שוברת קודיםלמי קראתם לודיט? אקטיבי בתוך עולם טכנולוגי
שוברת קודים
למי קראתם לודיט? אקטיבי בתוך עולם טכנולוגי
לאנשי ההייטק יש עלבון ששמור לאנשים שלא רוצים טכנולוגיה: "לודיטים", על שם עובדי הטקסטיל שנלחמו במכונות האריגה. אך התרסקות המניות ששגשגו בקורונה מלמדת על צורך אמיתי להשיב את האוטונומיה על חיינו
בחודשים האחרונים שורה של חברות טכנולוגיה ששגשגו היטב בשיאה של המגיפה החלו להתכווץ. מניית זום, חברת הפגישות הווירטואליות, התרסקה ב־82% מאז השיא ב־2020; מניית פלטפורמת הכושר פלטון צנחה ב־90%; פלטפורמת המסחר המקוון רובינהוד צללה ב־80%; חברת הטלרפואה Teladoc צנחה ב־87%; ואפילו הקמעונאות המקוונת אמזון צנחה ב־36% מאז השיא שאליו הגיעה בתקופת הקורונה, וזאת רק רשימה חלקית בהחלט.
במגזר הטכנולוגיה וגם בתקשורת מסבירים בקלות יתרה את הנפילות: העולם המערבי נסוג מכמעט כל המגבלות שהוטלו עליו עם פרוץ המגפה; הבנקים המרכזיים הרגיעו את תמריצי הענק שהזריקו לשווקים בשנתיים האחרונות ובועת הנכסים מתכווצת בהתאם. כל מה שעולה חייב לרדת, אחרי שוק שורי יבוא שוק דובי. מחזוריות ידועה והסברים ידועים. אבל הסתכלות כזאת על מחירי המניות נועדה לאנשי כלכלה. השאלה היא האם יש סיבה אנושית, לא רק פיננסית?
אין דבר שמגזר הטכנולוגיה עושה טוב יותר מאשר להישען על העבר ולהשכיח את ההווה כדי למקד את תשומת הלב לעתיד אוטופי (שהוא בונה). למעשה היזמים, המפתחים והמשקיעים הרבה יותר טובים בלמכור הבטחות מאשר באמת לממש אותן. לא שחלילה הם לא טובים בפיתוח טכנולוגיות, אלא הם פשוט טובים יותר בלמכור את הרעיון שהמוצרים שלהם יביאו לטרנספורמציה בחיים שלנו, כל כך משמעותית שממש אין דרך חזרה ממנה.
לאורך ההיסטוריה המצאות טכנולוגיות — כמו הגלגל, אבק השריפה, הדפוס, מכונת הקיטור, המחשב והאינטרנט — אכן שינו את האופן שבו אנו פועלים ומתארגנים כחברה וממש תופסים ערך, זמן ומקום, ויזמי הייטק בתקופת הקורונה תיארו את פעילותם במונחים אלה ממש. הם גרסו שהלמידה, העבודה והרפואה מרחוק ישנו לנצח את האופן שבו אנחנו עובדים, מתקשרים ומנהלים חיים חברתיים. והתרחבות הרכישות המקוונות חיסלה כמעט לחלוטין את הלגיטימציה של החנויות הפיזיות. לרגע היה נראה שהם צודקים, שהחיים לא יחזרו להיות מה שהם היו, שהמין האנושי לקח צעד אחד גדול קדימה ולא יסתכל עוד לאחור. למעשה הצעד קדימה היה חד כל כך, שכבר התחילו להסביר לנו את הצעד הבא, את ההיטמעות המוחלטת בדיגיטלי, את הנטישה ההמונית לווירטואלי. המטאוורס נולד. אבל ממש נולד. סנופ דוג קנה אחוזה (זאת אומרת פיקסלים) בכמה מיליוני דולרים, בעקבותיו עוד כמה אנשים עשירים רכשו להם פיקסלים, והסבירו לנו איך הדברים האלו לא באמת קיימים אבל שווים הרבה מאוד כסף, ולא כדאי לנו להישאר מאחור.
אפשר להבין אותם. בזמן שאתה תקוע בבית, כשכל המדינה בסגר אחר סגר, כשהעבודה היא חודשים ארוכים מרחוק, כשאין יותר הופעות חיות, ואי אפשר לשבת בבית קפה עם חבר או ללכת לסרט בבית הקולנוע, צריך לדמיין עולם אחר, עם גירויים חדשים, כדי שלא נקמול ונמות מבפנים. אבל כשהחיים החלו לשוב למסלולם השינוי נראה פחות טקטוני. דו”חות אמזון הצביעו על ירידה במכירות, כך גם חלה ירידה בשימוש בזום, בפלטון ובאפליקציות הרפואה מרחוק. מה קרה? מדוע חזרנו לשוק, לאולמות הקולנוע, לקופת החולים, לאותה פרימיטיביות איומה, לפיזי, לאטי, לארצי? איך זה קרה?
