הקברניטמלאכים ושדים: המסוקים המוזרים של מלחמת העולם השנייה
הקברניט
מלאכים ושדים: המסוקים המוזרים של מלחמת העולם השנייה
כולם יודעים שכוכבי המלחמה ההיסטורית היו המפציצים הכבדים וחלוצי הסילון - אך השתתפו בה גם ראשוני ההליקופטרים: הכירו את הזבובון הגיבור מארצות הברית ואת הדרקון המפלצתי מגרמניה, שסללו את הדרך לכל המסוקים של ימינו
הקברניט - מסוק מלחמת העולם השנייה
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; מלחמת העולם השנייה היתה תקופה נהדרת להיות בה טיגריס בג'ונגלים הצפופים של צפון בורמה (כיום מיאנמר). יום-יום עברו בטריטוריה שלך חיילים אמריקאים ובריטים עייפים ופצועים, נשרכים אט-אט משדה הקרב הסוער בו נאבקו בעילית הצבא היפני. ואם נזהרת, כמעט בכל יום היתה לך ארוחה במדים.
הלוחמים עשו את דרכם לעורף, כשהם נושאים באלונקות חברים שנפצעו והזדקקו לטיפול רפואי מקיף. היכן יקבלו אותו? בבית החולים הקרוב ביותר, שישב בהודו - מאות ק"מ משם. החזית רתחה, ובעלות הברית לחמו בתוך שטח בו אין שדות תעופה. אפילו דרכי העפר הכי קרובות היו במרחק ימים שלמים של הליכה בתוך ג'ונגל פראי.
החיילים פשוט פתחו אלונקות, קשרו כל פצוע טוב-טוב, חיברו עירוי וכיסו כדי שהיתושים לא יעשו ממנו בופה - והחלו לצעוד בתוך הסבך עד למחנה שקרוב לכביש או מנחת.
מסע כזה ארך לעתים קרובות שבוע ויותר, תלוי בסיבוכים בדרך. צריך להתקדם בחשאי כדי שלא ליפול למארבי קומנדו יפני, לחצות נהרות ולרדת צוקים, ומפעם לפעם לעצור כי מישהו החליק ושבר רגל, נכנס להזיות מקדחת או הוכש בידי נחש שלא היה מוכר למדע. וכמובן, לפעמים הושכמו החיילים בזעקותיו של שומר הלילה, בעודו נגרר למעבה הג'ונגל בידי חתול מפוספס של 200 ק"ג.
לעתים קרובות נשלחו החיילים לג'ונגל לחלץ טייסים שנטשו את מטוסיהם. טייסים אלה היו בסכנה עצומה: ביחד עם המחלצים, חיפשו אותם גם חיילי האויב. וכוחות נשלחו למצוא גם אותם וגם את מטוסם - ולהשמיד מכשירים ומפות בו, שלא ייפלו לידי היפנים. במקרים רבים הגיעו משלחות החילוץ העייפות ומצאו רק קרעי מדים, דם על הקרקע ועקבות של טיגריסים.
לגנרלים נמאס. רבים מחייליהם נפגעו בחזית בורמה האיומה, והג'ונגל הפיל להם לא פחות חללים מהאויב. לכן החלה להתארגן ב-1943 יחידה חדשה בארצות הברית - קומנדו חילוץ מיוחד - שתתמחה בלחימת ג'ונגלים ותיהנה מתמיכה אווירית: מטוסי סיור קטנים שיגלו כוחות ויצניחו תרופות ומים כשצריך, מטוסי תובלה גדולים שיצניחו ציוד למחלצים ועוד. וליחידה הזו הוחלט לצרף עוד כלי אחד: הליקופטר.
קל לשכוח, אבל מסוקים היו מציאות טכנולוגית כבר עשורים עוד בימים ההם. הראשון הוטס בצרפת ב-1907, לא הרבה אחרי המטוס של האחים ריט. העיצובים הראשונים נשענו על תצורה בה שני רוטורים גדולים, שמסתובבים בכיוונים מנוגדים כדי לשפר יציבות.
ב-1939 בא איגור סיקורסקי הגדול עם השיטה של רוטור גדול ורוטור קטן, שיטה שאפשרה להקטין ולפשט את ההליקופטר. צבא ארצות הברית התלהב מן הפיתוח. הוא שקל להצטייד באותם ימים במסוק אחר, והציע לסיקורסקי לפתח משהו טוב יותר. למשהו הזה קראו R4 האברפליי (זבוב רחף, יופי של שם), וזה היה המסוק המבצעי הראשון של ארצות הברית.
