הקברניטאהבה בשחקים ונחשים מתים: 10 דברים שלא ידעתם על טופ גאן
הקברניט
אהבה בשחקים ונחשים מתים: 10 דברים שלא ידעתם על טופ גאן
לכבוד צאתו לאקרנים של סרט ההמשך "אהבה בשחקים: מאווריק", מספר "הקברניט" איך הוקם בית הספר הכי מפורסם בעולם לטיסה קרבית, כיצד השפיעה ישראל על אופיו המיוחד, אילו חלקים מהסרט המקורי הם אמיתיים - ולמה טייסים בקורס הטיס יחטפו קנס אם יצטטו את טום קרוז
10 דברים שלא ידעתם על טופ גאן (אהבה בשחקים)
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; השבוע המריא לאקרנים הסרט "אהבה בשחקים: מאווריק" וגרם לחובבי תעופה, אקשן וטום קרוז לגהק בועות אושר. הוא ממשיך את סיפורם של טייסי הצי האמריקאי מבית הספר הקרבי Top Gun, שהפך לשם מוכר בכל בית מאז הסרט "אהבה בשחקים" של 1986. קשה להפריז בהשפעת הכותר הראשון בסדרה; דורות שלמים של צעירים צפו בו ונשבעו שיגדלו להיות טייסי קרב.
באותה נשימה, עיצבן הסרט המוני המונים של טייסים אמיתיים, שאמרו שהטוויסט ההוליוודי של הג'וב שלהם מביך, וכולל הרבה יותר תחקירים ושיעורים, הרבה פחות משחקי אגו וכדורעף חופים. ואכן, הסרט הקלאסי מלא בקטעים שנראים מוגזמים - אך גם באמיתות מפתיעות ביותר.
היום נכיר גם את טופ גאן עצמו - בית הספר למדריכי קרבות אוויר של חיל הים האמריקאי - נלמד מאין הופיע ונבין למה המדריכים שלו מאוד יכעסו על חניך שישלוף ציטוטים מהסרט האגדי.
1. הכל התחיל בפאנטום
סיפורנו מתחיל באמצע שנות החמישים: ארצות הברית שרפה הון עתק לקראת פלישה סובייטית לאירופה, מלחמת עולם שלישית שנראה שתפרוץ ממש בכל רגע. כל מתקפה תיפתח בהרעשה גרעינית וסופת אש כמוה לא ראתה הפלנטה הזאת מאז שדינוזאור נשא עיניו מעלה וראה גוש בוער נופל מהשמיים.
הפצצות האטומיות יגיעו על גבי מפציצים כבדים, מוקפים במאות מיגים - וכך תוכל בריה"מ להכניע כל יריב ואף להכות בארצות הברית עצמה. כדי לעצור את האפוקליפסה הזאת, פותח מטוס הפאנטום; מיירט-על שפועל מעל נושאות מטוסים ומבסיסים קרקעיים כאחד - והוא גדול, חזק ומהיר מכל מה שבא לפניו. היו לו מכ"מ רב עוצמה ולא פחות משמונה טילים מונחים, מהם ארבעה שמסוגלים לתפור כל פולש מטווח של עשרות קילומטרים.
הגנרלים התאהבו במטוס הזה ובעיקרון שמאחוריו: במקום טייסים שרודפים אחר זנב האויב ומנסים לשתול בו צרור, ניצחון באמצעות טכנולוגיה. נראה שהדוגפייט, קרב האוויר ההדוק בו מצמצמים טווח ומכים באויב בתותחים, עומד להצטרף אל הדינוזאורים. בהתאמה, הפאנטום לא קיבל תותח. למה שיהיה לו אחד? בעידן החימוש המונחה, זה נראה הגיוני כמו לתת לחי"רניקים נבוט.
מהפכת החימוש המונחה שירתה יותר מרק צורך צבאי אסטרטגי: תחשבו מה זה להיות חייל שהולך לישון כל לילה בידיעה שבלילה תצרח הסירנה והוא יוקפץ - בלי לדעת אם מדובר בתרגיל או במלחמת עולם אטומית. תחשבו על תלמידים בבתי ספר, שמתרגלים כל קפיצה אל מתחת לשולחנות שלהם, ומשפחות שמטפחות מקלט גרעיני בחצר; הפיפטיז היו תקופה מטורפת לגמרי, ומטוס יירוט שיוכל לעצור מתקפות כאלה היה מלאך גואל.