1. התחלה של תנועה
לאנשי הטכנולוגיה הנלהבים ביותר יש שם חי לאנשים שלא רוצים טכנולוגיה, הם מכנים אותם בעלבון “לודיט”, שזה אדם פרובינציאלי, אנאלפבית חסר תוחלת, “שונא טכנולוגיה”, “מפחד מטכנולוגיה” ו”לא מבין טכנולוגיה”, עד כדי ניסיון קומי לשבור אותה. זהו רעיון שמבוסס על תיאור גרוע של ההיסטוריה שבאלימות הופך כל ביקורת על טכנולוגיה ספציפית כמתקפה על כל טכנולוגיה, ומשמש דרך כללית להשתיק דיון מהותי כדי לקדם רעיון אחד – כל מה שחשוב הוא ההתקדמות הטכנולוגית. האמת היא סיפור מורכב יותר של התנגדות – לא לטכנולוגיה, אלא לקדושתה.
הלודיטים היו עובדי טקסטיל מיומנים בריטים במאה ה־19 שהשמידו מכונות אריגה באישון ליל במפעלים שבהם עבדו. היתה זו תקופת הקפיטליזם הוויקטוריאני שהתאפיין בתיעוש גובר ומצוקה כלכלית איומה, וחשף את כיעורה של כלכלת השוק ואת אי־השוויון המפלצתי שהיא יודעת לייצר. אבל בשונה מהאופן שבו משתמשים במונח היום, הלודיטים לא היו חבורה של בריונים מטופשים שפשוט חבטו בטכנולוגיה בחשש ילדותי. הם היו הראשונים להבין את השפעת המהפכה התעשייתית על ההווה והגיבו בהתאם. פעילותם לא היתה חסרת הבחנה, אלא כוונה נגד בעלי המפעלים שהשתמשו בטכנולוגיה כדי לנצל עובדים. ללודיטים לא היה דבר נגד הטכנולוגיה, כמו שלא היה להם שום כבוד עודף כלפיה, הם רק רצו להאכיל את ילדיהם. ואף על פי שההתארגנות שלהם פעלה רק במשך חמש שנים לפני שדוכאה באלימות, הלודיטים לא הפסידו, הם התחילו את תנועת העבודה.
2. צאו מהפסיביות
היום קיימת התפיסה הרווחת שטכנולוגיות, ברגע שחשבו עליהן, רובן ככולן בלתי נמנעות, ולאנשים מהשורה אין ממש מה לומר בנושא. יגידו לנו שהחברה הזו משבשת את השוק הזה, וזו את השוק הזה – עסק של טריליון דולר! שלא רחוק היום וכל פגישות העבודה שלנו יהיו במטאוורס, שנלך עם משקפי גוגל גלאס, נקבל שירות רק בבנקים דיגיטליים, ונזמין תור רק באפליקציה. אוי ואבוי נייר ולעמוד בתור. איזה בזבוז של זמן. מי שלא מתחבר הוא טכנופוב, אוויל או פשוט זקן שלא יודע איך להתמודד עם החידושים ונאלץ להישאר מאחור. עצוב.
אבל האמת היא הרבה יותר באמצע. לא תמיד, אך לעתים טכנולוגיה אינה משרתת אותנו כפי שממציאיה חושבים שהיא משרתת. זום נופלת כי אף שהשירות נוח ולא ננטוש אותו, אנחנו לא רוצים לחיות בפלטפורמה; אמזון צנחה כי אף שנוח לקנות אונליין, אנחנו גם אוהבים לגעת בדברים לפני שאנחנו קונים; וחברות הטלרפואה צונחות כי זה נוח לקבל מרשם בטלפון, אבל אנחנו גם רוצים לראות את הרופאים.
דטרמיניזם טכנולוגי - הרעיון שלפיו טכנולוגיה אינה ניתנת לעצירה ולא מושפעת מגורמים חברתיים, והאנושות תתאים את עצמה להתקדמות הטכנולוגית
להיות לודיט אין משמעו להתנגד לטכנולוגיה, כפי שלהתנגד לוולט לא אומר להתנגד למשלוחים. לודיט מוציא אותנו מהפסיביות ומטרתו לראות את עצמנו כוח פעיל בתוך עולם טכנולוגי, שבו אנו בוחרים במה ובכמה להשתמש, לדרוש דברים מסוימים ולדחות אחרים. להשיב אוטונומיה ולהכיר ברעיון שטכנולוגיה אינה כוח ניטרלי חסר מעצורים בחיים שלנו.
“דטרמיניזם טכנולוגי - השליטה של ההווה על ידי העבר - וההתקדמות הטכנולוגית - השליטה בהווה על ידי העתיד - התחברו במוחנו כדי להשמיד את ההווה הטכנולוגי”, ניסה להזכיר לנו היסטוריון הטכנולוגיה דיוויד נובל כבר בשנות התשעים. “חוסר היכולת אפילו להבין את הטכנולוגיה בזמן הווה, ועוד פחות מכך לפעול על פיה, עצר כל התנגדות והעניק לגיטימציה לחוסר הפעולה מולה”.
