הקברניטרמבו בשחקים: הטייס שהביס לבדו 16 מיגים
הקברניט
רמבו בשחקים: הטייס שהביס לבדו 16 מיגים
כמו בסרטי אקשן, התנפל ראלף פאר על האויב למרות שהיה בנחיתות מספרית מטורפת - וניצח נגד כל היגיון. איך הצליח ולמה בכלל ניסה? כיצד תרמה לכך תקלה בכוונת, ואיזה יתרון יש למטוס בודד בקרב המוני?
שלום, כאן הקברניט; בכל סרט אקשן שמכבד את יש סצנה בה הגיבור מפרק לבדו המוני אויבים (שמשום מה, מתעקשים לתקוף אותו אחד-אחד). לסת אחר לסת יישברו תחת אגרופי הברזל שלו, המחסניות שלו לא נגמרות וכל כדור פוגע בול (לפעמים, ביותר מאויב אחד).
הוליווד לא המציאה את הקטע הזה: לפני שוורצנגר, ואן דאם וסטאלון באו בהימה הגיבור ההודי שהרג מאה איש לבדו במלחמת הקורוקשטרה, סאיטו בנקיי הגיבור היפני שהרג 300 ושמשון הגיבור היהודי שהרג אלף.
בטבעיות, זה עובד באותה הצורה כשהגיבור יושב במטוס: כל מה שיעלה לאוויר נגדו יגמור בתור כדור אש כתום ומרשים, עליו עבד צוות מאוד מיומן של גרפיקאים. היום אספר לכם על מישהו שעשה את זה במציאות - ולא סתם: הוא ניצח לבדו קרב אוויר בנחיתות מספרית מטורפת והרג ביריביו עד שפשוט שברחו אל מעבר לאופק - ועוד היה מוכן להמשיך ולקצור בהם עד הכדור האחרון והנשימה האחרונה; רמבו אמיתי.
ניצחון כזה נשמע כמו משהו שסותר כל היגיון אפשרי, אך בעולם הלוחמה האווירית לפעמים גם ההיגיון מתנהג קצת אחרת; היום נצלול לעומקו של הסיפור ונבין איזה יתרון יש למטוס אחד שנלחם בכמה בו זמנית.
לרמבו שלנו קוראים ראלף פאר, וכמו בהרבה משפחות אמריקאיות עם רקורד צבאי, ציפו ממנו להתגייס לחיל הים; אביו היה קצין בדרגת קומנדר בצי (המקבילה לסגן אלוף) ואחיו הגדול וורן - תת-אדמירל (אלוף). אבל לראלף הצעיר היו שאיפות אחרות משלהם; לא קריירה בתחום התיאטרון, כן? החינוך שלו כיוון אותו הישר אל שירות צבאי, והשנה היתה 1942; כל ארצות הברית היתה משולהבת בנקמה על מתקפת פרל הארבור. גיבורנו פשוט העדיף לראות את המלחמה מזווית אחרת והתנדב לחיל האוויר.
לאחר שסיים את הכשרתו וקיבל את הכנפיים, חלם להגיע אל החזיתות הסוערות שמול הנאצים והיפנים. לאן הגיע? לבסיס מקסוול שבפאתי העיר מונטגומרי, אלבמה - שם שירת כמדריך טיסה.
תפקיד די מקומבן ומבוקש, שלא ברור כיצד קיבל; בין הצי וחיל האוויר (שבאותם ימים עוד השתייך לצבא היבשה) שררה שנאה שתגרום לכל יריבות בין מועדוני כדורגל עירוניים להיראות כוויכוח בגן ילדים. ועדיין, הגיע פאר לג'וב הזה, ונהנה בו מאוד, עת הטיס את ה-P38 לייטנינג המהיר והדו מנועי ואת המוסטנג האגדי.