2. עונש על אימוני דוגפייט
האמונה בפאנטום ובטילים שלו היתה כל כך גדולה, שחיל הים האמריקאי החליט לקבור את הדוגפייט שנה שלמה לפני כניסת המטוס לשירות: ב-1960 נסגר בית הספר של הצי למקלענות אוויר, FAGU (מבוטא פאג-יו; שם פחות מוצלח לסרט).
כשהושלמה קליטה הפאנטום, הוחלט שטייסיו לא יתאמנו יותר בקרבות אוויר הדוקים. גם כי אין צורך, וגם כי אמנות ירי הטילים למרחק התגלתה כמלאכה מסובכת שמצריכה הרבה שעות טיסה. למה להתאמן במתארי קרבות קלאסיים שסתם מבזבזים זמן יקר?
הצווותים בטייסות הפאנטום התרעמו: עבורם, כשירות דוגפייט היתה מה שבכלל מגדיר אותם כטייסי קרב. אבל פקודה זו פקודה, וטייס צי שתרגל דוגפייט תוך כדי אימון אחר היה נשפט על התנהגות בלתי הולמת באוויר.
3. המציאות ניצחה את הטכנולוגיה
ב-1965 יצאו טייסי ארצות הברית לחזית וייטנאם בשאננות אדירה. הם נשלחו למלחמה בידי גנרלים שאננים, תחת שלטון זחוח. צפון וייטנאם הקומוניסטית? כמה מטוסים יש להם בכלל? מה יעשו לנו, רעש?
אף אחד לא שם לב לכך שהעולם השתנה. שבעקבות משבר הטילים בקובה של 1962, בה כמעט פרצה בטעות מלחמה גרעינית, החליטו המעצמות שהמחיר כבד מדי ועדיף שלא להילחם ראש בראש. והפאנטום - שבינתיים הפך לעמוד השדרה של מערך הקרב האמריקאי - תוכנן להילחם במעצמה ולא במדינת עולם שלישי.
מה ההבדל? מעצמה מגיעה עם המוני מפציצים ושמיים שחורים ממיגים. וצפון וייטנאם לא שיחקה לפי הכללים שעבורם נבנה הפאנטום: טייסים אמריקאים רבים הפסידו באוויר לאויב שבא עם מטוסי מיג 17, איטיים ונחותים משמעותית.
איך זה עבד? הצפון וייטנאמים טסו מאוד נמוך ונעזרו בהחזרי הדי מכ"מ מהקרקע כדי לחמוק מהמכ"מ של האמריקאים. ואז נסקו והפתיעו את היריב ופתחו באש תותחים מטווח קרוב, כשטרפם לא יכול להשיב אש. כשניסו האמריקאים להתרחק, להסתובב ולשגר טילים, גילו שהחימוש המופלא שלהם אמין כמו קומקום מקרטון: אחוז הנפלים היה עצום, ולעיתים קרובות כלל לא הצליחו לנעול על האויב הזריז.
הצפון וייטנאמים גם הפעילו טקטיקות שהאמריקאים כלל לא צפו: במקום לנסות להשמיד את הפאנטומים או המפציצים שהם מלווים, הסתפק האויב בלהדוף את המתקפה - לאלץ את התוקפים לעבור לטיסה הגנתית, לתמרן, וכך נאלצו לזרוק את הפצצות לפני הגיעם ליד ולברוח הביתה בבושת פנים. גם הצי וגם חיל האוויר, שהפעילו שניהם את הפאנטום, דפקו את הראש בקיר.
חיל האוויר האמריקאי הבין תוך כדי תנועה שיש בעיה. הפיתרון המקומי שלו היה לתת למטוסי הפאנטום מארז חיצוני ובו תותח וולקן בן שישה קנים. והפיתרון העיקרי - טענה שצריך טכנולוגיה טובה יותר: מכ"מים יותר רגישים, טילים יותר אמינים וכולי.
לעומתו, הגיע חיל הים האמריקאי למסקנה אחרת, שקצת זיעזעה את המערכת: קצין חכם בשם פרנק אולט ניתח את הקרבות בהם הפסידו הפאנטומים של הצי, ופרסם דו"ח בו פסק: הטכנולוגיה היא פחות מחצי פיתרון פה - הטייסים שלנו פשוט לא טובים מספיק.
ופרנק אולט בא ואמר חבר'ה, אנחנו צריכים להחזיר עטרה לישנה; להרים בשיא המהירות בית ספר לקרבות אוויר מלוכלכים, קרבות בטווח קצר, קרבות נגד אויב זריז ותחמן - משהו שפשוט לא היה בחיל הים באותו הזמן. ואם לא נעשה זאת, נאבד הרבה מאוד טייסים.
