זהו המרכיב החשוב ביותר בכל ריאיון עבודה
השבוע נתקלתי בפוסט באחת מקבוצות עובדי ההייטק הפעילות בפייסבוק. מועמד שיתף בתחושת חוסר נוחות שעלתה אצלו כשגילה שהריאיון מוקלט. הוא כתב שהידיעה הזו הוציאה אותו מריכוז, ושקשה לו להרגיש נוכח באמת כשכל מילה מתועדת. קל להזדהות עם התחושות האלה. ריאיון עבודה הוא ממילא סיטואציה לחוצה, והידיעה שמישהו מאזין או יצפה בה אחר כך רק מוסיפה למתח.
והתחושות האלו, של דריכות, ניתוק או זהירות יתר – הן לא מקריות. הן משקפות מציאות תעסוקתית שונה מזו שהכרנו בעבר. אם פעם מועמדים הרגישו שיש להם מבחר והזדמנויות, היום יש לא מעט סימני שאלה. תהליכי הגיוס מצומצמים, והציפייה מכל מועמד ברורה יותר, חדה יותר. דווקא מתוך זה, היכולת להרגיש בנוח, להיות נוכח בשיחה וליצור חיבור אמיתי, הופכת למרכיב מרכזי במה שישפיע על הרושם שתשאירו.
אך חוסר החיבור הזה לא נגרם רק מהצד של המראיינים. הוא לעיתים מגיע גם מהמועמדים עצמם. במציאות שבה חברות הייטק רבות עדיין זהירות בגיוסים והתחרות על כל משרה גוברת - ההכנה לראיונות עבודה הופכת לקריטית מתמיד. יותר ויותר מועמדים משקיעים בהכנה לריאיון, בתרגול שאלות, בלמידה על החברה ובכתיבת תשובות "מושלמות", אבל גם כאן הרבה פעמים משהו מהותי הולך לאיבוד בדרך - היכולת להיות נוכחים באמת בשיחה. בעולם שבו ידע טכני הופך למצרך נגיש יותר, דווקא הדרך בה אנשים ניגשים לשיחה, מגיבים לאי-ודאות ומתנהלים בקשר אנושי - היא זו שמכריעה את גורל הריאיון.
אחת הטעויות הכי נפוצות שאני פוגשת, בעיקר בקרב מועמדים פחות מנוסים, היא הרצון להוכיח התאמה בכל מחיר. זה מתבטא בשפה, במחוות, ולפעמים גם במאמץ לצייר תמונה מקצועית שלא באמת מגובה בניסיון. זה חבל, כי על פערים מקצועיים אפשר לגשר, אבל לא על חוסר אמינות וכנות.
טעות נפוצה נוספת נובעת דווקא מהכנת יתר. יש משהו מבלבל ברצון לדעת מראש כל שאלה שעשויה לעלות. מועמדים מגיעים מוכנים מאוד, אבל כשמשהו בשיחה חורג מהצפוי, הם נתקעים. במצבים האלה, מגייסים לא מצפים לקבל תשובה מדויקת, אלא לבחון את האופן שבו האדם שמולם מתמודד עם סימן שאלה. דווקא לעצור רגע, לחשוב בקול או אפילו להשיב בשאלה, זה מה שירמוז למראיין שלכם על דרך העבודה שלכם ועל האופן בו אתם מתמודדים עם התקלות.
לא פעם, מועמדים שמגיעים עם סיפור מדוקלם או תשובות חלקות מדי דווקא משאירים רושם מתאמץ. לעומת זאת, מי שמביא איתו סקרנות, יכולת להקשיב ולחשוב תוך כדי תנועה, אולי לא נשמע הכי "מלוטש", אך נתפס כמי שיכול להשתלב, ללמוד ולצמוח.
יש גם מי שמרוכזים מדי בלספר מה הם עשו ופחות מדי בלהסביר מה הם למדו. הדגש בראיונות, במיוחד בתפקידים טכנולוגיים, זז עם השנים מהישג נקודתי ליכולת למידה והתפתחות. פחות יעניין את המראיין לשמוע אם ניהלתם פרויקט, ויותר יעניין אותו לשמוע מה הוביל אתכם שם, איזה קשיים פגשתם ואיך התמודדתם איתם. דווקא הסיפור הפחות "מושלם" הוא זה שיכול להמחיש מי אתם באמת, ומה תביאו אתכם לצוות.
העצה הכי טובה שיש לי לתת למועמדים היא לא לוותר על ההכנה, אלא להבין מה באמת צריך להכין - לדעת מה עושה החברה, להבין את דרישות התפקיד ולהצליח לנסח מה הערך שאתם מציעים. עם זאת, אל תתכננו כל משפט. ראיון עבודה הוא לא מופע, הוא שיחה, ואם יש משהו שמגייסים מחפשים, זה שותף לשיחה.
ברוב המקרים, דווקא השאלות הכי לא צפויות הן אלה שמבהירות אם יש התאמה. לא בגלל התשובה שמספק המרואיין, אלא בגלל הדרך שבה הוא מגיב לשאלה המפתיעה. בסוף הריאיון, מגייסים זוכרים פחות את התוכן ויותר את התחושה שאיתם הם יוצאים מהמפגש הראשוני. אם הצלחתם להיות קשובים, סקרנים, ולשדר ביטחון בלי להתאמץ – זה ייזכר הרבה יותר מכל תשובה טכנית. בסופו של דבר, מה שמכריע הוא לא רק מה אמרתם, אלא איך הרגשתם בחדר ואיך גרמתם למראיין להרגיש. זה מה שיגרום לו לרצות להמשיך את השיחה גם אל תוך התפקיד.
מור בסון-תורן היא Talent Acquisition Manager בענקית הפינטק Intuit בישראל