באוגוסט 1945 שמח, כשהתבשר שהוא מועבר לטייסת קרב 7, שמושבה באוקינאווה וסוף-סוף יראה קצת אקשן. כמה קצת? ובכן, פחות מחודש לאחר שהגיע לגזרה המלחמה פשוט נגמרה. בסוף השנה עזב פאר את חיל האוויר והחל לתכנן את חייו קדימה, במחשבה שקריירה צבאית כמו של המשפחה כבר לא תהיה לו.
ב-1948 שוב נקרא לשירות צבאי, ונענה בשמחה: לחיל האוויר היו חסרים טייסים מיומנים, שיהיו מוכנים ללמוד להשתמש במטוסי הסילון החדשים שלו. ולפי הערכות, מלחמה חדשה היתה ממש מעבר לפינה. פאר עבר הסבה למטוסי F84 סילוניים, שמשמשים לתקיפה וסיוע קרוב, ושוב היה מבסוט: בשירותו, עבר בין בסיסים שונים בארה"ב ועל אף שלא זכה לראות עולם, בהחלט הכיר טוב יותר את נופי מולדתו.
ביוני 1950 פרצה אחת המלחמות הכי חסרות תוחלת בהיסטוריה האנושית, כשצבא צפון קוריאה הקומוניסטי חצה את הגבול אל דרום קוריאה הדמוקרטית; כאילו לגמרי טבעי שיאמץ הנפלש את אידיאולוגיית הפולש אם רק יכוונו לראשו מספיק רובים. ארה"ב, ואיתה קואליציה בינלאומית גדולה, מיהרה לשלוח לגזרה כוחות כדי לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית הזו. וכך הגיע לשם גם ראלף פאר, ביחד עם יחידתו משנות הארבעים, טייסת 7.
בתחילה, טס במטוס ה-F80, מטוס הסילון המבצעי הראשון של ארה"ב. היו אלה פחות או יותר, מטוסי הסילון הכי חלשים ומוגבלים בעולם, שהוקצו למשימות תקיפה. ובגלל שהיה להם גם טווח קצר והבסיס של פאר היה בכלל ביפן, זמן המשימה האפקטיבי היה ממש דקות בודדות: פאר וחבריו הגיעו לחצי האי הקוריאני, איתרו את המטרות שלהם, הטילו פצצות ומיד פנו לשוב לבסיסם. אפילו לא היה זמן לחוג ולוודא שהפצצה פגעה; כל שנייה שורפת דלק, והמיכל מאוד קטן. אחרי כמה משימות מתסכלות כאלה, התחיל פאר לבקש העברה.
לשמחתו קיבל אותה, והוצב בטייסת קרב בקוריאה עצמה, בה הכיר את החבר הכי טוב שלו: מטוס ה-F86 סייבר. היה זה הכלי הכי מתקדם בקטלוג האמריקאי, רב עוצמה וזריז, שקיבל כוונת מיוחדת במינה: היא היתה מסוגלת לאמוד את המרחק למטרה באמצעות מכ"מ קטן, להציג את נקודת הכיוון על לוח זכוכית ולתת לטייס יתרון על יריבו בדמות קליעה מדויקת ממרחק. הכוונת הזו היתה סוד כמוס והסובייטים, שהשתתפו בלחימה בחשאי, הצליחו להניח עליה יד רק לאחר מאמצים גדולים ביותר, במבצע משונה עליו סיפרתי לכם פעם.
20 צפייה בגלריה
מטוס ה-F86 סייבר. שימו לב לשלושת החריצים בדופן החזית. זה חצי מסוללת מקלעי 0.5 אינץ'
(צילום: USAF)
פאר טס בפטרולים בין הרכסים המשוננים של צפון קוריאה, באזור המכונה "סמטת המיגים" - אזור בצפון מערב המדינה שקיבל את שמו בגלל ששם פעלו מטוסי מיג 15 - מטוסי הקרב המתקדמים ביותר של האויב. היה זה יריבו הישיר של הסייבר, מהיר וחזק לא פחות, זריז אף יותר ובעל חימוש כבד במיוחד. מטוס הקרב הסובייטי היה גם עמיד מאוד בנזקים - והסייבר היה כמעט הכלי היחיד שיכל לנצחו באוויר שלא על בסיס מזל נטו.