היה זה מסוק עשוי שלד צינורות אלומיניום, שעליהם מתוח בד. הוא היה יחסית נוח לשליטה, עם כל המאפיינים המסוקיים שאנו מכירים כיום: ריחוף במקום, סיבוב מהיר על הציר האנכי, טיסה לצדדים ועוד.
מנוע בוכנה קטן סיפק לו 185 כ"ס, שנוצלו בעיקר כדי להישאר באוויר. הטווח המקסימלי עמד על 200 ק"מ, לאורכם היה מסוגל הזבוב לעוף לו במהירות של קצת יותר מ-100 קמ"ש כשעל "סיפונו" שני אנשים. אולם למפקדי יחידת הקומנדו האווירי היתה בעיה: הזבוב של סיקורסקי היה עדיין בשלבי ניסוי, ולא בשל לתנאי שטח.
כדי לקבל אותו לידיהם, הציגו את יתרונות ה-R4 גם לגנרל הנרי "האפ" ארנולד, שפיקד על חיל האוויר, וגם לגנרל אורד צ'רלס "מכון" וינגייט - מפקד הכוחות בבורמה, שבעצמו ייסד בעבר יחידות לא שגרתיות. הגנרלים התלהבו, אף שאנשי המטות שלהם טענו שהמסוק הזה נראה כמו קופסת נעליים עם חלונות. וכך פורק הזבוב האמיץ ונשלח לבורמה בנובמבר 1943.
סיקורסקי ואנשיו לא היו שקטים, על אף ההזדמנות להוכיח את ההמצאה שלהם - והזהירו את חיל האוויר שאין לדעת איך ואם יתפקד ה-R4 בחום ובלחות של הג'ונגל.
טיסות ניסוי ראשונות גילו שהמסוק שוחה באוויר הג'ונגל כמו זבוב במרק, מה שמשפיע על הטווח והביצועים. אז במקום לשאת עוד איש צוות, העמיסו פחיות דלק על המושב. הטייס נדרש לטוס עד שכמעט נגמר, לנחות על גדת נהר ולתדלק.
באפריל 1944 יצא המסוק הקטן למבצע הקומנדו הראשון שלו. מטוס תצפית מדגם R5 נחת נחיתת אונס בקרחת יער, כשעליו טייס אמריקאי ושלושה לוחמים בריטים שנפצעו. טייס הזבוב, סגן קרטר הרמן, הצליח להגיע אליהם, ולחלץ את הארבעה אחד אחרי השני, בעוד לוחמים יפנים הולכים ומתקרבים אליהם.
החילוץ לא היה אל הבסיס. הרי ל-R4 היה טווח של פריזבי. תחת זאת, הועברו הפצועים אל גדת נהר שהתאימה לנחיתת מטוסים קלים, ומשם נלקחו הרחק משדה הקרב. למרות קשיים ותקלות - למשל באחת הנחיתות החליט מנוע ה-R4 שהוא מיצה את העסק וסירב להידלק זמן מה - הושלם המבצע הזה, והמסוק הוכיח את עצמו כמתאים למשימת שליפת טייסים משטח אויב.
ב-24 בינואר 1945 הזדמנה למסוק גם משימת פינוי פצועים קלאסית: חייל אחד השתעמם בשמירת לילה ושיחק קצת עם הנשק שלו - רובה M1 גאראנד. מדובר ברובה מאוד-מאוד אמין, שכשלוחצים לו על ההדק, תמיד יוציא כדור. וכדור אכן יצא, ופילח באלף מטר לשנייה את כף ידו של הגאון.
כל זה קרה במוצב נידח ביותר, תחנה מטאורולוגית שנמצאת בצפון-צפון בורמה, בפסגת הר בגובה 1,400 מטר. שום משלחת לא תצליח להגיע אל המסכן הזה בזמן. בלי ציוד רפואי זמין ועם שלל גורמי זיהום, החלה היד הפצועה לתפוס צבעים שנדיר למצוא גם אצל סוכריות גומי. מי יושיע? מזל שיש לנו הליקופטר.
