דוח טכנולוגי מה ששמעתם: פרידה מהאייפוד, שמת אמש בשיבה טובה
דוח טכנולוגי
מה ששמעתם: פרידה מהאייפוד, שמת אמש בשיבה טובה
לפני 20 שנה הוא היה פלא בלתי נתפס: מכשיר כיס שניתן לשמור בו מאות ואלפי שירים ולהקשיב להם באוזניות, ממש כמו בווקמן או בדיסקמן, רק פי טריליון יותר טוב. היום, בעידן הסמארטפונים ושירותי הסטרימינג, כבר אין בו ממש צורך, אבל מקום חם בלב, ובהיסטוריה, תמיד יישאר לו
מכשיר האפל הראשון שאי פעם קניתי היה אייפוד. אייפוד וידיאו לבן עם 30 גיגה-בייט שהזמנתי באוגוסט 2006 לבית של הדודים שלי בלונג איילנד. האייפונים, המקים, האיירפודס, האייפד והאפל TV שלי הגיעו מאוחר יותר. ראשון היה האייפוד. 279.99 דולר, משלוח חינם תוך יומיים. אני זוכר את הציפייה לאורך היום שבו הוא היה אמור להגיע, את ההתרגשות של פתיחת החבילה. במונחים של היום, זה מוצר מיושן, ענתיקה: גוף גוץ ומגושם, מסך קטן באיכות נמוכה, כפתורים פיזיים וגלגלת, חיבור פיזי למחשב כדי להעלות שירים. אבל לפני 16 שנה זה היה הדבר הכי מדהים בעולם. 30 גיגה-בייט של שירים ופודקאסטים (שהיו בתחילת דרכם).
אתמול בלילה האייפוד הגיע לסוף חייו. אפל הודיעה על הפסקת הייצור של האייפוד טאץ', הצאצא של האייפוד הראשון שהחברה השיקה לפני 20 שנה וקצת. מי שימהר יספיק עוד לרכוש אחד "כל עוד יש אספקה", אבל זה הסוף. הוא היה שונה מאוד מהאייפודים הראשונים: מסך מגע גדול, גוף דקיק, אפליקציות, Wi-Fi, יותר אייפון בלי טלפון מאשר אייפוד – אבל הוא עדיין היה אייפוד. והחל מאתמול איננו עוד. אחד המכשירים המהפכניים של המאה ה-21, מכשיר ששינה את אפל וסלל את הדרך לאייפון, שינה את עולם המוסיקה ושינה אותנו. מכשיר שמגיעה לו פרידה הרבה יותר יפה מאשר הודעה לקונית לעיתונות. אז ננסה לעשות את זה כאן.
האייפוד לא היה נגן ה-MP3 הראשון בסביבה. גם לא הראשון מחברה גדולה. אבל אלה שלפניו היו לרוב יקרים מאוד, לא אמינים, לא יפים וסבלו מבעיות ממשק משתמש קשות ונפחי אחסון מוגבלים מאוד. האייפוד היה שונה מהם. אסתטי להדהים, בעל אחסון של אלף שירים במקום עשרות, אינטואטיבי מאוד בזכות גלגל הגלילה (Scroll Wheel) המיתולוגי, חיבור ישיר לספריית המוזיקה הדיגיטלית הגדולה בעולם (למי שמוכן לשלם דולר לשיר) והעלאה קלה של שירים מדיסקים או מקבצי MP3 (למי שלא). הדגם הראשון היה זמין רק למק, עלה 499 דולר והתקבל בהתלהבות ובהתרגשות. העולם אף פעם לא ראה משהו כזה. הפריצה האמיתית הגיעה פחות משנה אחר כך, ביולי 2002, כשאפל השיקה את הדור השני עם תג מחיר נמוך יותר של 399 דולר, נפח אחסון כפול מדגם הבסיס של הדור הראשון ותאימות לווינדוס. האייפוד היה מוכן לכבוש את העולם.