ה-7 ביולי 1953, התחיל כמו עוד יום שגרתי בגזרה: תדריך בבסיס, עולים למטוס ומניעים, ממריאים ומגיעים לגזרת הפטרול, מתחילים לגהץ אותה ולחפש אויבים, ושוברים הביתה כשהדלק מתחיל להיגמר.
מזג האוויר היה מעונן חלקית, והמבנה של פאר שייט בגובה 41,000 רגל, בחיפוש אחר סיורים ומטוסי ביון. לפתע משהו תפס לפאר את העין: נצנוצים זעירים הרחק תחתיו, ממש קרוב לקרקע; נצנוצים שרק טייס קרב בעידן שלפני המכ"מ יכול להבין תוך שבריר שנייה שהם מטוסי אויב.
פאר עלה בקשר מול מס' 2 שלו, וסיפר שמצא מטרות. "אני לא רואה אותם, לך על זה; אני אחפה עליך", ענה. אז פאר פשוט התהפך וצלל כמו אסטרואיד, כשהסייבר שלו חורק ונאנח מעוצמת כוח הג'י, ומחט מד המהירות עוברת את התחום האדום. עוד רגע, ויתחיל המטוס ממש להישבר. אבל פאר לא דאג; הוא האמין בסייבר שלו, ועיניו היו ממוקדות בנצנוצים הזעירים, שכבר התחילו ללבוש צורה: רביעיית מטוסי מיג 15 צפון קוריאנית.
20 צפייה בגלריה
רביעיית מטוסי מיג 15. שימו לב שמתחת לגחון יש לו בליטה בהירה עם צינור שחור: זהו תותח 37 מ"מ
(צילום: armflot)
פאר סגר עליהם במהירות אדירה, כל כך מהר שלרגע היה לו נדמה שהוא רואה כפול: קצת מאחורי הרביעייה ולצידה, טסו עוד ארבעה מיגים. פאר שעט קדימה, ואז קלט שאינו מדמיין – ושגם מצידה השני ומעל קבוצת המיגים הראשונה ישנן רביעיות: הוא טייס אחד במטוס אחד, שעף כמו הברק של זאוס אל תוך 16 אויבים.
לא היה זמן להסס: פאר התמקד במטוס הכי קדמי - המוביל, מפקד המשימה בשטח ובדרך כלל הטייס הכי מנוסה - שחיסולו יוכל לשבש את התנהגות הכוח כולו. כדי שלא להישתל בקרקע, החל למשוך ולהתיישר - מה שגרם לגוף הסייבר ממש לצרוח וגיבורנו כבר היה שניות מפתיחה באש.
בשלב זה, קלטו אותו הצפון קוריאנים: טייסי קרב בסיור סורקים את סביבתם כל הזמן, וקצת קשה לפספס משהו שמגיע אליך מאחורה ומלמעלה; גם הסייבר מנצנץ בשמש. ואז נהיה לגיבורנו חושך בעיניים: כוונת הקסמים של הסייבר פשוט הפסיקה לעבוד; לחץ ג'י עצום פשוט שבר אותה. פאר נשאר עם לוח זכוכית ריק, עליו אין אפילו צלב.
איך יפגע? יהיה עליו פשוט להיצמד למוביל, לירות מטווח אפס, ולתקן לפי העין. הוא לא הספיק: המוביל נסק ופנה, ופאר פנה איתו, התייצב מולו וסחט את ההדק. אף כדור לא יצא; כשפונים במהירות כזו, כוח הג'י כה חזק שהכדורים לא יכולים להיגרף אל תוך המקלע.
פאר והמוביל הקוריאני נכנסו לקרב מסחרר בגובה נמוך, כשהם בתוך תמרון מספריים צמוד. במצב זה, חותכים היריבים זה את מסלולו של זה, מתהפכים ומנסים להאט כמה שיותר כדי להתמקם מאחורי האויב. בכל חליפה, היו השניים יכולים לראות זה את פני זה, ואז הקוריאני מצמץ: פאר הצליח להאט קצת ולהתיישב מאחוריו, ממש בטווח אפסי, ולתת צרור שחורר לגמרי את גוף המיג 15.
