הקברניטאמריקן פאי: המטוס שהרג את המוזיקה
הקברניט
אמריקן פאי: המטוס שהרג את המוזיקה
מטוס הבוננזה הנחשק והכיפי התגלה כקטלני בלילה אחד, שבו חיסל אגדות מוזיקליות וחולל מהפכה גם במוזיקה וגם בתעופה. "הקברניט" מספר על המקרה המיוחד, ואיך יצר את השיר "אמריקן פאי" של דון מקלין
שלום, כאן הקברניט; השיר "אמריקן פאי", יצירה מרירה-מתוקה של דון מקלין, מדבר על "היום בו המוזיקה מתה". מאז יצא ב-1971 הפך ללהיט ענק, זכה לשלל חידושים (למשל, של מדונה) ביצועים (למשל, נשיא דרום קוריאה שר אותו לנשיא ביידן) ופרודיות (של ווירד אל ינקוביק) ויש בו משהו שעד היום מקמט את הלב. האם ידעתם שאותו יום מדובר בשיר אינו מטאפורה של הזמר המוכשר, אלא יום ספציפי?
היה זה יום חורפי ללא הקשר פוליטי או חברתי, ה-3 בפברואר. יום שבלי מטוס אחד, טייס אחד ושלוש אגדות כנראה שאף אחד לא היה כותב עליו שיר. חיגרו חגורות, אנו ממריאים ל-1959.
רוג'ר פטרסון יצא מבניין המנהלה בשדה התעופה העירוני של מייסון סיטי, אייווה ורכס היטב את מעילו; יש הליכה קצרצרה מהמבנה ועד ההאנגר, אך רוח פברואר המקפיאה חבקה את עצמותיו. כטייס VIP בחברת דווייר תעופה, כבר ראה גרועים בהרבה. החברה הפעילה מטוסים קלים, שלא פעם טולטלו היטב באדיבות רוחות החורף.
התדריך דיבר על מזג אוויר ככה-ככה, אבל בהחלט סביר לטיסה עד לשדה הקטור שבדקוטה הצפונית. פטרסון ישב במטוס הבוננזה שלו וחיכה לנוסעים, כשלידו נעצרה מונית בחריקת בלמים.
הדלת נפתחה ויצאו שלושה טיטאנים: באדי הולי, ריצ'י ואלנס (לה-במבה? זה הוא) וג'יי-פי "ביג בופר" ריצ'רדסון; כל אחד מהם - סופרסטאר רוקנרול בקנה מידה של אלביס פרסלי לפחות; ושלושת הזמרים נכנסו למטוס של פטרסון עם גיטרות וחיוכים. תראו מה זה! אמר אחד מהם, קיבלנו בוננזה!
המוזיקאים לא התמצאו בתחום התעופה, אך את האווירון הזה זיהו בקלות - כל אמריקאי ידע מה זה בוננזה; הוא היה הטסלה S של אותם הימים.
כשהושק ב-1947 בידי חברת ביצ'קראפט, נראה עתידני לגמרי: גלגלים שנכנסים אל תוך הגוף כמו במטוס קרב, זנב יוצא דופן בצורת V שמזכיר סנונית, תא מרווח לחמישה אנשים, וביצועים מפתיעים - הוא היה מהיר מרוב מתחריו.
והמטוס הזה הפך כמעט בן ליל לסמל סטטוס: בני המעמד הבינוני-גבוה בארצות הברית מיהרו לקנות להם כזה קצת לשימוש העסק, והרבה כדי לקחת את המשפחה והחבר'ה לסיבובי דאווין בשבתות.
חברת ביצ'קראפט חגגה: הטלפונים במחלקת ההזמנות לא הפסיקו לצלצל - אנשים מיהרו להוציא רישיון טיס, רק כדי להצטרף כבר למועדון הבוננזה.
באותה התקופה היו בארה"ב רבבות טייסים מובטלים, שחיפשו את עצמם לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה ומצאו פרנסה נוחה כמדריכי טיסה.
כשאיזה דוקטור עשיר ניגש אליהם ומלמל "בוננזה", מיד שלפו לו טפסים, עזרו במבחן הכתוב, שכרו מטוס דו כנפי וארגנו לו רישיון בקלי קלות.
הבוננזה הנחשק נחשב למכונית ספורט מעופפת גם כשהופיעו מטוסים חזקים ומרשימים ממנו, ולכן לא פלא שאנשים שמחו על הזדמנות לטוס בו - כן, אפילו אלילי רוקנרול.
ולא תאמינו כמה הם שמחו לראות את המטוס הזה: הטיסה לדקוטה הצפונית היתה חלק מסיבוב הופעות מוטרף לחלוטין; באדי הולי יזם אותו וצירף עוד אמנים גדולים, במטרה להופיע ב-24 ערים במערב התיכון של ארה"ב ב-24 יום. הולי פשוט היה צריך כסף ומהר: היו לו חובות, אמרגן שגנב ממנו הון ורעייה טרייה בהריון.