לאפל הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון. ארבע שנים לפני השקת הדגם הראשון לקחה החברה את אחד ההימורים הנועזים בתולדותיה כשרכשה ב-429 מיליון דולר (סכום בלתי נתפס באותם ימים) את NeXTSTEP של המייסד סטיב ג'ובס, שנבעט מהחברה 12 שנים מוקדם יותר, והחזירה אותו לעמוד בראשה. ג'ובס הדגים שהוא יכול להחיות את ההתרגשות סביב מוצרי אפל עם דגמי ה-iMac הראשונים: מחשבי All-in-One בצבעי ניאון נועזים ועיצוב אווירדינמי ששברו את הקונספט של מחשב אישי כקופסה מכוערת בצבע בז' שמחביאים מתחת לשולחן. זה היה מוצר שמציגים לראווה. יצירת אמנות מודרנית.
אחרי האיימק, האייפוד היה ההזדמנות של אפל המתחדשת להראות שהיא לא רק חברה שמייצרת מחשבי עילית למי שיכולים להרשות לעצמם לרכוש אותם, אלא שהיא גם יודעת לייצר מוצרים נגישים לציבור הרחב. כאלה שלא צריך לשבור חיסכון כדי לרכוש. והוא עשה את זה, בהצלחה מדהימה עם 100 מיליון יחידות שנמכרו עד 2007 (המספרים התחילו לרדת אחר כך בעקבות השקת האייפון). האייפוד הפך לאייקון תרבותי, האוזניות הלבנות נהיו לסמל סטטוס, וההצלחה שינתה את התדמית של אפל מחברת מחשבים לחברת מוצרי צריכה.
האייפוד היה ההוכחה, לאפל עצמה לא פחות מאשר לעולם, שהחברה יכולה לחדש ולהמציא קטגוריות מוצרים כמו שעשתה רבע מאה קודם לכן עם המחשב האישי. הוא הזניק את הכנסות החברה, משך אליה כישרונות חדשים, חיזק את המעמד והביטחון של הכישרונות הקיימים, ויצר את הצידוק למהלכים נועזים יותר ומהפכניים יותר. ההשפעה של האייפון על אפל ועל העולם היתה גדולה הרבה יותר, אבל בלי אייפוד לא היה אייפון, ואפל והחיים שלנו היו נראים אחרת לגמרי.
התעשייה שהושפעה ישירות בצורה המהותית ביותר מהאייפוד היה תעשיית המוזיקה. עד לסוף שנות ה-90, רשתות ענק כמו טאוור רקורדס, וירג'ין ו-HMV תיווכו את המוזיקה להמונים והלייבלים השונים הדפיסו כסף ממכירות אלבומים פיזיים יקרים ומכניסים. ב-1999, כשהושק שירות שיתוף הקבצים הראשון נפסטר, אף אחד עוד לא ידע את זה אבל העולם ההוא כבר מת. נפסטר ויורשיו חיסלו את המודל העסקי המסורתי של חברות המוזיקה. למה לשלם על על חתיכת פלסטיק עם פחות מ-20 שירים כשבאפס כסף אפשר לקבל את כל השירים שבעולם? שירותי שיתוף הקבצים הגדירו מחדש את צד ההיצע של המשוואה. האייפוד הגדיר מחדש את הצד של הביקוש.
מי שרכש אייפוד קיבל מכשיר נקי, עם מקום לאחסן בו אלפי שירים. ושטח ריק צריך למלא. אפשר להשתמש באייטיונז כדי להמיר את אוסף הדיסקים ל-MP3, אבל זה לוקח זמן ועבור רוב האנשים לא ממלא אפילו קרוב למחצית מנפח האחסון של האייפוד. אפשר לרכוש שירים באייטיונז, אבל במחיר של 99 סנט לשיר - וכשיש אלפי שירים להוריד - זו הוצאה מצטברת לא קטנה. אז אולי רוכשים כמה שירים או אלבומים שאוהבים במיוחד, אבל את הרוב הגדול של המוזיקה פשוט מורידים מהשירותים הפיראטיים.
