הקברניטת'נדרבולט P47: אם אל באנדי היה מטוס קרב
הקברניט
ת'נדרבולט P47: אם אל באנדי היה מטוס קרב
אחד מסמלי מלחמת העולם השנייה היה בהרבה מובנים, האווירון הכי אמריקאי שיש: זולל דלק, רב עוצמה, שמן, גס ומסורבל אך קטלני להפליא - ניצחון הכוח על המוח. כך הביס את המיירטים הזריזים של הנאצים, והפך לגיבור לאומי ואגדה
שלום, כאן הקברניט; אני אוהב את השפה העברית, אך לפעמים היא לוקה בחסר. במאה ה-14 חזר לאירופה הנזיר הפרנסיסקני אודוריק, לאחר שהות ארוכה בהודו, כשבפיו סיפורים מדהימים. אך במקום לדבר על נופיה המרהיבים והעושר התרבותי, התמקד בעלילות זוועה - דברים שכנוצרי מארץ הנוצרים, נראו לו פשוט מעשי שטן. יותר מכל, השפיע עליו הביקור בעיר פורי שבמזרח הודו.
למשל, תיאר בגועל עגלת עץ עצומה, אותה גרר עדר פילים וסוסים, שנשאה ברחבי העיר פסל ענק של האל ההינדי ג'גנאת. ואיך שהצטופפו ההמונים והשתוללו מרוב הערצה - עד כדי כך שכמה קפצו מתחת לגלגלים ונדרסו למוות כמחווה לעוצמתו הקדושה. לעגלה קרא על שם האל, וכך נולדה המילה (המשובשת) ג'גרנאוט, מילה שהשתמרה עד היום באנגלית בתור שם נרדף למשהו בעל עוצמה מפלצתית.
ובעברית? יוק, ולכן לצערי אין לי מילה טובה מספיק לתיאור מטוס ה-P47 ת'נדרבולט - אחד הסמלים המפורסמים ביותר של מלחמת העולם השנייה.
בהרבה מובנים, זה היה המטוס הכי אמריקאי שיש: עצום בגודלו ומרשים למראה, זולל דלק, רב עוצמה ומהיר אם כי לא זריז במיוחד, עמוס לעייפה בכלי נשק לא מדויקים וכמובן - מאוד יקר. לו היה אדם, כנראה שהיה נהג משאית שמחלטר כמתאבק חובב, עם הרבה סיפורי גבורת-פוטבול מימי התיכון.
23 צפייה בגלריה
תעיפו מבט בבהמה הזאת. בואו נספור יחד: עשר רקטות, שתי פצצות, וגם שמונה מקלעים
(צילום: USAF)
היום נכיר את המטוס הזה ונבין איך היה למבשר דמותם החדשה של מטוסי הקרב האמריקאיים: כוח מתפרץ במקום יצירתיות הנדסית, יעילות וחיסכון - עד לרמה שבעצמה מהווה חדשנות מפתיעה. ואלו תכונות שמאפיינות לא מעט המצאות אמריקאיות עד היום.
קצת אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, יצאו גנרלים אמריקאים מתדריך מודיעין מיוחד עם הפנים בין הידיים: במשך שנים חשבו שלא תהיה להם בעיה לנצח כל יריב אפשרי בזכות המפציצים שלהם - אלו כל כך מהירים, טסים כל כך גבוה, ובאים עם כל כך הרבה מקלעי הגנה שאף מטוס יירוט לא יתפוס אותם. וככה יגיעו בקלות לעורף של כל אויב, ישפכו עליו פצצות עד שייכנע וגמרנו.
והנה, פרצה לה המלחמה, ודיווח עדכני מהחזית מראה שמטוסי הקרב המעולים של גרמניה מצליחים לכסח את מפציצי בריטניה בקלות יחסית. אלו של ארה"ב אמנם טסים קצת יותר גבוה, אך לא יהיה די בכך ואם ייכנסו האמריקאים למלחמה, יהיו חייבים להצמיד למפציצים ליווי של מטוסי קרב.
