דו"ח טכנולוגיפייסבוק מוציאה מיליונים על תשלום דמי שתיקה לעובדים מתוסכלים
דו"ח טכנולוגי
פייסבוק מוציאה מיליונים על תשלום דמי שתיקה לעובדים מתוסכלים
ענקיות הטכנולוגיה מבינות היטב שהעובדים יודעים כל מה שקורה בחברה - ושאם הם יחליטו לפתוח את הפה, כל הלכלוך שהן מנסות לטאטא מתחת לשטיח יראה אור יום. עם מטמון מזומנים עצום הן יכולות בקלות לקנות את השתיקה של עובדים מתוסכלים וממורמרים, וכך למנוע מהאמת על מה שמתרחש מאחורי הקלעים לצאת החוצה
ענקיות טכנולוגיה לא אוהבות שהעובדים שלהן מדברים. או, לפחות, לא אוהבות שהם מדברים בלי אישור שלהן. הן יודעות טוב מאוד שהעובדים יודעים כל מה שקורה בחברה, הטוב והרע. והן יודעות שאם הם יחליטו לפתוח את הפה, וחשוב מכך - יעשו זאת כשהם מזדהים בשמם המלא ובתפקידם בעבר או בהווה - כל הלכלוך שהן מנסות לטאטא מתחת לשטיח יגרר לאור היום, יאוורר כך שכולם יכולו לראות אותו ולשפוט.
זה לא תמיד עובד. עיתונאים חרוצים תמיד ימצאו עובדים שידברו. כפי שעשו בהצלחה מחברות הספר החדש על פייסבוק, שירה פרנקל וסיסיליה קינג, An Ugly Truth: Inside Facebook's Battle for Domination. בניגוד לספר הגדול הקודם על פייסבוק, Facebook: The Inside Story של סטיבן לוי, הנהלת החברה לא שיתפו פעולה עם המחברות, שבכל זאת הצליחו להגיע ל-400 עובדים בעבר ובהווה.
ואולם, כמעט כל העובדים שדיברו עם פרנקל וקינג עשו זאת בעילום שם. עובדים בהווה, מחשש שיפוטרו או שהחברה תנקום בהם. עובדים לשעבר, בגלל הסכמי אי-השמצה (Nondisparagement Agreements), שאוסרים על העובדים למתוח ביקורת שלילית על החברה לכל ימי חייהם, ושלדברי יעל אייזנשטט נפוצים מאוד בתעשיית הטכנולוגיה ומונעים בהצלחה ביקורת קריטית על החברות.
איינזשטט היא כיום עמיתת מחקר ב-Bergguren Institute, ועבדה בעבר ב-CIA וכיועצת בבית הלבן. אך תפקיד העבר הרלוונטי שלה בהקשר זה הוא ראשת מערך אמינות הבחירות בפייסבוק - תפקיד שבו החזיקה לזמן קצר מאוד. קצר מאוד באופן מפתיע. "עבדתי בפייסבוק בערך שישה חודשים ב-2018", היא כתבה השבוע בוושינגטון פוסט. "נשכרתי כראש המערך העולמי לאמינות הבחירות בעבור פרסומות פויטיות, בשעה שהחברה ניסתה לחלץ את עצמה ממשבר יחסי הציבור הגדול העדכני – הסקנדל סביב קיימברידג' אנליטיקה. אבל הם ביטלו לי את התואר ושינו את תיאור התפקיד שלי ביום השני שלי שם. בהמשך, נדחקתי לשוליים אחרי ששאלתי למה אנחנו לא עושים בידוק עובדות לפרסומות פוליטיות וניסיתי לוודא שאנחנו לא מאפשרים דיכוי הצבעה באמצעות פרסומות אלו. אחרי שביקשתי לעבור לתפקיד אחר בחברה, בשביל לעשות את העבודה שבשבילה בעצם נשכרתי, פוטרתי".
אף שהועסקה בחברה רק כחצי שנה, פייסבוק הציעה לאייזנשטט חבילת פיצויים נדיבה. בתנאי אחד בולט: שתתחייב לסתום את הפה. "לקיחת הכסף היתה דורשת ממני לחתום על הסכם אי-השמצה שנכתב בצורה כל כך רחבה, שהייתי מנועה, לנצח, מלהגיד משהו שלילי על החברה, המוצרים שלהם, אנשים שעובדים שם ואפילו תנאי ההעסקה שלי", היא סיפרה.
אייזנשטט סירבה. כמעט כל עובד אחר לא מסרב. וזה פוגע ביכולת שלנו לדעת מה קורה בחברות האלו, להציץ לקופסאות השחורות שמנהלות הבטים יומיומיים בחיינו. "הסכמים כאלו הפכו לסטטוס-קוו בהסכמי הפסקת עבודה ולפעמים בהסכמי ההעסקה", היא כתבה. "לקומץ חברות טכנולוגיה יש כוח חסר תקדים ובלתי מבוקר על האינטראקציות וחיי היומיום שלנו. היכולת שלהן להשתיק עובדים מחריפה את הבעיה, ומונעת מרגולטורים את היכולת לנתח פעולות שמשפיעות על בריאות הציבור, על הדיון הציבורי ועל הדמוקרטיה שלנו".