וכאן התגלה המסוק במלוא חסרונותיו. לא היה לו מכשיר קשר, והטייס פרנק פיטרסן לא הכיר את השטח - ולכן טס בעקבות שני מטוסי תצפית קלים. ה-R4 טס הרבה יותר נמוך ולאט מהם, ולכן נאלצו לחוג סביבו. לא פעם איבדו אותו בין ערפילי הג'ונגל בדרך לנקודת עצירה ותדלוק. כדי להגיע לגזרת החילוץ, היה על ה-R4 לטפס מעל לרכס בגובה קילומטר וחצי, והמסוק הקטן בקושי הצליח. שלוש פעמים ניסה פיטרסן, וכמעט התרסק.
לאחר שעבר את הרכס, השתנק המנוע והזבוב נחת לצורך תיקונים. בדרך למוצב המבודד טולטל המסוק במערבולות ורוחות כבירות, ושוב נחת בדרך. בדיקה זריזה גילתה שחלה נזילת שמן, ובלי מילוי מחדש לא ימריא הזבוב. פיטרסן נעזר באנשי שבט הנאגה המקומי כדי להשיג בד לבן - בעזרתו איית "שמן" על הקרקע. המסר הועבר באדיבות מטוסי התצפית, ומטען של שמן הוצנח אליו עד מהרה. לאחר שנחלשו הרוחות, המריא ה-R4 והצליח להגיע אל המוצב. החייל המסכן חולץ בהצלחה.
לכאורה התמונה היתה אופטימית. נראה כאילו החזון של הובלת פצועים במסוקים, במקום חיילים שנודדים בג'ונגל בין חיות טרף וחיילי אויב, עומד להתגשם. אבל המסוק עצמו לא היה בשל - עם בעיות טכניות, מגבלות טווח, מגבלות נשיאה ובעיקר הצורך בהרבה התעסקות לוגיסטית סביבו רק כדי שיוכל להאיץ את החילוצים.
בנוסף לכך החילוצים עדיין לא היו בטוחים. עדיין היה צורך באנשים שיסתובבו בג'ונגל, יאבטחו את זירת החילוץ ויהדפו את היפנים כשהם מתקרבים יותר מדי. מה קיבלנו? אנשים שצריכים לאבטח חילוץ מוסק, ואולי ייפצעו ויצריכו חילוץ מוסק נוסף, עם עוד אנשים שיאבטחו וייפצעו וכן הלאה. לכן בהמשך המלחמה בוצעו יחסית מעט חילוצים, ורוב משימות הזבוב בבורמה התמקדו בשליפת ציוד רגיש ממטוסים שהתרסקו.
האמריקאים פשוט עדיין לא ידעו איך נכון להשתמש בהליקופטרים. אבל במרחק 8,000 ק"מ משם, מעברו השני של העולם, מישהו אחר ידע: גרמניה הנאצית, שהפעילה כלים שממריאים אנכית בצורה די חופשית מאז 1936.
הראשון היה הפוקה וולף FW61, שהיה בעצם גוף של מטוס עם שני רוטורים. אחריו פותחו גם דגמים קטנים לסיור ותצפית, ועל שולחן השרטוט חיכו גם מסוקי משא כבדים.
18 צפייה בגלריה
מסוק הפוקה וולף FW61, בטיסת הדגמה. שימו לב לשני הרוטורים, על הזרועות מצדדיו
(צילום: גטי)
אנטון פלטנר פיתח את ה-FL282 קוליברי - מסוק בתצורת סינכרו-קופטר, בה יש שני רוטורים גדולים ואין רוטור זנב, כשהצירים שלהם צמודים והם מסתובבים אחד אל תוך השני. הקוליברי היה מסוק קטנטן, זריז, קל יחסית לשליטה ואמין ביותר.
הקוליברים סייעו בלחימה ימית, ולקראת סוף המלחמה הוצבו בצפון מזרח גרמניה, כדי לזהות מטרות עבור הארטילריה של הנאצים ולבצע תיקונים לירי. הסובייטים קלטו מהר מאוד את המסוקים הללו, והפילו אותם בקלות.
אולם המסוק המפורסם והבולט ביותר של גרמניה היה הפוקה אכגליס FA223 דראכה (דרקון) - שהיה פשוט ההפך מהזבוב של האמריקאים. קודם כל, הוא היה חזק פי חמישה וחצי, טס מהר יותר, נשא שישה אנשים והטווח שלו היה ארוך פי שלושה.