כך נסעו המוזיקאים מעיר לעיר, לרוב בין עשר ל-12 שעות ביום כדי להגיע מהופעה להופעה. כדי לחסוך בהוצאות, נשאו הנגנים את הכלים והציוד בעצמם, נסעו באוטובוסים בלי חימום שהושאלו מבתי ספר וסבלו הרבה.
מבחינתם, טיסה בבוננזה היתה בגדר פינוק נדיר. חמש דקות לפני אחת בצהרים התגלגל המטוס אל המסלול, פטרסון פתח מצערת והבוננזה שעט על האספלט, הרים חרטום והמריא.
הטייס היה אמור לדווח על כניסה לנתיב חמש דקות לאחר ההמראה, אך לא הוציא הגה. ממגדל הפיקוח ראו את הבוננזה יוצא לדרכו ומיד נעלם זנבו הסנוניתי בתוך ענן. לא מקצועי מצד פטרסון, אך עד כאן עדיין אין סיבה לדאגה.
אחרי כמה שעות התקשר יוברט דווייר, מנכ"ל חברת התעופה, לשדה הקטור וביקש לדבר עם הטייס; מה, נראה לו הגיוני לעשות פאדיחות כשיש שלושה אח"מים בקבינה?
דמיינו את הפתעתו כשאמרו לו שאף בוננזה של דווייר תעופה לא הגיע לשדה ולא יצר קשר.
למחרת בבוקר, כשהתפזרו העננים, המריא דווייר בעצמו במטוס באותו נתיב בו נעלמו פטרסון ושלושת המופלאים. לזוועתו, גילה תוך דקות ספורות מטוס בוננזה מנופץ על הקרקע, רק 10 ק"מ מהמסלול ממנו המריא.
הטרגדיה היתה עצומה: אשתו המסכנה של הולי גילתה את דבר האסון ממהדורת חדשות בטלוויזיה, התמוטטה והפילה את התינוק; מעריצים בכל העולם הוכו בהלם ותדהמה; ושאר הנגנים של סיבוב ההופעות, שנסעו לדקוטה הצפונית באוטובוס ללא חימום במקום לטוס וגם חטפו שפעת בינתיים, נדרשו להמשיך ולהופיע כרגיל בגלל חוזה דרקוני להבחיל עם חברת ההפקות.
כדי להבין את גודל האבדה, מספיק להסתכל על הולי לבדו: הוא זה שהתווה את המבנה של להקות רוקנרול וכל הסגנונות שנולדו מהז'אנר הזה - סולן, שתי גיטרות, בס ותופים.
ותשאלו כל מוזיקולוג: באדי הולי השפיע המון על יוצרים שבאו אחריו - הביטלס, אלביס פרסלי, הרולינג סטונס, אריק קלפטון, אלטון ג'ון, בוב דילן, ועוד. ההוליז, להקה בריטית שהיתה אחת הגדולות ביותר בסיקסטיז (ולמעשה, פעילה עד היום), נקראה על שמו. ואלנס וביג בופר היו שמות גדולים אף הם, עם קהל מעריצים עצום ותרומה משמעותית למוזיקה.
חקירה גילתה שהבוננזה התנגש בקרקע ממש במהירות שיוט, כאילו הטייס לא שם לב למד הגובה - וכשניסה להתרומם כבר היה מאוחר מדי. וזה לא לגמרי הגיוני; לפטרסון היה ניסיון של ארבע שנים בחברת דווייר, בהן טס רק על הבוננזה. מה קרה שם בעצם?
כדי לענות על כך, בואו נחזור עוד קצת אחורה, לימים בהם רק החל מטוס הבוננזה להימכר ולהופיע כהוצאה מוכרת בתצהירי מס של רופאים עשירים; למה? כי מה שקרה לפטרסון ונוסעיו קרה לעוד הרבה אנשים לפניהם.
ראשית, הטייס קיבל תחזית מזג אוויר שגויה; הוא חשב שהעננות שישבה על אזור שדה מייסון סיטי היא מקומית, ובהמשך הנתיב צפויה ראות של סביב 10 ק"מ. בפועל, כל הנתיב היה מרוצף בעננות, באופן שאיפשר ראות של מאות מטרים בקושי. המידע הזה פשוט לא הועבר לפטרסון ולא נכלל בתוכנית הטיסה.
וכשמצא את עצמו בתוך ענן, פשוט החל להסתבך. טייסים מסחריים יודעים איך לטוס כשלא רואים דבר; מסתמכים על מכשירי הטיסה בקוקפיט ויודעים לאן מתקדמים, באיזה קצב, ומגיעים ליעד. אבל פטרסון עבר הסמכת טיסת מכשירים די חפיפניקית; כאמור, באותם ימים היו המון מדריכי טיסה, ומעט מאוד פיקוח על איכות ההדרכה.
