הקברניטהמטוסים הג'ובניקים שעצרו את הפשיטה המצרית על תל אביב
הקברניט
המטוסים הג'ובניקים שעצרו את הפשיטה המצרית על תל אביב
הצי המצרי הוביל מהלך ערמומי לניטרול צה"ל במלחמת העצמאות, במתקפה קטלנית אחת; איך הצליחו כוחותינו לשבש את המבצע עם ספינות מאולתרות ומטוסים אזרחיים, אף שבקושי הזיקו לאויב?
שלום, כאן הקברניט; ה-4 ביוני 1948 היה יכול להיות יום של אסון גדול לעם ישראל - תחילת הסוף של המפעל הציוני בארץ, תחילת ההפסד במלחמת העצמאות וחיסול המדינה הצעירה מיד לאחר שהוקמה. אין לדעת איך היה נראה העולם אם האסון הזה היה קורה, ומי היה ממציא במקומנו דברים כמו ווייז ועגבניות שרי. היום נדבר על היום הזה, ועל ההפתעה בה נגמר.
מזג האוויר היה חמים כהרגלו, רוח נעימה ניקתה את השמיים מעננים - ושלוש אוניות חתכו את הים התיכון בדרכן ממצרים לתל אביב. לפני קצת יותר משבועיים פלשו צבאות ערב הסדירים לארץ, ונתקלו בהתנגדות ישראלית עזה ויצירתית; ההתקדמות שלהם השתבשה במדבר ובהר, ונראה שניצחונם מוטל בספק גדול. אך עתה עמד צבא מצרים - החזק מכל יריבינו - להוציא לפועל מהלך יצירתי משלו, מכת מחץ אמיתית.
בראש שייטת הספינות חתרה הספינה אמירה פאוזיה, ספינת תובלה חמושה, שיכולה לשאת מאות חיילים לצורך פלישה בדרך הים. ביחד איתה הפליגו שולת מוקשים מס' 104, שיכולה להסיר מכשולים ימיים בדרכה של האוניה לחוף - וקורבטה, ספינת מלחמה מהירה.
פאוזיה ושולת המוקשים גם גררו אחריהן סירות מכוסות גדולות ומשונות, שהכילו ציוד לחימה נוסף. כוח כזה יכול לפלס לו דרך לחופי ישראל, למתקפה בעורף. בשעה 11:30 לערך התגלה הכוח הזה מול חופי פלמחים, מפליג בשלווה צפונה.
מיד נשלחה לעבר הפולשים האונייה "אילת" - מראשונות ספינות הקרב של הזרוע הימית. במקור הושקה ב-1927 בתור אוניה שוברת-קרח בארה"ב, ועם מפרשים. אחרי שנרכשה, הפכה לספינת מעפילים - ורק חודשיים לפני האירוע הסתיימה ההסבה שלה לספינה לוחמת.
כאילו, בערך: הוקנו עליה שני תותחי 20 מ"מ, שתי עמדות למקלעים, ושיא הכוח ישב על הסיפון הקדמי: תותח יבשתי נפוליונצ'יק 65 מ"מ, שנקשר למקומו. אמצעי הלחימה הכי מסוכן של אילת היה האף שלה: כשוברת קרח, היתה לה חזית מחוזקת, שיכולה לנגוח ולהסב נזקים לכל אוניה.
אבל זה מה שיש ועם זה ננצח: האוניה אילת חתרה במלוא הקיטור (9 קשר, פי שלושה ממהירות שחייה של אדם ממוצע), וכל מלחיה נערכו לקרב. בשעה 15:00 ראו אותה המצרים, פתחו מיד באש, ופגז ראשון פגע קרוב.
מלחינו לא מצמצו: הנפוליונצ'יק נהם, ופגז ראשון יצא לעבר האמירה פאוזיה. הוא פגע במים והתפוצץ - לתדהמת הימאים האמיצים - אפילו לא בשליש הדרך למטרה. ירי נוסף, לאחר תיקוני זווית, הביא לתוצאה דומה.
אני לא מאשים אותו: התותח המסכן חטף מחלת-ים: נפוליונצ'יקים יודעים לשים פגז ביעדו גם משישה ק"מ וחצי - אך רק לאחר כינון מדויק, בטח שלא תוך כדי תנועה, ומעל סיפון מתנדנד של אוניה.
מכת האש המצרית היתה הרבה יותר מסוכנת: הפגזים החלו להתקרב לספינה הישראלית, שנאלצה לתמרן ואף להסתובב. אחרי חצי שעה של קרב, פגע בירכתיה אחד הפגזים של האויב ופצע מלחים. "אנחנו זקוקים לסיוע", דיווחו המפקדים. "שילחו את חיל האוויר".