ואולם, מדובר במטוס קשוח ביותר, והקוריאני המשיך לרדוף אחרי הסייבר של פאר כאילו דבר לא קרה. שוב ושוב הצליח גיבורנו להתייצב בטווח אפסי, ולשתול עוד ועוד כדורים בתוך המיג - עד שהדליק אותו; פיצוץ כתום סינוור את פאר, וחתיכות מהמטוס כמעט פגעו בסייבר שלו.
פאר סובב את הראש אחורה וקלט שמאחוריו יש לא פחות משבעה מיגים, כשאחד מהם מתקרב לעמדת אש. הוא פנה בחדות, והתנפל על התוקפים. איפה היה מס' 2 שלו, אתם תוהים? אני בטוח שגם ראלף תהה; הוא היה הרבה יותר גבוה, וכלל לא ראה שמתרחש תחתיו קרב המוני. כשעלה בקשר מול גיבורנו ושאל למיקומו, ענה פאר "לא עכשיו, אני עסוק".
והוא באמת היה: השמיים נצבעו בהבזקים אדומים, מתותחי ה-37 מ"מ של המיגים. מדובר בתותחים גדולים בהרבה מהמקלעים שנשא הסייבר, וכל פגיעה יכולה לעשות חור בגודל אגרוף ולפוצץ בקלות מנועים ומערכות קריטיות. אך הקוריאנים לא הצליחו לפגוע; פאר שבר בחדות, התקרב אל רודפיו ומהר מאוד מצא עצמו יושב על זנבו של מיג.
שוב התקרב גיבורנו צמוד-צמוד אל טרפו. לא היתה ברירה; כוונת לא היתה לו - והפעם הצליח לגרום למיג נזק קריטי בצרור הראשון. גם הוא נדלק והתפוצץ. שוב הביט פאר לאחור וראה שיש אויבים מאחוריו.
אחד המיגים ניסה להיצמד אל פאר, אך הגובה היה נמוך מדי והמהירות גדולה מדי - ובין תמרון לתמרון נכנס לסחרור; בלית ברירה, נטש הקוריאני את מטוסו שניות לפני שנשתל בקרקע. ואז קרה משהו מאוד מפתיע, שפאר לא היה מדמיין שיקרה.
המיגים פשוט שברו ונמלטו; גם אלו שרדפו אחריו, וגם אלו שטסו מסביב. פאר, כולו סוער בסופת אדרנלין, עוד הביט אחריהם וקרא קריאות קרב. אבל מהר מאוד חזרו עיניו לקוקפיט וליתר דיוק, למחוון הדלק: נשאר לו מעט מאוד, ודרך ארוכה הביתה. גיבורנו פנה לבסיס ונחת ממש על אדי הדלק האחרונים.
מה קרה שם בעצם? איך יתכן שטייס אחד ישרוד קרב עם שישה עשר אויבים ולא רק - אלא יפיל שלושה, ויבריח את הנותרים?
כדי להבין זאת, בואו נסתכל על הקרב מהזווית הצפון קוריאנית. גם שם היה ה-7 ביולי יום רגיל, וטייסת קרב יצאה לחפש אמריקאים כשהיא מחולקת לרביעיות וטסה במספר נתיבים. משלא מצאו מטרות, חברו יחדיו והחלו להנמיך ולשוב יחד לבסיס. ואז, משום מקום, אחד הטייסים רואה מטוס אויב שצולל אל הכוח במהירות עצומה. הוא מעביר את הדיווח, ומוביל המבנה מנסה בעצמו להבין מאין מגיע היריב - ומגלה שהסייבר יושב לו על הזנב.
