הקברניטורנר פון בראון: גיבור תעופה אמריקאי, או נאצי עם דם על הידיים?
הקברניט
ורנר פון בראון: גיבור תעופה אמריקאי, או נאצי עם דם על הידיים?
ממציא הטיל הבליסטי נחגג בארה"ב כמי שפיתח את טילי נאס"א ואיפשר להציב אדם על הירח ולנצח במירוץ החלל. את הידע שלו צבר בשירות גרמניה הנאצית, והתנער מהזוועות שקרו בגיהנום התת קרקעי בו נבנו הטילים שלו
שלום, כאן הקברניט; מלחמת העולם השנייה, אולי הפרק האפל והמטורף ביותר בהיסטוריה האנושית, הפיק מהפכות טכנולוגיות רבות. היום נדבר על המחיר שלהן, ועל אדם שקידם את המהפכה הכי גדולה: ורנר פון בראון, ממציא הטיל הבליסטי וחלוץ החלל, שבזכותו הגיעו אנשים לירח.
ספיישל "הקברניט" ליום השואה, טורים קודמים:
ארצות הברית מהללת אותו כגיבור תעופה, אחד שעומד בשורה אחת עם האחים רייט: פון בראון תכנן את הטיל ג'ונו שלקח לחלל את הלוויין האמריקאי הראשון, את הטיל רדסטון שנשא את האסטרונאוט האמריקאי הראשון, ואת טיל הסאטורן 5 הטיטאני - המשגר הכי גדול בהיסטוריה, עליו התבססה תוכנית אפולו.
פון בראון היה גאון בפיזיקה ומקור חסר תקדים של ידע באווירודינמיקה על-קולית, פיתוח מנועי טילים, וניהול פרויקטים מורכבים; במשך עשרים שנה כיהן כראש זרוע תכנון הטילים של נאס"א ובזכותו ניצחה ארה"ב את המירוץ לחלל. עד היום ניצב פסל ברונזה מרשים שלו בכניסה למרכז מרשל, קומפלקס מחקר הטילים הכי גדול של נאס"א.
את כל הידע הזה צבר בשנות הארבעים בתור ראש תוכנית הטילים של גרמניה הנאצית, בעוד את הטילים שלו בונים עובדי כפייה יהודים ואחרים בתוך גיהנום תת קרקעי שקשה לדמיין - וזו עובדה שארה"ב התאמצה להסתיר במשך שנים. פון בראון טען עד יום מותו שהוא לא ידע על השואה והיה רק מדען מפוחד שמילא פקודות. האם באמת היה קורבן של הנסיבות, או מפלצת כמו הבוסים שלו בגרמניה?
ורנר מגנוס מקסימיליאן פון בראון נולד ב-1912 למשפחת אצולה עשירה ומאושרת, ומילדות נחשף לעולם המדע. בגיל שבע קיבל מאמו טלסקופ, והחל להתעניין באסטרונומיה. הוא נודע כגאון פיזיקלי וכבר בגיל 18 הצטרף לאגודת טילים אקדמית בברלין, במסגרתה סייע לחוקרים ידועי-שם לפתח רקטות ולשפר דרכי שליטה בהן.
בגיל 22 סיים דוקטורט בפיזיקה והתגלה כחוקר יצירתי ביותר. בינתיים, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון, ושמה עין על הצעיר המבטיח; גם בשל הישגיו במסגרות האקדמיות, וגם בזכות כשרונו בניהול כריזמטי ויעיל של צוותים גדולים. ב-1934 קיבל תפקיד בתוכנית טילים ממשלתית חשאית - וב-1937 הפך לראש הפרויקט, הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל דרגת רב סרן.
פון בראון היה מאושר: הוא התחכך עם האליטה הנאצית ולמד טיסה, ביקר בבסיסים ומתקנים, יצא עם שחקניות וכוכבות קולנוע, ונחגג בתור סלב. הפרויקט שלו התמקד בטילים גדולים, שנועדו לתפקד בתור נשק בלתי ניתן לעצירה והיהלום שבכתר נקרא אגרגט 4: טיל בליסטי ארטילרי, ראשון מסוגו בעולם.
