ההזדמנות הגדולה שצמחה מתחת לרדאר של המשקיעים הישראלים
ההזדמנות הגדולה שצמחה מתחת לרדאר של המשקיעים הישראלים
תעשיית ההייטק הישראלית עוברת שנתיים לא פשוטות. אחרי עשורים של צמיחה יוצאת דופן, אינספור סטארטאפים ישראליים שיצאו להנפקות מוצלחות ואקזיטים בסכומים דמיוניים - התנופה החלה להיעצר. קודם היה זה המצב המאקרו כלכלי העולמי, ואז הצטרף גם המצב הגאו-פוליטי אצלנו בבית, שיצרו שניהם חוסר יציבות ודיללו משמעותית את כמות ההשקעות החדשות בחברות ישראליות. יחד עם זאת, משקיעים עוסקים בניהול סיכונים יום-יום - שוקלים את הסיכון אל מול הסיכוי, את ההפסד הפוטנציאלי אל מול ההזדמנות האקספוננציאלית, ואת התנאים של היום אל מול תמורות השוק של המחר.
על כן, ובניגוד לדעה הרווחת של הרבה מהמשקיעים בישראל, בעיניי יש בתעשיה המקומית הזדמנות אדירה, שבמשך שנים צמחה לה מתחת לרדאר של רוב קרנות ההון-סיכון - תעשיית ה-B2C. מדובר בענף בתוך ההייטק הישראלי שבו צומחות חברות מוצרים ושירותים שמתמקדות במכירה ישירות לצרכן הקצה, לא משנה היכן הוא נמצא על הגלובוס. באמצעות כלי השיווק העוצמתיים העומדים לרשותן היום, גם חברות מ"ישראל הקטנה״ יכולות להגיע ישירות אל מיליוני לקוחות בכל העולם.
אלא שלתחושתי, משקיעים רבים בישראל עדיין נוטים לפספס את ההזדמנות הזו. בפגישות עם עשרות קרנות הון-סיכון גלובליות ומובילות בתחום ה-B2C, נוכחתי לראות את גודל הפוטנציאל המפוספס בישראל. בעוד שבארה״ב תעשיית ה-B2C זוכה למחצית מכלל ההשקעות, בישראל - רק 25% מההון המושקע מגיע לחברות B2C. כך, צומחות כאן בשנים האחרונות חברות B2C מעולות עם צוותים חזקים ותוצאות פנומנליות, ששומעות "לא" אחר "לא" מקרנות ישראליות, ובסופו של דבר יוצאות לגייס בחו"ל - ומצליחות בענק.
אז איך זה שקרנות ההון סיכון בישראל נותנות להזדמנות הזו לברוח להן מבין האצבעות? בעיניי הכל מתחיל בתפיסה. הסטראט-אפ ניישן נבנתה במשך שנים על חברות B2B - כאלה שמוכרות מוצרים ושירותים לחברות אחרות. היזמים שבונים חברות כאלה מגיעים עם סט כישורים מסוים, וקרנות ההון-סיכון לא האמינו שיכולים לצמוח כאן יזמים שיידעו למכור ישירות לצרכנים. למה? כי יש פערים תרבותיים, כי יהיה קשה למכור מישראל לשווקים גלובליים, כי אין פה את אנשי השיווק הנכונים, ועוד הנחות מוטעות. בפועל, צמח כאן בעשור האחרון אקו-סיסטם רחב של טאלנטים שהתחנכו בחברות מבוססות-דאטה, שמבינים לקוח ומבינים מוצר, והקימו חברות B2C ישראליות שמובילות את הקטגוריה שלהן ברמה העולמית, כמו מאנדיי, למונייד, וויקס, פייבר, אודיטי ורבות אחרות.
מעבר לחשש שלא ייתכן שייבנו כאן חברות B2C מצליחות, למשקיעים הרבה יותר קל להמשיך ולהשקיע במקומות המוכרים - ״במגרש הביתי״. תעשיות הסייבר והדיפ-טק הישראליות שגשגו בעשורים האחרונים, הן חלק מרכזי ב-DNA של תעשיית הטק הישראלית, והן גם היוו את כר הגידול של הרבה מהמשקיעים הבולטים בישראל. עבור אותם משקיעים, ענפי הסייבר והדיפטק מרגישים מוכרים ובטוחים, והם מרגישים יותר בנוח לבצע השקעות בתעשיות הללו.
זה אמנם טבעי, אבל גם מייצר קיבעון מסוים, שמצד אחד גורם להם לפספס הזדמנות משמעותית, ומצד שני מקשה על תעשיה שלמה עם פוטנציאל הצלחה אדיר לצמוח כאן, ולייצר את הדור הבא של ההייטק הישראלי. אם אנחנו רוצים להמשיך ולשמור על המעמד של ישראל כ״סטארט-אפ ניישן״, אנחנו חייבים לוודא שהיא לא הופכת לנו, מבלי שנשים לב, ל״סייבר ניישן״.
בנוסף, היעדר העסקאות בתחום מוביל לחוסר ניסיון מצטבר בקרב המשקיעים ביכולת לייצר הערכה (אבלואציה) של חברות B2C, ולמעשה משאיר אותם, בהרבה מקרים, ללא יכולת לזהות את חברת ה-B2C הגדולה הבאה שתצא מישראל. עם הזמן, הפער הזה בין ישראל לבין העולם הולך ומתרחב. ככל שתעשיית ה-B2C הגלובלית מתפתחת, מדדי ההצלחה שלה משתנים ומתעדכנים, הטכנולוגיות משתכללות, ונוצרות תתי-תעשיות בתוכה, שלכל אחת מהן עולם תוכן אחר, בנצ׳מארקים אחרים, ואסטרטגיות אחרות. חברת פינטק לא דומה לחברת גיימינג, ששונה מחברת בריאות דיגיטלית, שעבורה הצלחה נראית אחרת בהשוואה לחברת אי-קומרס.
עבור אלה שלמחייתם עוסקים בסיכונים מחושבים, יש כאן הזדמנות מצוינת להעז, ולא להפסיד השקעות לקרנות זרות בגלל תפיסות ישנות ושמרניות. הפספוס כאן עלול להיות צורב, אבל לרווח יש פוטנציאל אדיר - לא רק עבור קרנות ההון-סיכון, אלא עבור מדינת ישראל כולה.
אלי גולד היא מנהלת שותפויות קרנות הון סיכון ב-Meta ישראל