מה הבעיה? שבסוף שנות השלושים היו לארה"ב שני סוגים של מטוסי קרב: אלו שהיו נחותים בהרבה משל גרמניה בכל פרמטר שהוא, ואלו שהיו עוד רישום בוסרי על שולחנות השרטוט.
מיד קראו הגנרלים לנציגי חברת ריפבליק, שבאותם ימים תכננה עבורם מטוס קרב חדש. הוא תוכנן לפי התפיסה הקלאסית: גוף קטן שיצמצם משקל, תצורה שתאזן בין מה שמאפשר לטוס היטב ומה שמאפשר להילחם היטב - אתם יודעים, כל מה שהגרמנים עשו יותר טוב מהאמריקאים.
לאור נשיכת המציאות, נדרשה ריפבליק להמציא מחדש את המטוס שלה, ולעשות את זה מהר. המהנדס הראשי, אלכסנדר קרטוולי, הבין שזה לא משהו שאפשר לעשות בשיטה המקובלת.
הגרמנים מצטיינים בלעשות יותר עם פחות? יופי להם; הוא יעשה יותר עם יותר. "הוא יהיה דינוזאור", אמר קרטוולי על המטוס בעודו משרטט, "אבל דינוזאור עם פרופורציות טובות".
כך נולד ה-P47: צורתו הבסיסית הזכירה את העיצוב שקדם לו, אך הוא הוגדל ב-65%: גופו היה כל כך גדול, עבה ונפוח שאפשר לשים בתוכו מסרשמיט גרמני שלם. המשקל שלו? יותר משני מסרשמיטים כאלה, כולל טייסים שאכלו הרבה וויסוורסט ואיירקוכן לארוחת בוקר.
בחזיתו רעם מנוע ענק בשם R2800 דאבל ווספ - תפלץ בעל 18 בוכנות בשתי שורות שמספק אלפיים כוחות סוס, מסובב מדחף ענק בקוטר של כמעט 4 מ', ודוחף את המטוס למהירות של יותר מ-680 קמ"ש. גולת הכותרת של ה-P47 היתה כוח אש כמעט מוגזם: בכנפיו העגולות ישבה סוללה של שמונה מקלעים, ואיתם 3,400 כדורים.
אנחנו מדברים על כמעט טונה וחצי של תחמושת נפיצה, ששמונה קנים יכולים לפרוק לתוך מטרה תוך חצי דקה. זה אומר שדי בלחיצה חטופה על ההדק כדי לצבוע את השמיים באש, ושפגיעה בול במטוס אויב תהפוך אותו למסננת מעופפת (שלא תמשיך לעופף עוד הרבה). בקיצור, אם מטוסי גרמניה היו נסיכות דיסני קלאסיות, הדבר הזה היה חצי דמבו הפיל המעופף וחצי הדרקון אליוט.
אבל הבעיה היתה בעניין הפגיעה המדויקת; המקלעים הוצבו בזווית, כדי שמסלולי הכדורים יצטלבו ויפגעו באותה נקודה. וכשיש לך ארבעה קנים בכל כנף, קשה להצליב את המסלולים בלי לתת להם די הרבה אלכסון - מה שגם משפיע לרעה על הטווח, וגם מקשה על דיוק.
הגרמנים והיפנים, למשל, הלכו על שיטה אחרת: להשתמש בפחות קנים, אבל לשים אותם בחרטום כדי לשפר דיוק וטווח. הגישה של קרטוולי היתה הפוכה: דיוק? בשביל מה? כשאתה שופך כל כך הרבה כדורים על המטרה, חלק בטוח יפגעו.
הגנרלים האמריקאים שמחו מאוד, ואף התרגשו והתגאו: בקרוב יהיו בעליו הגאים של מטוס הקרב הכי עוצמתי בעולם. הצבא קרא לו ת'נדרבולט, חזיז-רעם. אבל אף אחד לא השתמש בשם הזה: עם עוצמה כזאת, כולם קראו לו ג'אגרנאוט או בקיצור, ג'אג. מה גם שגופו העבה הזכיר לצוותים כד חלב (Milk Jug).