פייסבוק, מנגד, לא כבולה בעצמה בהסכם דומה. היא לא הססה לתקוף את מי שהטיחו בה ביקורת, ובתשובה למתקפה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ("הם הורגים אנשים"), בחרה החברה להציג כמה נתונים סטטיסטיים שנבחרו בקפידה, שלאף גורם חיצוני אין יכולת לאמת, שמעידים על התפוצה של מידע אמין על חיסונים, אך לא סיפקה נתונים על החשיפה לפוסטים של מתנגדי חיסונים.
"אני מניחה שיש עובדים לשעבר בפייסבוק שיכולים לסייע לציבור ולמחוקקים להבין טוב יותר את האמת. רובם אולי יבחרו שלא לדבר בפומבי בכל מקרה, אבל הסבירות שחלקם מושתקים באמצעות הסכמי אי-השמצה מטרידה מאוד. וכמובן, בשעה שפייסבוק קונה את השתיקה של עובדיה, היא מגינה על החלטותיה לאפשר הפצה למידע מוטעה ושקרי, ואפילו ביטויי שטנה, בטענה שהיא מעריכה את חופש הביטוי יותר מכל. סעיפי אי-השמצה לא משרתים שום מטרה מלבד השתקת עובדים שיכולים לדבר באופן שלילי על החברה או על הזמן שעבדו שם. הם לא מגינים על סודות מסחריים; את זה עושים הסכמי סודיות. ומניסיוני הם לא הדדיים: הסכם אי-השמצה של פייסבוק לא קבע שהחברה לא תשמיץ אותי".
כתבתי כאן בשבוע שעבר על מטמון המזומנים הענקי שהצליחו ענקיות הטכנולוגיה לצבור בתקופת הקורונה, ועל השימושים האפשריים שלהן בו. קניית שקט תעשייתי הוא אחד השימושים האלו. לפייסבוק יש כל כך הרבה כסף, שהיא יכולה בקלות לקנות את השתיקה של עובדים מתוסכלים וממורמרים. מעטים יסרבו, רובם יקחו את דמי השתיקה, כי זה ממש הרבה כסף וקשה להגיד לא להרבה כסף. ולפי מה שיוצא מהחברה, נראה שיש לפייסבוק סיבות טובות לשלם אותם.
"ההסכמים הללו מוגשים למי שבקרוב יהיו עובדים לשעבר ברגע פגיע, כשאובדן הכנסה לצד האיום של מתן המלצה שלילית למעסיק אפשרי בעתיד יכולים להשפיע על קבלת ההחלטה", הסבירה איזנשטט. "חברות יכולות להשתמש בכוח הלא-יחסי הזה כדי ללחוץ על עובדים לחתום, תכופות תחת דדליין קצר".
אבל ייתכן שהמצב ישתנה. החודש צפוי בית המחוקקים של קליפורניה להצביע על חוק Silenced No More, שימנע החלה של הסכמי אי-השמצה על אפליה במקום העבודה. זה ימנע מהחברות להשתיק עובדים שסבלו מפגיעה על רקע מגדרי, גזעי או נטייה מינית, ויעזור לחשוף את האפליה שעדיין קיימת בענקיות טכנולוגיה רבות. אבל לא צריך שזה ייעצר שם. לענקיות הטכנולוגיה יש כוח רב מדי על חיינו מכדי לאפשר להן להתנהל באווירה חשאית דוגמת מדינת משטרה ולמנוע מעובדים לחשוף עוולות והתנהלות קלוקלת שיכולה להשפיע על כל אחד מאתנו.
"בלי אפשרות לשקיפות אמיתית סביב המנגנונים הפנימיים שלהם, החברות האלו ימשיכו להניח שאנחנו נקבל את מילתן", סיכמה אייזנשטט. "מרכיב קריטי בשקיפות מגיע מאנשים שהציצו מאחורי הווילון: העובדים". קולות מבפנים יכולים להביא נקודות מבט שאף אחד אחר לא יכול, לחשוף מאמצי הסתרה, מחדלים וכשלים שהובילו לפרשות כמו קיימברידג' אנליטיקה או להתפשטות בלתי נשלטת של פייק ניוז. לחברות יש מספיק כלים למנוע ביקורת שקרית או לא הוגנת עליהן, אבל האמת של מה שמתרחש בפנים חייבת לצאת לאור. ובשביל זה, הסכמי אי-השמצה צריכים לעבור מן העולם הזה.
