לקבל שבבי הנחייה מחו"ל, ועדיין החליט להפציץ את אוקראינה עד להכרעה. מה עשה? פנה לאיראנים, אלופי שביל החלב בכטב"מים משתלמים.
עד מהרה מילא זמזום השאהד 136 את שמי המדינה, ופיצוצים הדהדו מקייב עד אודסה: הכטב"מים הללו פוצצו תחנות כוח מדי לילה, השמידו מערכות תקשורת ותשתיות, והרגו אזרחים רבים. זאת, אף שבמדינה נפרסו מערכות הגנה רבות בגיבוי מודיעין אמריקאי מעולה, וטילי כתף נגד כלי טיס הוצמדו לכל מחלקה.
הכטב"מים ששיגרו איראן לעבר ישראל ב-14 באפריל היו בדיוק אותם שאהדים, שנורו מאותן משאיות בחמישיות - אבל במקרה ההוא אף אחד לא הגיע ליעדו, לא גרם כל נזק, וההצלחה היתה מוחלטת. זאת, אף שאנו מדברים על מטח גדול מאוד, שכלל גם טילי שיוט והעמיס על כוחות היירוט. איך הצלחנו?
האתגר הראשון בחיסול נחיל כטב"מים הוא גילוי מוקדם שלהם; גם אם שלח האויב מאה או מאתיים, מדובר בכלים מאוד קטנים עם חתימת מכ"מ זעירה. על המסך תיראה תנועה חריגה מאוד, אך לא יהיה קל לאתר את המיקום והכיוון המדויקים.
ככל שיטוסו הכטב"מים נמוך יותר, כך יוסיפו לנו כאבי ראש; המכ"מ הוא אנטנה שמשדרת גלי רדיו שפוגעים בעצמים, חוזרים אליה ולפי מבנה ההחזר מתגלים נתוני הכיוון והמיקום של מטרות. אבל כשטסים קרוב לקרקע, פוגעים הגלים גם באדמה ומוחזרים לאנטנה - וכך קורה שעוקבים אחרי צל מכ"מי, אחרי ההחזר הלא נכון.
בעיה חמורה אף יותר היא שמכ"מים לא רואים דרך הרצפה; כטב"מ שטס נמוך מעבר לאופק יוסתר ע"י עקמומיות כדור הארץ, ויתגלה רק מטווח קרוב. טיסה נמוכה מאפשרת גם להתגנב דרך ואדיות ומאחורי רכסים, ולא חסרים כאלה בין איראן לישראל.
הפיתרון לבעיית הגילוי הוא פשוט שילוב זרועות: כשיש מספר סנסורים שמגלים את השיגור בזמן אמת, אפשר להכווין אל הנתיב מכ"מים שונים מכיוונים שונים, ממדינות שונות בזירה - ולהרכיב ביחד תמונת שמיים מלאה.
כך ניתן גם לקבוע מאין יגיע הנחיל, ולחכות לו באוויר עם מטוסי קרב. המטוסים יישאו סנסורים תרמיים, שיסייעו באיתור המטרות גם אם המכ"מ יסבול מהפרעות למיניהן.
בזכות שיתוף הפעולה הנרחב של ברית ההגנה מפני איראן, הצליחו צה"ל, חיל האוויר האמריקאי, חיל האוויר הבריטי ושאר המשתתפים לזהות את נתיבי הנחיל ולחסל אותו בדרכו.
האתגר השני הוא האתגר המספרי: האויב יכול לשלוח הרבה מאוד כטב"מים - מאות בבת אחת, או במטחים מתמשכים. וזה, כאשר למטוסי הקרב שלנו יש זמן משימה הרבה יותר קצר מאשר למטרות שלהם, וכל אחד נושא עד שמונה טילי אוויר-אוויר. מה עושים כשהטיל האחרון מפספס?
אין היגיון בלהתקרב ולירות בתותח; זה יחייב את המטוס להנמיך וישאב ממנו המון דלק. מה גם שקל להחטיא, וזמן המשימה המוגבל יקבל חתיכת גלאח. אין לנו פנאי להיצמד כך לכל כטב"מ כשיש עוד עשרה אחריו ועשרה אחריהם. אז מה עושים?
קודם כל, אנחנו משתמשים בטילים מאוד אמינים; ה-AIM120 האמריקאי והפיתון 5 הישראלי מציגים אחוזי הצלחה מהממים שמגיעים ל-90% בתנאים אופטימליים.
ביכולתם לתת מענה מעולה לטווח בינוני וקצר, גם כאשר המטרה מאוד קטנה ומאתגרת את הסנסורים.