הג'אג המריא לראשונה במאי 1941, ואז עבר עוד שורת שיפורים ושדרוגים. בינתיים, הספיקה ארה"ב להיכנס למלחמה וכפי שצפתה, גרסו המסרשמיטים של גרמניה את המפציצים שלה.
שלוש הטייסות של קבוצת קרב 56 האמריקאית, "להקת הזאבים", היו הראשונות שקיבלו את המטוס, באביב 1942. הטייסים של 56 הביטו בהשתאות על ה-P47 הענק, ששקל פי שניים ממטוס ה-P40 עליו התאמנו וגם גרם לו להיראות כמו משהו שיצא מביצת הפתעה.
היה להם קשה מאוד ללמוד להטיס את הג'אג, פשוט משום שהיה שונה מכל מטוס קרב ומשקלו העצום הוסיף מומנטום מפתיע לכל תנועה. זה אומר שלמשל, תמרונים נמוכים מהם נחלץ ה-P40 הקטן שתלו את הג'אג באדמה.
ואכן, בערך 10% מאנשי להקת הזאבים נהרגו בתאונות אימונים עוד לפני שהגיעו בכלל לשדה הקרב. אך המסקנות הוסקו במהירות, טייסות ג'אגים נוספות הוקמו ולמדו מנסיונה של 56, ולחזית אירופה כבר באו עם שיטות ורעיונות לניצול עוצמתה של המפלצת.
כשפגשו אותו בקרב, התפלאו הגרמנים: המטוס העצום הזה היה מהיר יותר מהמסרשמיטים שלהם, ותפקד מעולה גם בגובה רב. מה כל כך מפתיע בכך? ובכן, מנוע של מטוס קרב זקוק לאוויר עשיר בחמצן: הוא נכנס למנוע, מתערבב בדלק, מוצת ומזיז מערך בוכנות שמסובב מדחף.
אבל ככל שעולים בגובה, האוויר דליל יותר, ומטוסי קרב פשוט נחנקים; המנוע לא מצליח לייצר מספיק כוח כדי לטוס במהירות, בטח שלא להילחם. מזל שהמטרות הן מפציצים מסורבלים, ואפשר להכות בהם ולברוח לגובה קצת יותר סביר.
איך נשארו המפציצים בגובה, אתם שואלים? בזכות מנועים עם מגדש טורבו - שבשבת שיונקת אוויר בכוח, מאיצה ומזריקה אותו למנוע כשצריך. כך יוזן ביותר חמצן, ויוכל להסתדר בגבהים. והנה בא הג'אג השמן הזה, וטס בגובה רב כמו ברישניקוב על הקרח (ולצעירים: ביונסה על הרחבה). איך הצליח?
כי אצלו אוויר לא נשאב ישירות למנוע, אלא עבר בתעלות אל מגדש טורבו ענק שישב באחורי הגוף. דרכו הואץ והוזרק למנוע, והמטוס הרגיש בבית גם כשכל המסרשמיטים השתנקו.
וכדי שכל זה יעבוד, גוף הג'אג היה פשוט מלא בצינורות; דמיינו את סופר מריו בחזקת שומר המסך ההוא מווינדוס 95. ולצנרת היה עוד תפקיד: היא עטפה הרבה מערכות חיוניות, והגנה עליהן מפני פגיעות; הגרמנים והאמריקאים נדהמו שניהם מכמות הנזק שהמטוס יכול לחטוף ועדיין להמשיך גם לטוס וגם להילחם.
ואיך הוא נלחם? לא כמו מטוס קרב רגיל: על דוגפייט קלאסי אין מה לדבר - הג'אג הכבד לא פנה יותר חד מהמסרשמיטים, ובוודאי שלא טיפס מהר יותר מהם, וזריזותו היתה בעיקר במישור הגלגול.
אבל גם כאן הלכו האמריקאים על שיטה אחרת; כל עוד המשימה היתה ליווי מפציצים, טבעי שהאויב יגיע מלמטה ולא מלמעלה. ואז יוכלו הג'אגים לראות אותו מתקרב, או נע לאיגוף - ולבצע מתקפה שנקראת בום אנד זום.