למטרתו הגיע הטיל באמצעות הנחייה אינרציאלית; ג'ירוסקופים ומדי תאוצה שמחשבים את המיקום ביחס למסלול המתוכנן, ומאפשרים תיקון היגוי עצמאי. כך איפשר להביא מטען נפץ של אלף ק"ג לטווח של 320 ק"מ בלי התראה או יכולת יירוט: נשק-פלא אמיתי. פון בראון רצה לשפר את הטיל, בדגש על עוצמת מנועיו; עבורו, היתה זו רק מדרגה אחת בדרך לפיתוח טילים שיוכלו לצאת לחלל.
כשהושק, נקרא הטיל שלו V2, והופעל בתור נשק טרור: כלי להפצצה מרוחקת של ערים. החל מה-8 בספטמבר 1944 שוגרו מגרמניה 3,225 טילים כאלה על ערי בריטניה, בלגיה, הולנד וצרפת. פון בראון לא רווה נחת מהשימוש בהמצאה שלו, אך התייחס לכך בציניות. "הטיל עבד כשורה", אמר לאחד מעמיתיו לאחר התקיפה הראשונה של לונדון. "הוא פשוט נחת על הפלנטה הלא נכונה".
18 צפייה בגלריה
פגיעת V2 בשוק סמיתפילד בלונדון, ב-8 במרץ 1945. 110 איש נהרגו, ו-366 נפצעו
(צילום: אי-פי)
הטילים האלה פותחו במעבדה סודית בפנמונדה שבצפון גרמניה, מתחם מחקר מבודד ונסתר שבו בדקו הגרמנים את חידושי הנשק המתקדמים ביותר שלהם. אך המתחם לא היה סודי מספיק: הפצצה אווירית פגעה בתשתיות דומות, והגרמנים חששו שבעלות הברית יוכלו לטרפד להם את הנשק הפלאי. כך נבחר אתר אחר לייצור הטילים של פון בראון: מחנה העבודה דורה-מיטלבאו.
הוא הוקם מתחת לאדמה, בתוך הרי רכס הרץ שבמרכז גרמניה. במקור היה שם במקום מכרה, שנחפר והורחב כדי להפוך עם המן לאתר הרכבת מפציצים עבור חברת יונקרס. אך הפרויקט היוקרתי של פון בראון דחה כל תשתית אחרת, והמחנה היה אחד המקומות הכי מוגנים בכל אירופה.
הכניסה היתה דרך מנהרה נמוכה ואפלה, כמעט מחילה, שהובילה מאה מ' אל תוך רשת מנהרות בהן חללי עבודה עצומים - מפעל תת קרקעי בו הורכבו הטילים.
יום ולילה חפרו עבדים להרחבת המנהרות, תיקון חלקים שלהן שקרסו ודחפו אלפי עגלות עפר במחילות נמוכות עם אוורור אפסי. יום ולילה נשמו גז ועשן שנפלטו בתהליכי הייצור - וחיו בסביבה בה אין פינוי פסולת או שפכים.
העבדים חיו בתוך עיר הנמלים הגיהנומית הזאת, בקור של כשמונה מעלות כל השנה - ויצאו החוצה רק פעם בשבוע, לצורך ספירה. כל עיכוב בחפירה או העברת החומרים כלל מכות רצח או פשוט רצח, והסביבה המזוהמת והמחניקה גררה מחלות נשימה המוניות.
אזור המגורים של העבדים היה במחילות עצמן, ובמקום מיטה קיבלו רק קצת קש ושמיכה דקיקה לכל שני אנשים. שעות המנוחה היו בודדות, וגם בהן נפלו עפר מהתקרה ללא הרף, בעוד פיצוצי מנהרות חדשות מהדהדים מקצה לקצה.
האכזריות לא פסחה על אולמות ייצור הטילים: פון בראון תכנן את ה-V2 כך שתהיה פשוטה מאוד לבנייה, כשכל הרכיבים מגיעים לנקודות ההרכבה, ופועלים צריכים רק לרתך ולהבריג הכל ביחד. הנאצים מאוד אהבו את התפיסה הזו, שאיפשרה להם לבנות את הנשק המתקדם במהירות, בהסתמך על כוח העבודה שהגיע מהגטאות ומחנות השבויים.