ומה אחרי שנגמרים הטילים? מתחלפים: מטוסי חיל האוויר יכולים לעבוד בגלים; בכל גזרת יירוט יש מבנה מיירטים שמטפל במטרות שמתקרבות, ובמרחק-מה מאחוריו טס המבנה הבא.
כל מבנה ישגר ויפיל כטב"מים עד שתיגמר לו התחמושת, ואז מיד ישבור ויעוף לבסיס, למלא מחדש. ובינתיים, יוחלף בקו הראשון במבנה הבא בתור.
כך אפשר ליירט גם התקפה רציפה ומתמשכת: האויב ישלח עוד ועוד כטב"מים, שיפגשו באוויר עוד ועוד מהטילים שלנו. תחשבו על מדרגות נעות, כשכל אחת היא מטוס קרב. וזו רק אפשרות אחת: יש עוד שיטות ליירוט נחילי כטב"מים, ולמיצוי הכוח ב-100%.
האתגר השלישי הוא חלוקת קנים; כטב"מ נפץ איראני כמו השאהד 136 נורה בחמישיות, ואם ארבעים באים ביחד, יטוסו מאוד צמוד. קריטי לוודא שאין מצב בו כמה מטוסים יורים על אותו הכטב"מ, בעוד אחד אחר לא מקבל שירות. כאן נכנסת לתמונה רשת השליטה שלנו, שיודעת לשדך מטוסים למטרות ובודקת שאין כפילויות בכל גזרת יירוט פעילה.
האתגר הגדול הבא הוא המצב בגזרת היירוט: האויב יכול לפזר כטב"מים ולחכות, או להתאמץ ולהקשות עלינו עם נ"מ ארוך טווח, לוחמה אלקטרונית, שיגור כטב"מים לכיוונים אחרים בתור הטעיה ועוד.
ושימו לב, לא תמיד אפשר ליירט את המתקפה מחוץ לטווח אש נ"מ ושיבושים; למשל, אם המתקפה תגיע משטח לבנון. הפיתרון הוא לנתח מראש כל הפרעה אפשרית, ולהכין מראש מענה. למשל, כיפת ברזל יודעת לחסל באוויר גם טילי נ"מ, את משדרי השיבוש של האויב אפשר לאתר ולחסל בזמן אמת ועוד.
כדי להצליח, צריך לחשוב הרבה קדימה, ולקבל גישה להרבה מאוד מודיעין. רק שיתוף פעולה רציף עם מדינות אחרות שמודאגות מפעילות של אויבים כמו איראן וחיזבאללה יאפשר זאת. ככל שהתמונה שלנו תהיה יותר מלאה, כך יתקשה הצד השני להפתיע ולשבש - וגם יחשוף שיטות ויכולות תוך כדי תנועה.
ונסיים באתגר שהוא במובן מסוים, המורכב מכולם: איך בכלל מחברים יותר ממאה מטוסי קרב, מסוגים שונים ועם יכולות שונות, מכמה חילות אוויר, על שטח גדול ומסובך, לאותה המשימה בלי שיירו בטעות אחד על השני?
ואל תשכחו: בשטח יש מטוסי קרב חמקנים של צה"ל, בעלי חתימת מכ"מ מאוד קטנה שעלולה להטעות מיירטים בקלות. איך מבטיחים שהתזמורת הזאת תנגן כמו שצריך, בלי אש דו-צדדית, החטאות וכשלים?
הפיתרון הגיע מאמריקה: לארה"ב יש ניסיון של יותר מ-40 שנה בארגון מערכי הגנה מפני מתקפות אוויריות של כלים קטנים שטסים נמוך: טילי שיוט. היא הרי נערכה שנים למתקפה סובייטית באירופה, וכך למדה כיצד לשלב חילות ויכולות, גזרות ומגבלות.
השיטות תורגלו באימונים בינלאומיים משותפים. והחמקנים? יכולים פשוט לקבל גזרות משלהם, בהן לא יהיה מי שיירה עליהם בטעות. וכך נוצרה רשת הגנה חכמה, שמצליחה לחסל 100% מכל הכטב"מים ששיגרה איראן.
בשורה התחתונה, עד כמה קשה ליירט מטח כטב"מים איראני? זו מלאכה הרקוליאנית, אתגר מכוכב אחר. ולכן אנו מתאמנים על כך שנים, משפרים שיטות, נהלים, ציוד ומודיעין - כדי שבשטח היתרון המספרי של האויב יהיה היתרון היחיד שלו. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