מזהים את האויב המתקרב, צוללים לעברו, נותנים מכת אש של איזה אלף כדורים ככה, הופכים אותו לז"ל ושוברים. ואז פותחים מצערת כדי לנצל את מהירותו העדיפה של הג'אג ולברוח, מטפסים קצת, ואם צריך צוללים ומכים שוב.
המטוס התגלה כהצלחה מפתיעה, ועבר שדרוגים נוספים. בעוד הסדרות הראשונות (1-24) היו בעלות חופה מסורגת רגילה וכונו "גב-תער" (שם מגניב, נכון? אז לא; זה כינוי אמריקאי לחזיר בר), הסדרות המאוחרות (25 ואילך) קיבלו חופת בועה ששיפרה מאוד את הראות.
אבל לג'אג היה חיסרון אחד עצום: המשקל והעוצמה גבו הרבה אנרגיה, והמטוס שתה דלק כמו במסיבת אקזיט. גם מיכלי דלק נתיקים לא עזרו, וה-P47 לא היה מסוגל ללוות את המפציצים כל הדרך למטרה וחזרה. התוצאה: טייסי גרמניה למדו היכן עוזבים מטוסי הליווי את כוח ההפצצה, והתנפלו כפיראנות רעבות.
כשהופיע מטוס קרב שמסוגל לבצע את משימת הליווי כל הדרך - המוסטנג האגדי עליו סיפרתי לכם - הועבר הג'אג למשימת סיוע קרוב ותקיפת קרקע. והוא נשאר בתפקיד זה גם אחרי הפלישה לנורמנדי והצבת מטוסי קרב בשטחי אירופה המשוחררת; פשוט היה לו ג'וב הרבה יותר חשוב מלטפל במפציצים.
לאחר שחרור צרפת, נשענה הכנעת הנאצים על שלוש רגליים: הראשונה היתה המשך הפצצת מפעלי נשק ותשתיות דלק, שהפכו קריטיים במיוחד לבלימת המתקפה של בעלות הברית. השנייה היתה הפצצת תחנות רכבת גדולות, ורציפי רכבות במפעלים - כשהרעיון הוא למנוע העברת ציוד כבד לחזית.
והשלישית לא נשענה על מפציצים כבדים, אלא על הג'אגים: חיסול של כל מה שנע ממזרח למערב בכבישי אירופה ומסילות הברזל שלה; כל טור משאיות, כל רכבת שעברה יכולה להאריך בימים ושבועות את המלחמה.
וכאן התגלה המטוס במלוא ג'אגרנאוטיותו (נו, אמרתי שאין מילה טובה בעברית): תחת כנפיו הרחבות נתלו גם פצצות של מאות ק'ג וגם רקטות חודרות שריון - וכל גיחה הסתיימה בהשמדת שיירות שלמות.
טייסי חיל האוויר האמריקאי טענו שגבו מהגרמנים אבדות אסטרונומיות על הקרקע: בין השאר, דיווחו על השמדת 86,000 קרונות ו-9,000 קטרים, 6,000 נגמ"שים ושריוניות, מאות טנקים ו-68,000 אלפי משאיות.
אישית, אני סבור שהמספרים קצת מוגזמים: למשל, במלחמה כולה בנתה גרמניה הנאצית קרוב ל-350,000 משאיות צבאיות, כשרובן המכריע הוקצה בכלל לגזרה המזרחית, בה לא פעלו מטוסי P47 אמריקאיים. לא סביר שקרוב ל-20% ממשאיות גרמניה הושמדו בידי המטוס הזה, שנכנס לזירה רק ב-1943 והופנה למשימות אוויר קרקע רק לקראת חציה השני של השנה.
אבל אין ויכוח על השורה התחתונה: גרגור מנועי הדאבל ווספ נשמע מהבוקר עד הלילה בכל מערב אירופה, ורוב שיירות האספקה לא הגיעו ליעדן - או שהגיעו באיחור גדול משום שנסעו רק בחסות החשכה. כך סייעו הג'אגים לבעלות הברית לפרק את מכונת המלחמה הנאצית, עד לשחרור אירופה.