העבדים היו כבולים לשולחנות ההרכבה, וכל מי שפישל הואשם בחבלה מכוונת ונתלה מעל לסדנת העבודה; מי שנפצע ממקדח או כבשן ולא היה יכול לעבוד - נרצח; וכולם נשמו אדים רעילים של שמנים, דלקים ועשן.
המשמרות היו בנות 12 ו-16 שעות, בהתאם למכסות הייצור הנדרשות, ועבדים שסיימו את מלאכתם לא פעם נשלחו לעזור במשימות אחרות אצל צוותי האחסנה, המנועים ועוד. כל הזמן הזה, היו חשופים להתעללות בלתי פוסקת של שומרי האס-אס, שכ-3,000 מהם תפעלו את המחנה והמתקנים סביבו.
במרץ 1944 הועברו מגורי העבדים אל מחוץ למנהרות לתוך צריפי עץ, במטרה לפנות יותר מקום עבור מתחמי ייצור חדשים. גם בהם שוכנו ללא מיטות או בידוד, ורבים מתו מהיפורתמיה.
במתחמים החדשים נבנו פצצות מעופפות V1, בידי יהודים מהונגריה. רוב אסירי דורה-מיטלבאו היו שבויים רוסים, פולנים, בלגים, צרפתים ואיטלקים - אך היהודים קיבלו את המשימות הכי מסוכנות, בתנאים הכי איומים ובכל פסי הייצור.
בשבוע הראשון של אפריל 1945 פונה המחנה לצעדת מוות, במהלכה בוצעו עוד זוועות ואלפים נרצחו. כשכוחות אמריקאיים הגיעו למחנה ב-11 בחודש, מצאו ניצולים בודדים - שברי-אדם גוססים, שרובם מת תוך זמן קצר. לפי הערכות, בדורה-מיטלבאו עצמו נרצחו כעשרים אלף אסירים, כרבע מהם יהודים.
עוד לפני כן, הבין פון בראון שהמלחמה אבודה; הוא ריכז את אנשיו, וביחד התחילו לחפש להם ספונסר חדש. ברור היה שכל מדינה תשמח לקבל את הידע והתרשימים שלהם - ואכן, כשיצרו קשר עם בריה"מ, בריטניה וארה"ב, קיבלו הבטחה לפטור מכל עונש, פלוס תנאי מחיה ועבודה.
הם בחרו בהצעה האמריקאית, אף שהיתה די גרועה: מגורים בבסיס אמריקאי בתנאי שבי, ומשכורת של שישה דולר ליום (בכסף של היום זה יוצא 86 דולר, פי שניים ממשכורת מינימום אמריקאית). מהר מאוד הסתנוורו האמריקאים מהידע הנאצי העצום, ושיפרו את תנאי המדענים הגרמנים.
הנשיא טרומן אסר על גיוס פושעי מלחמה, אז כדי להכשיר את פון בראון, בוצעה ב-1947 חקירה צבאית שקבעה שהוא אמנם ידע מה קורה בדורה-מיטלבאו, אך לא השפיע על הזוועות. והשאר היסטוריה: פון בראון לימד את האמריקאים לבנות, לשגר ולשפר V2, והפך לחלוץ הנבחרת בספורט הלאומי החדש - המירוץ לחלל.
18 צפייה בגלריה
שיגור טיל V2 מבסיס אמריקאי, במסגרת ניסוי שבוצע תחת פיקוח פון בראון
(צילום: smithsonianmag)
ועל כל הישגיו, חוגגים אותו האמריקאים עד היום: יש על שמו רחובות בעשרות ערים, פרסים ותארים, ואפילו מכתש מפורסם על פני הירח. עד יום מותו ב-1977, טען שהוא לא ידע מה עושים הנאצים ליהודים, לשבויי מלחמה, ושבקושי הגיע למפעל הטילים הנורא ההוא.
הוא סיפר שבעצמו נעצר פעם לשבועיים, כשהנאצים חשבו שהוא מדבר יותר מדי על ענייני אסטרונומיה. והוסיף שבכלל לא רצה להצטרף למפלגה הנאצית, ואף מעולם לא ראה בעצמו נאצי - רק גרמני פטריוט ומודאג, עוד מדען שבסך הכל מילא הוראות.