תוך זמן קצר החלו לרעום מנועים בשדה דב. בעצם "לרעום" זה מוגזם; בואו נגיד, לטרטר. שלושה אווירונים המריאו בכבדות, חברו יחדיו וטסו כחץ מקשת דרומה, לאורך קו החוף של המדינה הצעירה. שלושה מטוסים חמושים, כוח תקיפה ישראלי.
אבל לא היו אלה מטוסי קרב, אפילו לא קרוב: הראשון היה מטוס נוסעים קל מדגם דה-הבילנד דרגון רפיד; הסתכלו עליו: זה מטוס דו-כנפי.
הוא הושק ב-1934 כדי לעזור לבריטים להגיע מעיר לעיר במדינות נידחות באימפריה שלהם. ובשום שלב בחייו לא נדרש להפציץ משהו; כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הופעל כמטוס לאימוני ניווט.
המטוס השני היה מדגם פיירצ'יילד F24 ארגוס, מטוס אזרחי קל, זול ואמין שהיה להיט מכירות אמריקאי כשהושק ב-1932.
הארגוס נראה כמו פייפר עם מנוי לחדר כושר: גופו רחב ויש לו שלדה עמידה מאוד, מה שאיפשר להשתמש בו כמטוס קישור באזורים מבודדים במלחמת העולם השנייה. הוא גם סייע באיתור כלי שיט, ובכל מקרה לא ירה כלום על אף אחד.
המטוס השלישי שהמריא משדה דב היה ביצ'קראפט בוננזה: מטוס אזרחי ספורטיבי, שהיה הרבה יותר מהיר וזריז מהשניים האחרים - וגם חדש יותר. וכפי שניחשתם, עוד ג'ובניק.
אבל במלחמת העצמאות הפכו שלושת המוסקיטרים למטוסי תקיפה על מלא: הבוננזה המהיר קיבל מתלים לפצצות 70 ק"ג תחת כנפיו - ובעלי הפעלה חשמלית; מפציץ קל מאולתר, אפילו עם כוונת.
לדרגון ולארגוס חיברו מקלע קל, או פשוט תת מקלע - ומהחלון השליכו רימונים ופצצות קלות. אי אפשר היה לחבר לכנפי הארגוס והדרגון פצצות סטנדרטיות בצורה בטיחותית, כך שדיוק ההפצצה מהם היה תלוי בהרבה מאוד מזל.
המטוסים התקרבו אל הספינות, הנמיכו אליהן, ונכנסו לקרב בלתי אפשרי: תארו לכם מה זה לצלול על מטרה ניידת עם מטוס שלא ממש נועד לצלול, ולנסות לפגוע בה עם מקלע ופצצות שזורקים מהחלון.
והמטרה לא כורעת בזרועות פתוחות, וקוראת "מי יבוא אלי", כן? תותחי נ"מ צבעו את השמיים בפגזים, וכל חייל מצרי שיש לו גם עין, גם אצבע וגם רובה רוקן מחסניות לעבר התוקפים המעופפים. תוקפים שלא יכולים לפנות בחדות ולתמרן, או לברוח מהאש.
פעם אחר פעם צללו מטוסינו והחטיאו, שבו לבסיס לקחת עוד פצצות, וחוזר חלילה. הצוותים נאלצו להתקרב למטרות - ובאחד היעפים נפגע מטוס הארגוס והתרסק בים.
מטוס הבוננזה, אותו הטיס מפקד הטייסת בוריס סניור, הצליח לשתול כמה מהפצצות באוניה מצרית, אך הכוח המשיך להתקדם; אחרי שעות של קרב, כבר ניצבה שייטת האויב מול חופי יפו.
לאזור הגיעה האוניה הישראלית חנה סנש, עוד ספינת מעפילים עם חימוש מאולתר, וגם היא התקשתה לפגוע. הערב ירד והמצרים התקרבו יותר ויותר; אם תנשוב הרוח מערבה, יוכלו כבר להריח את הסמבוסק של אבולעפיה. ואז, בהפתעה גמורה, הסתובבו הפולשים וחתכו הביתה.
הניצחון הגדול הושג במחיר כבד: אהרון דוד שפרינצק ומתי סוקניק, צוות הארגוס, נספה בהתרסקות - ועל סיפון האוניה אילת נפצעו מספר מלחים.