המטוס הופעל גם מפורט מורסבי וגיניאה החדשה, לתקיפת כלי שיט ובסיסים של יפן הקיסרית. טייסי יפן רחשו כבוד ל-P47 האימתני ונזהרו שלא להיכנס עמו לחילופי ירי מן החזית. על הנייר, פערי הזריזות בין הג'אג ובין יריבים כמו הזירו הקטנטן היו כה גדולים שנראה שאין לו סיכוי, עמיד ככל שיהיה.
אך עד שנכנס המטוס לזירה, כבר הספיקו היפנים לאבד את רוב הטייסים הכי מנוסים שלהם בקרבות עם טייסי הצי האמריקאי. ובגלל המורכבות של קורס הטיס היפני, התקשו להכניס לשטח צוותים מיומנים בזמן - ולכן נוצר איזון משונה: המטוסים של היפנים התעלו בהרבה על השור הזועם ושמונה קרניו, אך רק מעטים מהטייסים שלהם היו מסוגלים לנצל בשטח את היתרון הטכני.
עד סוף המלחמה הפילו הג'אגים 3,752 מטוסי אויב בזירות אירופה והמזרח הרחוק. זה נראה מרשים מאוד, עד שמסתכלים על הצד השני: במהלך אותו הזמן, אבדו בקרב 3,499 מטוסי P47. כנראה שלפחות חצי מהם הופלו מאש נ"מ: כשתוקפים בגובה נמוך, חשופים להרבה מאוד קנים; האויב זרק על הת'נדרבולט כל מה שהיה לו, מפגזים ועד ירי אקדחים.
גם כאן השתלם העיצוב של המטוס: ותיקי חיל האוויר האמריקאי מספרים שלטייסי ג'אג היה הסיכוי הגדול ביותר לשרוד נחיתות חירום; בזכות גחונו החלק לרוב לא התהפך המטוס גם כשגירד את הקרקע, ומבנהו החזק הגן על הטייס.
23 צפייה בגלריה
ג'אג שעבר נחיתת חירום לאחר שלל פגיעות, וטייס שיצא גם חי וגם מבסוט
(צילום: worldwarwings)
הת'נדרבולט השאיר אחריו מורשת מפוארת ונרחבת: מדינת אינדיאנה הכריזה עליו כמטוס הלאומי (כמו ציפור לאומית, כן?) ואחד מסמליה הרשמיים. שני סרטים נעשו עליו, באחד כיכבו ג'ימי סטיוארט ולויד ברידג'ס, לצד שלל סרטי תעודה.
כמעט בכל משחק וידאו המציג את קרבות מלחמת העולם באירופה תוכלו לראות ת'נדרבולטים שמפציצים משהו ומסייעים לשחקן, או שנותנים לו לאחוז בעצמו בהגאים. ולקינוח, על שמו נקרא הג'גרנאוט שבא אחריו: שמו הרשמי של ה-A10 הוא ת'נדרבולט 2.
קל לחשוב שלג'אג לא היתה תרומה גדולה להנדסת התעופה: אם תיתנו לה מספיק עוצמה, תוכל גם בלטה לעוף עם האווזים לאופק. אבל היצירתיות של קרטוולי ואנשיו בחברת ריפבליק היתה ההבנה שאי אפשר לנצח את הגרמנים בשיטות שלהם.
ושכשליריב יש עליונות הנדסית, אפשר פשוט ללכת על גדול. וזה עבד: הכוח ניצח את המוח, וה-P47 חנך מסורת הנדסית אמריקאית: בחירת תוספת עוצמה בתור פיתרון ראשון לאתגרים מכניים.
הגישה שמאחורי המטוס הזה הגיעה אחרי כמה שנים גם לתעשיות אחרות; עם כל הכבוד לאולדסמוביל רוקט 88 מ-1949, "מכונית השרירים" הראשונה באמריקה היתה בעצם מטוס. הג'אג המהולל ראה אקשן גם אחרי מלחמת העולם השנייה, ובפרו אף נשאר כמטוס מבצעי עד 1966 - אבל זה כבר סיפור אחר. טיסה נעימה!