ולא רק העוצמה היתה מפחידה: חזית שקופה גדולה ושני רוטורים גדולים על רשת תמוכות נתנו לו מראה של שפירית עצומה. ההברקה הזאת טסה לראשונה כבר ב-1940, ועד סוף המלחמה אף אחד לא הצליח לפתח מסוק חזק יותר.
בעוד ה-R4 חילץ אנשים פה ושם, הדראכה היה סוס עבודה. עשרים ההליקופטרים הראשונים שיוצרו שירתו בגזרות הרריות באלפים ונשאו אנשים וציוד למוצבים נידחים. מי שנפצע פונה במסוק. אם התקלקל ציוד, המסוק בא להחליף, ובניסוי אחד הניף דראכה גם מטוס סיור.
אולם עשרים ה-FA223 הראשונים היו גם האחרונים. בסוף יולי 1942 ספג המפעל של פוקה אכגליס את נחת זרועו של חיל האוויר המלכותי. שני לילות ברצף הכו מפציצי הבריטים במבנה, והרסו אותו כמעט לחלוטין.
המפקדים הנאצים בשטח צעקו על המטה בברלין. המסוקים היו מעולים ונפלאים, והיה צורך במאות מהם. אבל היטלר, בהיטלריות טיפוסית, התעלם מהקריאות, ושיפוץ מפעל פוקה אכגליס מחדש ישב נמוך מאוד ברשימת המשימות של גרמניה.
עם התקדמות המלחמה, נתקלו במסוקי הנאצים פה ושם, מרחוק. בתחילה לא ידעו במודיעין איך לאכול את הדיווחים מהשטח, ועד כמה חמור האיום שהם מציבים. עם שחרור אירופה, נפלו כמה מסוקי דראכה שלל בידי האמריקאים. אי אפשר היה לפרק אותם בשטח, משום שהיה זה ציוד רגיש ומיוחד שאיש מעברו השני של האוקיינוס לא ידע איך להרכיב מחדש.
על האונייה הרלוונטית היה מקום רק לחלק מהמסוקים. הרי גרמניה היתה בערך הפנטזיה הכי רטובה של כל מהנדס תעופה בעולם, ולצד ה-FA223 הועמסו גם מטוסי סילון, מטוסי רקטה, טילי נ"מ, וכולם ראשונים מסוגם בעולם. מה עשו? העמיסו כמה שנכנס והורו לפרק ולהשמיד שלושה דראכים שנותרו.
הבריטים שמעו על כך וזעמו. מה, הם לא עזרו לאמריקאים לעזור לסובייטים להציל את אירופה? להם לא מגיע לטעום מפירות הטכנולוגיה הנאצית? וכך קיבלו את שלושת המסוקים. אולם גם אצלם היתה בעיה של מקום על האוניות, ודראכה אחד נותר על החוף שרבורג, בעוד שני חבריו מפליגים לאזור סאות'המפטון.
אז הלמוט גרשטנהאוור, טייס ניסוי גרמני שנכנע לאנגלים, ניגש ואמר: "חבר'ה, עלו. אני פשוט אטוס". זאת אף שכל זה קרה בנקודה רחבה למדי של התעלה, במזג אוויר מפוקפק, ומדובר בטיסה שמעולם לא נוסתה בידי מסוק. הדראכה עשה היסטוריה ללא כל הכנה. המסוקים לא האריכו ימים בידי הבריטים והאמריקאים: גם אלו וגם אלו ריסקו את המסוקים בתאונות נחיתה.
אך השיעור שבהפעלת המסוק כבר נלמד היטב, ועם פרוץ מלחמת קוריאה של 1950 כבר מילא זמזום המסוקים את שדה הקרב - ודגמים שונים חילצו פצועים וטייסים, והעבירו ציוד ומטען גם בשטחים קשים ותחת אש.
מלחמת העולם השנייה אינה מזוהה עם מסוקים, וזה מובן. את אור הזקורים תפסו מטוס היירוט, המפציץ הכבד ומטוס הסילון. היתה זו מלחמה של טכנולוגיות וכלכלות, ולמזלנו למי שהחזיק בטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא היו מספיק משאבים כדי לכבוש את אירופה ולהתבסס ככוח עולמי יציב. אולם לנצח תיזכר המלחמה כזו שבה עשה המסוק את צעדיו הראשונים, והוכיח כמה הוא חיוני בהצלת חיי אדם. טיסה נעימה!