אבל הכוח התוקף נהדף - וצה"ל העריך שהסיבה היתה שהמצרים הופתעו משילוב הזרועות: מכה ימית ואווירית גם יחד, שמעידה על יכולות מתקדמות והיא שבעטה את האויב הביתה עם הזנב בין הרגליים. כל הכבוד לצה"ל, תחי מדינת ישראל.
אך עם הזמן התברר שהצד המצרי של הסיפור נראה אחרת לגמרי. והם רצו לבטל את המתקפה עוד לפני שבכלל הגיעו שלושת המוסקיטרים של חיל האוויר. מצרים תכננה מבצע הרבה יותר נועז ומורכב ממה שנראה: להרוס את היכולת של ישראל לקלוט עולים חדשים דרך נמל תל אביב.
האויב הבין שיכולתה של המדינה לנהל לחימה ממושכת תלוי בתגבורות שמגיעות באוניות מעפילים; שורדי השואה האמיצים, שעברו ישר מהנמל לבסיסי האימונים ומשם לחזית. בלעדיהם, אין לישראל סיכוי להדוף את צבאות ערב.
כשתגיע השייטת לקרבת הנמל, תתחיל להתקדם שולת המוקשים ותאבטח את הכניסה אליו. במקביל, יעוטו מטוסי חיל האוויר המצרי על סביבת הנמל ויתקפו כל כוח תגבורת ישראלי ואת הצירים שמובילים אל החוף.
תחת החיפוי הזה, תגרור פאוזייה את שתי הסירות שמאחוריה - שמלאות בטונות של חומרי נפץ. הן יוצמדו לרציף הראשי, ויעלו אותו בסערה השמיימה. כך, לא יוכלו אוניות לעגון בתל אביב, וישראל תתקשה לקבל ציוד ועולים חדשים.
נמל חיפה יקרוס תחת העומס, שיירות האספקה יתעכבו, ואיתן גם התגבורות לזירות הלחימה בירושלים, בנגב ובגליל. ואז יוכלו צבאות ערב להפיל את הקווים של צה"ל ולהכניע את המדינה הצעירה; ואני לא רוצה לדמיין מה יקרה לה אחר כך.
רק תנאי אחד היה להצלחת המבצע הזה: הפתעה גמורה. המצרים ידעו שלישראל אין באמת מערך התרעה ימי. שאין רשת מכ"מים גדולה שתוכל לגלות מתקפה מתקרבת, וצה"ל לא יוכל להכין לה קבלת פנים חמה וחמושה היטב על החוף.
ומה שקרה ברביעי ביוני באמת הפתיע - בעיקר את המצרים: ראשית, כשהתגלו בדרך. שנית, כשנתקלו באוניה חמושה; שלישית, כשנאלצו להתעכב בדרך בגלל המטוסים שלנו והמטוסים שלהם לא הגיעו; ורביעית, כשהמשימה התארכה ברמה שכבר ברור להם שעל החוף יחכו הרבה מאוד חיילים ישראלים. למפקדי הארמדה המצרית התבהר שהמבצע המזהיר יהפוך לכישלון מהדהד אם יימשך, ואחרי התלבטות ממושכת בחרו להסתובב ולסגת.
לפי מקורות במצרים, חיל האוויר שלהם דווקא הגיע - אבל בצורה מאוד מוגבלת ומוזרה: ספיטפייר בודד, שהוטס בידי סרן עבד אל-חמיד אבו זיד, הוקפץ לגזרה. לפי המצרים, הוא זה שהפיל את הארגוס הישראלי. אבל אין תיעוד להשתתפות מטוסי אויב בקרב הזה, והמבצע היצירתי נכשל.
אם המצרים לא היו מזלזלים ביכולות הגילוי של צה"ל, היו מפליגים רחוק מהחוף ומשיגים את ההפתעה הנדרשת. אם היה להם תיאום יותר מוצלח בין כוחות לוחמים, היו נהנים מחיפוי מטוסי קרב ברגע הנכון. ואם היו מפעילים גם מאמץ הטעייה - למשל, עוד אוניה או שתיים שיתקפו את נמל חיפה - היו משבשים את המגננה הישראלית. האויב לא פספס אף הזדמנות לטעות בסיפור הזה.
בשורה התחתונה, מצרים לא הגיעה מוכנה למשימה הזאת, וקרב תל אביב הסתיים בניצחון ישראלי גדול. אבל לא רק בגלל כשלונות התכנון של היריב: העיכוב שיצר כוח אווירי-ימי משולב הוא ששיבש את המבצע. ולוחמינו הנחושים, שנלחמו שעות עם ציוד שבור ומאולתר, הוכיחו שוב את עליונות הרוח על החומר - ושאין חזק יותר מחייל שמגן על הבית. טיסה נעימה!