הרעיון היה לשלוח אל בית הספר טייסים ונווטים מבטיחים, שיעברו מסלול הכשרה בטקטיקות לחימה אגרסיביות ולא-סימטריות. לאחר סיום המסלול, יחזרו הבוגרים אל הטייסות שלהם ושם ינהלו את תוכנית אימוני קרבות האוויר.
4. מייסד טופ גאן חשש שהקורס נולד לכישלון
דן "דיוק" פדרסן, הקצין שהקים את בית הספר, סיפר בספרו הנהדר "טופ גאן: סיפור אמריקאי" שהיה בטוח שלקורס אין סיכוי להצליח - וכלל לא בטוח שיצליח להיפתח. הוא לא קיבל תקציב, מטוסים, צוותי קרקע, או אפילו משרד.
והכי גרוע: האדמירלים בצי לא רצו לעזור, בעיקר מטעמי אגו: עיסוקו היה בטקטיקה חדשה, ומפקדי נושאות המטוסים לא רצו שיבואו חבר'ה מבחוץ וילמדו את הטייסים שלהם הכל מחדש. בקלות טענו שאין להם ציוד ואנשים לתרום בגלל שיש מלחמה והיא הדבר הכי חשוב כרגע. ואם לא די בכך, לפדרסן היו רק חודשיים לבנות תוכנית, לגייס סגל, לאלתר מטוסים ולשכנע מפקדי טייסות לשלוח אליו חניכים.
5. המחזור הראשון היה פשוט שכונה
הקורס נפתח במרץ 1969 בבסיס מירמאר בקרבת סן דייגו, והסגל שלו כלל שמונה טייסי ונווטי פאנטום מנוסים וקצין מודיעין אחד שהתמחה בטקטיקות ויכולות אויב. לכולם היו כינויים אמריקאיים ביותר כמו סמאש, קוברה, קונדור, רבל, סקי-בירד וראטלר (כינוי לנחש פעמונים, הצפע המקומי); איך קיבל את השם הזה? הבחור שיחק גולף בבסיס, תוך כדי נתקל בקן צפעונים והרג את כולם במחבט שלו; צ'ארמינג.
לסגל המדריכים לא היו משרדים משלו, אז פשוט גנב קרוואן ממחנה סמוך והציבו במגרש חנייה בבסיס וגם הג'יפים שלו דורדסו מיחידה אחרת. המטוסים הושאלו מטייסות אימונים שכנות - הושאלו והוחזרו באיחור שיצר בלאגן במערך ההדרכה של הצי ובנוסף, הבסיס שכן רק עשרים דקות מהעיר הגדולה, ולא היה פאב בו לא הכירו את החבר'ה של טופ גאן.
6. הקורס זרק את הספר לפח
על מה שחסר ברמת הייצוגיות הצבאית, פיצה סגל טופ גאן עשרת מונים במקצועיות; כל אחד מהמדריכים בחר בעצמו תחום התמחות, בהתאם לנטייתו הטבעית - אלקטרוניקה וחימוש, תמרוני קרב, טקטיקות התקפיות והגנתיות, עבודת צוות ועוד.
למשל, קוטל הנחשים היה גאון באווירודינמיקה ואחד מטייסי הפאנטום הכי טובים בעולם כך שטבעי שיוביל את תחום התמרונים; לא פלא שבסרט מופיע מדריך ותיק ואלוף שמכונה וייפר (צפע) - קריצה לטייס האמיתי. כל אנשי הצוות היו מנוסים בלחימה וגם ידעו עם מי לדבר בכל טייסת כדי להשיג פרטים על קרבות, וכך הבינו בדיוק מה צריך לשפר.
תוכנית האימונים לא גזרה טקטיקות מתוך איזו תורת לחימה גדולה ונרחבת כמקובל בצי - אלא פשוט שברה הכל והתחילה מחדש: שיטות שנחשבו לבדוקות נזרקו לפח, וכל פסיק נכתב מחדש רק בהתאם למציאות בשטח.
בהתאמה, נבנה הקורס כדחוס, מפתיע ועמוס אתגרים ברמה שאף טייס אמריקאי לא הכיר. ובצדק; אורכו היה חמישה שבועות בלבד והידע שרכשו בוגריו היה צריך להגיע כמה שיותר מהר לחזית - ולהציל שם חיי טייסים.