פטרסון החל להנמיך ולחפש את הקרקע, כדי להתאפס על השטח - למצוא איזה כביש או גבעה ולהבין היכן הוא נמצא; אך הוא הנמיך מהר מדי וכשמשך בהגה כדי לא להישתל בקרקע, הבוננזה לא שיתף פעולה והזנב שלו פשוט ננעל. כך התרסק המטוס של דווייר תעופה, תאונה שהיתה נמנעת בקלות.
אבל פטרסון אינו האשם היחידי פה: הבוננזה הפופולרי הרג טייסים בדיוק באותה הצורה - דווקא בגלל העיצוב המיוחד שלו. למטוס סטנדרטי יש זנב שמורכב מהגה גובה (משטח אופקי) והגה כיוון (אנכי), בעוד למטוס של ביצ'קראפט היה זנב V, בו משטח אלכסוני ששולט גם בכיוון וגם בגובה.
זו תצורה קצת יותר רגישה, שעלולה להיות מסוכנת במקרה חירום: טייס שמגלה בדקה ה-90 שהכתם הזה בקצה הענן הוא בעצם צלע של הר ומושך בהגה בכל כוחו גורם לזנב ה-V לייצר הרבה גרר; מדובר בשני סנפירים שהם ארוכים יותר מאשר הגה גובה רגיל, וההתנגדות הזו גורמת לרעידות פראיות. כך עלולות תמסורות ההגאים להיתקע או להתפרק, והמטוס או יזדקר ויתרסק, או ימשיך במלוא הקיטור אל הקרקע, או שהזנב יישבר.
וזה קרה לכל כך הרבה אנשים בשנות החמישים, שהבוננזה כונה "רוצח הרופאים" ואף הופיעה דרישה רגולטורית מחברת ביצ'קראפט, שתחזק את בסיס זנב הסנונית כדי שלא יפול כמו של שממית.
אחרי אסון שלושת המוזיקאים, התעוררה כל ארצות הברית והחלה לדבר על בטיחות טיסה מרמת שיעור הטיס הראשון. חודדו נהלי הדרכה והסמכה לטיסת מכשירים והתמודדות עם מצבי אל-ראות; ביצ'קראפט שיפרה את זנב הבוננזה; ושופרו נהלי עדכון ודיווח תוכניות טיסה - בדגש על מזג האוויר.
ביצ'קראפט בנתה ומכרה יותר מ-17,000 מטוסי בוננזה מדגמים שונים, ביניהם כאלה עם זנב סטנדרטי. סדרת הבוננזה הוותיקה שופרה ושודרגה עוד ועוד ודגם A36 משרת כיום בחיל האוויר הישראלי.
אבל למרות השיפורים עדיין נרשמו בהם תאונות בולטות שגם בהן נהרגו מוזיקאים: כוכב הקאנטרי ג'ים ריבס נהרג בהתרסקות הבוננזה הפרטי שלו ב-1964, וגיטריסט המטאל הנהדר רנדי רודס - שהופיע עם אוזי אוסבורן - נהרג אף הוא בהתרסקות מטוס כזה.
ואולם, התקרית האחרונה היתה באשמת הטייס - שלא רק שלא הוסמך להטיס בוננזה, אלא גם התפרע וריסק את המטוס בו ישב רודס לתוך אוטובוס ההופעות של הלהקה.
במקרים אלו ארעו התאונות שלא באשמת היצרן; מטוסי ביצ'קראפט נחשבים אמינים ואני יכול להעיד שביליתי הרבה מאוד במטוסי קינג אייר מתוצרתה, ונהניתי מכל רגע. ונסיים בשיר עמו פתחנו: מדוע "המוזיקה מתה" ביום בו קרה האסון?
ובכן, ב-1959 היה דון מקלין בן 14, ומעריץ מושבע של באדי הולי וחבריו. עד כדי כך, שהרגיש כאילו איבד בן משפחה. ולכן, כשהפך בעצמו לכוכב ענק, קשר בין שירו המיוחד ובין התאונה.
עבור מקלין, הרוקנרול התרסק ביחד עם הבוננזה, והשיר אמריקן פאי מייצג געגוע לימי תמימות נעוריו, שהוכתמו ביגון על גיבוריו שנהרגו. דרך הטרגדיה הזו, מציג השיר את הטרגדיה של האומה האמריקאית כולה, שעברה מהתמימות הסכרינית של שנות החמישים להתעוררות הקשה של הסיקסטיז - מחאות חברתיות בבית, מלחמות אבודות בווייטנאם, והתפכחות כואבת.
ולמה אנחנו אוהבים את השיר הזה? כי איבוד התמימות הוא חלק מההוויה האנושית, ותמיד נחוש געגוע לזמנים בהם הכל היה קצת יותר פשוט; אפילו אם לא חווינו את התקופות בעצמנו. ועתה, כל שנותר מהן הם שירים מרירים-מתוקים, זכרונות שהולכים ודוהים, וסיפורים נשכחים - שלפעמים באים עם מטוס. טיסה נעימה!