הוא שובר ומנסה להתחמק, בעוד שאר המטוסים לוקחים מגמה אחורה, ומנסים להתמקם בעמדת אש בתוך מצב מבלבל להדהים: כשמסתכלים מאחור, הסייבר והמיג דומים מאוד והרי ידוע שהאמריקאים נלחמים כשהם בזוגות ורביעיות; כמה מטוסי אויב נמצאים פה בכלל? יש אחד שאנחנו רואים. האם מס' 2 שלו על הזנב שלנו? האם עוד שניים עומדים לאגף אותנו? כל מה שיש זה מוביל שקורא לעזרה, ומטוס שיורה לעברו. האם זה האויב? האם זה מטוס ידידותי אחר, שכבר יורה על מי שיורה על המוביל? לכו תדעו. אז מה עושים בינתיים?
את פאר לא עניינו בכלל שאלות כאלה. הוא פשוט נצמד למטוס בו רצה לירות וניסה לירות עד שהצליח. ואז שבר לעבר מטוס שהיה מאחוריו. מה ראה הטייס הקוריאני? מטוס כסוף שובר בחדות, כשהוא ידע שבגזרה לפניו אמור להימצא רק המוביל, ואולי עוד מטוס שנחלץ לעזרתו. מהר מאוד התברר שהמטוס הכסוף הזה הוא הסייבר של בוב פאר, בחרטומו שישה מקלעים רושפים.
המטוס השלישי אבד בדיוק באותה הצורה, וכל טייסי המבנה הקוריאני שמעו את אותם דיווחים וקריאות לעזרה. אצלם בראש, מה שפחדו שיקרה הוא שקרה: הם נפלו קורבן למארב אמריקאי, והמטוסים הכסופים שמזגזגים מסביבם באמת איגפו אותם וירו בחבריהם. מה עושים כשאתה לא יודע היכן האויב במאה אחוז, ואתה בסוף משימה וקצר יחסית בדלק? לוקח את עצמך ובורח. לשוב בשלום זה חלק מהמשימה.
עתה, נותרו שלוש שאלות מעניינות: הראשונה מאוד טבעית - שבעה מטוסים ישבו על הזנב של פאר וחלקם פתחו באש; איך יתכן שאף אחד לא פגע? כדי לענות, נחזור אל אחד הגיבורים שהזכרתי בתחילת הטור הזה, סאיטו בנקיי. הוא היה נזיר לוחם אגדי, שלפי המקורות, אכן הרג 300 איש בעודו מגן על אדונו - הסמוראי יושיטסונה, אי שם במאה העשירית לספירה.
בנקיי פשוט עמד על גשר בכניסה לטירה יפנית, שרוחבו כרוחב עגלה עם שור או שני אנשים. במילים אחרות - לא היה מקום ליותר מלוחם אחד שיעמוד מול בנקיי בכל רגע נתון (אויביו היו יכולים להצטופף, אך זה פחות מומלץ כשהנשק שלך הוא חרב). בדיוק באותה צורה, לא היה מקום מאחורי פאר ליותר ממיג אחד שיורה באופן יעיל. הגובה, הטווח, הראות והחימוש עצמו לא איפשרו זאת. הקוריאנים בכל זאת ניסו, וכך יצא שיש הרבה יורים ואף אחד לא פוגע. ולא רק: הירי הזה גם סיכן את שאר המיגים, בלבל והפחיד את טייסיהם.
20 צפייה בגלריה
בנקיי עומד ונלחם על גשר. טריוויה: הדמות בה הוא נלחם פה היא אדונו יושיטסונה, שניצח אותו וכך קיבל אותו כשומר ראש
(צילום: Wikimedia)
נעבור לשאלה השנייה: האם היה יכול פאר לנצל את הבלבול הזה ולחסל את כל מטוסי האויב שמולו? בניגוד למה שהוליווד אוהבת להראות לנו, אין דבר כזה, להשמיד כל כך הרבה יריבים כשאתם בכזו נחיתות מספרית. אפילו אם אתם יושבים במטוס חזק יותר, אפילו אם אתם אלופי עולם.