7. טופ גאן הושפע מהראש הישראלי
גישת ההדרכה הזאת, של מדריכים מתמחים וחיבור אל השטח ולא אל ספר התו"ל, היא פשוט ההיפך מתפיסתו המקובעת והמרובעת של הצי - ונחשבה מהפכנית ביותר כשהופיעה בטופ גאן.
אבל היא לא צמחה במוח אמריקאי: פדרסן סיפר שבעודו נערך להקמת הקורס אי שם בסוף הסיקסטיז, אירח בביתו משלחת של טייסים מחיל האוויר הישראלי. הקבוצה, אותה הוביל איתן בן אליהו, הסתובבה בארה"ב כחלק מפרויקט קליטת הפאנטום גם בארץ ושמחה לשתף פעולה עם הדוד מאמריקה.
מהם למד הקצין האמריקאי שטכניקות חניכה שנשענות על המומחיות האישית של כל מדריך יוכלו לייעל מאוד את טופ גאן. מהם קיבל טיפים להכשרת צוותים מעולים במגבלות תקציב, ציוד וזמן. בנוסף, הושפעו המדריכים בקורס מטכניקות שראו אצל משלחת מחיל הים המלכותי הבריטי.
8. סוף סוף מתאמנים כמו שנלחמים
תוך שלוש שנות פעילות החלו לזרום הכספים לטופ גאן, ובצדק גמור: בוגרי הקורס הראשונים פשוט הוכיחו את עצמם, שיפרו משמעותית את ביצועי היחידות בחזית - והמיגים של צפון וייטנאם עברו הסבה מאימת השחקים לגרוטאות שבוערות בג'ונגל.
ההישג הזה הגיע גם בזכות המדריכים ושיטת החניכה ולא פחות - בזכות המטוסים שלהם. באופן שגרתי, אימוני הקרב של טייסי הצי בוצעו בתוך הטייסות עצמן כך שלמשל, צוותי פאנטום נלחמו נגד צוותי פאנטום. זה מאוד מגביל, כשאתה מכיר כל כך טוב את יכולות ומגבלות היריב נגדו אתה טס; הרי האויב יגיע במטוסים אחרים שמתנהגים אחרת באוויר.
ובטופ גאן זה עבד אחרת: החניכים הגיעו עם המטוסים שלהם, שהם מכירים הכי טוב - ומולם ניצבו המדריכים במטוסי A4 סקייהוק, כלי איטי וחלש בהרבה ממטוסי הקו הראשון של טייסות הקרב.
הסקייהוקים נשארו שם הרבה שנים: חובבי תעופה שצפו בסרט אהבה בשחקים מאוד הופתעו כשראו את ה-F14 טומקט האדיר, יורשו של הפאנטום ואחד ממטוסי הקרב הכי חזקים אי פעם, מפסיד בקרב אוויר למדריכים שמטיסים סקייהוק.
פערי העוצמה בין השניים מסחררים: מנועי ה-F14 מייצרים כ-24 טון דחף, פי שניים מהמשקל המקסימלי של סקייהוק. אם תעבירו את הסקייהוק במגרסה ותחלקו לחבילות אווירודינמיות, ה-F14 יוכל לשאת אותו בזמן שהוא רודף באלפיים קמ"ש אחרי סקייהוק אחר.
שנים חשבו צופי הסרט המקורי שמדובר בקטע הוליוודי. אבל הסקייהוקים פשוט התאימו לאימון קרבות הדוקים יותר מכל מטוס אמריקאי אחר. הסיבה היא שדוגפייט הוא קרב שמתבצע בחכמה ולא בעוצמה; כל הרעיון הוא לפנות חד יותר מהיריב ואת זה עושים כשטסים לאט.
מי שטס מהר יתרחק מרודפיו ויתן להם יותר זמן לכוון; תוספת עוצמת מנועים מסייעת כשצריך לטפס או לברוח, אך לרוב היתרון ישב בידי כלים קטנים וזריזים. וכך הצליחו מדריכי טופ גאן להציב אתגר גדול על אף שעל הנייר, מטוסיהם נחותים בשל החניכים.
לצד הסקייהוק הקטן שדימה בעיקר מטוסים כמו המיג 17, שירת גם ה-F5 של חברת נורת'רופ שדימו את המיג 19 והמיג 21. למעשה, הסקייהוק שירת בטופ גאן שנים רבות, ויצא לגמלאות רק אחרי שהאויב עצמו החליף את המטוסים.