אבל פון בראון שיקר. עדויות מתוך דורה-מיטלבאו הראו שביקר במפעל לפחות 15 פעמים, ובחן היטב כל מה שקורה שם. אסירים ששרדו סיפרו שראו אותו מסתובב ועובר ליד ערימות גופות, ולא מתייחס אליהן יותר משהתייחס לציוד שבור ומקולקל שנקרה בדרכו.
הוא ידע שהאומללים בפיג'מות הפסים עם הטלאים לא עובדים שם מרצונם, הוא ראה היטב שהם עור ועצמות, הוא ראה סבל אנושי. ראה והתעלם, כפי שמתעלם ביולוג מסבלם של עכברי מעבדה.
לפי עדויות, פעם אף הורה לאנשי האס-אס להצליף בפועל שעשה משהו שלא לרוחו, וכך כנראה דן אותו למוות. ולא רק: פון בראון היה מעורב בבחירת אסירים בעלי ניסיון רלוונטי ממחנות עבודה אחרים, ובשליחה שלהם אל המלתעות של דורה-מיטלבאו.
וארצות הברית עזרה לו להסתיר את העובדות הללו; כחלק ממבצע הכשרת פון בראון ואנשיו, התאמצו גורמים במשרד הביטחון האמריקאי להשיג ולהעלים תמונות ומסמכים שקושרים בין המדען ובין המפלגה הנאצית, עד לרמה שהתמונה שאתם רואים פה למטה - בה הוא עם סיכת צלב קרס על דש מקטורנו - היא מהיחידות שנשארו.
18 צפייה בגלריה
פון בראון עם קציני מטה נאצים בכירים, על דש מקטורנו סיכה עגולה עם צלב קרס, וכיתוב המשייך אותו למפלגה
(צילום: bundesarchiv)
ובואו לא נשכח את מה שהוא המציא: פון בראון היה מקורב לאנשי אס-אס, לנאצים בכירים, וידע טוב מאוד שהוא בונה משהו שנועד להרוג אזרחים. למעשה, קיבל דיווחים על ביצועי הרקטות שלו, כדי שיוכל להפוך אותן ליעילות וקטלניות יותר. תירוץ "וואלה לא ידעתי" לא עובד פה. בואו נדבר במספרים: טילי V2 הרגו כ-9,000 איש באנגליה, הולנד, בלגיה, צרפת ובגרמניה עצמה.
כמעט כולם היו אזרחים חפים מפשע; היו רק שני מקרים בהם נורו V2 לעבר כוחות צבא, ובשניהם החטיאו רוב הטילים אם כי אחד פגע קרוב לכוח אמריקאי והרג שישה חיילים. אז כיצד נכון לזכור ולהזכיר את ורנר פון בראון, האיש שחזה בכוכבים בעוד רגליו טובלות בדם?
לעניות דעתי, אי אפשר להתעלם ממה שנתן פון בראון לאנושות; הידע שיצר והעביר לאחרים האיץ את כל תוכניות החלל בעולם - ובזכותן אנו יכולים ליהנות משירותי ניווט, תקשורת, תוכן, מידע מציל-חיים, ביטחון ואפילו לחקור את הגלקסיה. אך באותה מידה, אי אפשר להתעלם מהחיים שהוקרבו עבור הפרויקטים של פון בראון והתהליכים במסגרתם צבר את הידע הזה. ומהפכות טכנולוגיות, כידוע, אפשר לחולל גם בלי רצח המוני.
משנה לשנה מתרחק העולם מאותן שנים ארורות, הניצולים מתים, וקל יותר להכחיש ולשכוח. בקרוב יבואו דורות שישמעו על הקורבנות של מפעלי פון בראון ויוכלו בקלות לגלגל עיניים ולטעון שכולנו בסופו של דבר, שמן על גלגלי ההיסטוריה. אבל ישנם קווים אדומים: חטאי הנאצים הם כתם על המין האנושי כולו - כתם שאם לא נזכור, עלול לחזור על עצמו; אולי שוב יופיעו פוליטיקאים עם נימוקים הגיוניים למעשי נבלה, ויצדיקו זוועות כמחיר הקידמה. ולכן, צריכה האנושות לזכור את פון בראון, אם כי לא לחגוג אותו - וכל הישגיו צריכים לעמוד לנצח יד ביד עם כל חטאיו.