ומה אם כל היריבים גרועים? חישבו על כך: אין דבר כזה, טייס קרב גרוע, רק חסר ניסיון. אם הוא גרוע, הוא לא יהיה טייס קרב. מאוד יקר להכשיר צוותי אוויר וההכשרה קשה, ואף חיל לא יחזיק טייס שלא מצדיק את ההשקעה. הניסיון משחק תפקיד עצום, אבל כשיש כל כך הרבה חסרי ניסיון שיורים עליך מכמה כיוונים, לא תצא חי. הרתעת האויב והבאתו למצב בו אין ביכולתו להמשיך בקרב היא ניצחון די והותר.
ולשאלה השלישית: האם ניצחון שכזה יכול להתקיים גם בימינו? אנשים בתחום ההיסטוריה הצבאית נוהגים לומר שכבר לא יהיו טייסים כמו פעם, כאלה שיתנפלו לבד על 16 אויבים ויצאו מנצחים. ויש שסבורים שזה אחרת משום שעוז הרוח של הדורות ההם שונה מהרוח האינדיווידואלית הצוותים בימינו.
אלו, כמובן, שטויות: אומץ לב, הקרבה וחתירה למגע יש בכל דור. מה שמשתנה הם הכלים והשיטות. קרב כמו כזה לא יכול להתקיים היום לא בגלל שלדור של ראלף פאר היו ביצים מפלדת יהלומים קסומה שכבר לא קיימת, אלא פשוט כי המציאות כבר לא מצריכה קרבות כאלה.
למשל, מכ"מים מוטסים מספקים תמונה עשירה ומדויקת, ואפשר לדעת יותר בקלות מול מי אתה עומד ומי טס מעליך (לגלות מי מתחתיך זה יותר מורכב; אסביר בהזדמנות). הטכנולוגיה מאפשרת גם שיתוף מטרות, כך שכל מטוס במבנה ידע היכן האויב, מי אויב ומי ידיד - ואפילו ההפתעות עובדות אחרת, וכוללות טכניקות שנשענות על הונאות שידורים ובלבול האויב, ופחות על התגנבות.
בנוסף, המטוסים הרבה יותר "מודעים" למגבלות שלהם; מחשב בקרת הטיסה לא יתן לטייס להגיע למצב שמסכן את המטוס ברמה של נזק לרכיבים. אמר לי פעם טייס אמריקאי קשיש: "אתה חושב שרצינו להתנפל עליהם ראש בראש עם מאשין גאנס, ולירות ממאה יארד? זה טירוף היום וזה היה טירוף גם אז. אבל זה מה שהיה לנו, אז את זה עשינו".
אגב, הקריירה של פאר היתה עוד ארוכה ומפוארת; לא רק שהשתתף בעוד קרבות בנחיתות יחסית מול אויביו וניצח, גם זכה בשלל מדליות על מעשי גבורה במלחמת וייטנאם; הוא סיפק סיוע קרוב לבסיס אמריקאי מותקף ונלחם ממש עד פגז התותח האחרון. הוא פרש מחיל האוויר רק אחרי שנפצע כשנפל מגג של בסיס אלגין בפלורידה, אליו טיפס כדי לבחון נזקי הוריקן.
מקרים כמו זה של ראלף פאר קרו לעיתים נדירות ביותר, אבל קרו; למשל, סיפרתי לכם פעם איך הצליח האייס היפני סאבורו סאקאי להביס 15 מטוסי אויב אמריקאים בלי לירות כדור אחד ובלי להיפגע מכדור אחד.
וגם כאן בישראל צמחו גיבורים שכאלה; אלוף האלופים גיורא אבן אפשטיין הצליח להביס יותר מ-12 מיגים בקרב מדהים ומסחרר במלחמת יום הכיפורים, עליו אספר לכם בפעם אחרת. בשורה התחתונה, קרבות אוויר הם נדירים ביותר בימינו, וקרבות אוויר בתצורה של נחיתות מספרית שכזו הם פשוט בלתי אפשריים. טוב שכך; היו בודדים שניצחו קרבות שכאלה ואנו חוגגים את ההישג שלהם, לעומת המונים שהובסו ואיבדו את חייהם. טיסה נעימה!