9. צ'ארלי שלא הכרתם
איך נראה טופ גאן בשטח? הוא נמשך במקור חמישה שבועות, כשביומיים הראשונים ישבו החניכים בכיתות ולמדו שיטות תיאורטיות ועקרונות דוגפייט כלליים.
לאחר מכן מתחילים לטוס: בבוקר שיעורים ותדריכים, וטיסות ביום ובלילה. כל השבוע הראשון מתמקד בקרבות אחד על אחד, כדי לשפר טכניקה ולהבין מי מהחניכים מתקשה באיזה תחום.
השבוע השני מתמקד בעבודת זוגות מטוסים, ובשבועות הבאים מתרגלים החניכים היתקלויות באפס מודיעין, תקיפה תחת איומי נ"מ מפתיעים ועוד; כל הבוגרים העידו שזה הקורס הכי קשה ומלא אקשן שחוו בחייהם.
לצד הטיסה המאתגרת, נדרשו החניכים ללמוד גם להיות מדריכים בעצמם - וכל אחד קיבל ערך שיעורים בפני הסגל, במה שזכה לכינוי "ועדת הרצח": אחרי השיעור שהועבר, ישבו המדריכים ורצחו כל סעיף אפשרי, כדי שידע החניך מה לשפר.
נישאר עוד רגע בכיתה: השיעורים שעברו החניכים כללו מפגשים עם מומחים שונים ומגוונים שרבים הגיעו מהסקטור האזרחי. למשל, באנליסטית המודיעין קריסטין פוקס, שלימדה אותם על ההיגיון הטקטי של חילות אוויר מזרחיים; בטח לא ידעתם שדמות הבלונדינית שנדלקה על טום קרוז התבססה על אדם אמיתי.
ולא סתם: פוקס נשארה במערכת הביטחון שלושים שנה, עד שמונתה לסגנית שר הביטחון תחת ממשל אובמה - האישה הכי בכירה בפנטגון אי פעם.
10. התהילה היא מקדם סיכון
עם השנים השתנה והורחב הקורס משמעותית: הוא עבר ממיראמר לבסיס אחר וכיום נמשך תשעה שבועות, וגם כולל מגמות. בין השאר, משתתפים בו גם בקרי אוויר במטוסי התראה מוקדמת E2 הוקאיי. הפאנטומים וה-F14 פינו מקומם למטוסי F18 הורנט, וחלק ממסלולי ההכשרה פוצלו והועברו בכלל לקורסים אחרים של חיל הים.
עד היום אי אפשר להתעלם מההשפעה התרבותית של בית הספר הזה, וההילה האגדית של מקום בו הטובים ביותר הופכים להיות יותר טובים. לא פלא שעשו ממנו סרט - סרט שהפך למנוע חסר תקדים לגיוס צעירים לצי האמריקאי.
אבל יש מקום אחד בו ההילה מתפוגגת בבת אחת: קורס טופ גאן עצמו. המשמעת הפלואידית שאפיינה את המחזורים הראשונים הוחלפה במנטליות צבאית קלאסית, ואווירה מקצועית לחלוטין. למעשה, סגל הקורס מוטרד מההילה האגדית שלו; כל חניך בקורס שנתפס מצטט שורה מהסרט אהבה בשחקים חוטף במקום קנס כספי. קנס קטן, כן? חמישה דולר. אבל הרעיון הוא המסר: חביבי, אל תחשוב על כמה מגניב שאתה פה, רק על כמה מאתגר יהיה התרגיל הבא ואיך תעבור אותו בלי לפשל או להסתכן.
ויש לכך סיבה טובה מאוד: מדובר בקורס מסוכן, בו טייסים נתקלים במתארים שהם לא מכירים היטב ונמצאים תחת לחץ גדול. התאונה שמוצגת בסרט המקורי, בה נהרג הנווט גוס במהלך נטישת F14, היא לא סתם דרמטיזציה; תאונות קטלניות קרו גם בטופ גאן האמיתי.
גם טייסים מנוסים ביותר התרסקו ונהרגו במהלך תרגילי הקורס במרוצת השנים - בין אם בשל ליקוי טכני, נהלים פגומים או טעות אנוש. לכן מקפידים המדריכים לעקור כל שביב שאננות, ביטחון מופרז או פוזה - וזה חלק מאוד מורגש בתרבות הקורס. עקרונית, גוס היה צריך לנער היטב את מאווריק הזחוח אחרי ששמע אותו אומר שיש לו ניד פור ספיד. טיסה נעימה!