בזכות האייפוד, אנשים צרכו יותר מוזיקה מאי פעם. בזכות שירותי שיתוף הקבצים, הם שילמו עליה פחות מתמיד. הרווחים האדירים של שנות ה-90 הפכו להפסדים הולכים וגדלים. העשור וחצי הבאים היו הקשים בתולדות התעשייה, וגם לאמנים לא היה קל כשהדגש על מודל עסקי עבר ממכירות אלבומים להכנסות מהופעות וממרצ'נדייז. בסופו של דבר התעשייה התייצבה בזכות שירותי סטרימינג דוגמת ספוטיפיי, כי מוזיקה בחינם זה טוב, אבל מוזיקה בלי הגבלה בתעריף סמלי ובנוחות מירבית זה הרבה יותר טוב. דיסקים, תקליטים וקלטות הם היום פריטים לאספנים. המוזיקה היא אפליקציה בסמארטפון - ולאייפוד היה חלק קריטי בתהליך הזה.
כמו שהכין את אפל לאייפון, האייפוד הכין גם אותנו לעידן הסמארטפון. צריכה ניידת של תוכן בבחירה אישית היתה אפשרית לפני האייפוד ונגני ה-MP3 שהקדימו אותו, בדמות הווקמן והדיסקמן. הווקמן היה מכשיר מהפכני: מוזיקה שרק אתה שומע, שאתה בוחר בעצמך, בכל מקום בעולם ובכל זמן שתרצה. אבל היתה לו ולדיסקמן מגבלה משמעותית – הם חייבו תכנון מראש. לפני יציאה מהבית או נסיעה, אם לא רוצים להיסחב עם כל אוסף הקלטות או הדיסקים, צריך לבחור מה רוצים לשמוע. היתה להם מגבלת אחסון אפקטיבית של שירים בודדים, או כמה עשרות אם לוקחים עוד כמה קלטות ודיסקים במנשא. בא לנו משהו אחר? נגמר הדיסק ואנחנו לא רוצים להאזין לו שוב? אין מה לעשות.
האייפוד, על נפח האחסון המרשים שלו באותם ימים, הראה לנו שזה לא חייב להיות כך. אנחנו יכולים לשאת את כל ספריית המוזיקה שלנו, או חלק מאוד מכובד ממנה, במכשיר לא הרבה יותר גדול מקלטת, לשמוע מה שאנחנו רוצים ולעולם לא להתבאס על הדיסק ששכחנו בבית. ואם אנחנו רוצים מוזיקה חדשה? זה רק עניין של כמה הקלקות במחשב. בזכות האייפוד, לעולם לא היינו במרחק של יותר משתי לחיצות וגלגול מהשיר שאנחנו רוצים לשמוע.
זה מובן מאליו היום, אבל לפני 20 שנה זה היה מהפכני. מעולם של כלכלת מחסור עברנו לעולם של כלכלת שפע. וזה עשה לנו תיאבון לעוד. למה שרק מוסיקה תהיה זמינה לנו תמיד ומיד? למה לא מידע, אנשים אחרים, תכנים אחרים, אפילו דברים פיסיים כמוו אוכל או נסיעות? האייפוד יצר לנו צורך למשהו שלא ידענו שאנחנו רוצים, משהו שלא חשבנו שהוא בכלל בתחום האפשרי. הוא יצר הבנה שגישה לתוכן למידע לא חייבת להיות מוגבלת בהצע או במקום, שיש אפשרות לקבל הכל, בכל מקום ובכל זמן. האייפון ושירותים מודרניים שבנויים עליו – ספוטיפיי, נטפליקס, אובר, וולט ואחרים – פשוט מילאו את הצורך שהאייפוד יצר אצלנו.
החל מאמש האייפוד איננו, אבל המורשת שלו תלווה אותנו זמן רב.
