הקברניטממקצוענים לרוצחים: עד כמה מסוכן חיל האוויר הסורי?
הקברניט
ממקצוענים לרוצחים: עד כמה מסוכן חיל האוויר הסורי?
לשכנתנו הצפונית יש מורשת מרשימה בתחום התעופה, ומייסדי חיל האוויר שלה היו מהטייסים הכי טובים שיש. ואולם שרשרת טעויות איומות הפכו אותו לחיל מוגבל ונחשל. בשנים האחרונות, מתמקדים טייסי הקרב בהרג המוני של אזרחים; מה יעשו אם ייתקלו באויב שגם יורה בחזרה?
הקברניט - חיל האוויר הסורי
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; שתי מטרות העל הקלאסיות של כל חיל אוויר הן הגנה על שמי המדינה וחתירה לעליונות אווירית בכל זירת לחימה. בסוריה זה עובד אחרת: ככל הנראה שחיל האוויר של שכנתנו הצפונית לא מסוגל להשיג את המטרות הללו, אפילו לא קרוב. סיפור מאוד מוזר יש לחיל הזה, שהחל את דרכו בשילוב מפואר ויצירתי של שיטות, הכשרות וסגנונות טיסה - שילוב שסיפק לו כל מה שצריך כדי להפוך לאחד הטובים ביותר בעולם. אבל ההיסטוריה עבדה אחרת, והיום ננסה להבין כיצד ומדוע.
קשה לדבר טובות על חיל האוויר הסורי בימינו; כבר עשר שנים ויותר נראה שכל מלאכתו - רצח המוני; מפציצים, מטוסי קרב ואפילו מסוקי תובלה מטילים פצצות על ערי סוריה הקרועות, כשעוד ועוד חפים מפשע נקברים תחת ההריסות. מלאכת הרצח כה אינטנסיבית, שבאה על חשבון כשירויות חיל-אוויר קלאסיות רבות. איך הפכו טייסים מקצוענים לרוצחי משפחות - ובאיזה מחיר?
חיל האוויר הסורי נולד ב-1946 בחסות צרפתית. קורס הטיס הבסיסי הראשון נערך בשדה התעופה אסטבל בלבנון, בו הקימה צרפת מערך הדרכה עבור עצמה, בעידן בו עוד החזיקה שלל קולוניות במזה"ת והיה בכך היגיון.
כשלושים חונכים ומדריכים הובילו את הקורס הראשון, והם הגיעו בעיקר מגרמניה; שנים של לחימה בשירות הנאצים סיפקו להם ניסיון עצום בכל טכניקת אוויר-אוויר אפשרית. בין המדריכים הבכירים נמנה פריץ שטראל, ממובילי טייסת 7 הנאצית - היחידה המבצעית הראשונה בעולם שהפעילה מטוסי סילון, והתנסתה בטילים נגד מטוסים. אך את הטון נתן המדריך הראשי, אלוף ההפלות הקרואטי מאטו דוקובאץ; מדובר בטייס שלחם גם עבור הנאצים ואז חטף מטוס וערק לצד הסובייטי, להילחם בגרמנים. 44 מטוסים הפיל הבחור, בסגנון לחימה אגרסיבי ופראי. בין המדריכים היו גם צרפתים המנוסים בקרב הגנה, והחניכים ספגו את התמהיל המגוון הזה.
אלו הם נתוני פתיחה מדהימים, שהשתלבו היטב באינטרס האסטרטגי של התחזקות מהירה בזירת המזרח התיכון. כשקמה מדינת ישראל, קיבל חיל האוויר הסורי הזדמנות להוכיח את עצמו: הרבה שונאים היו לישראל, אך רק מעטים גם גבלו בה.
רוב הציוד של חיל האוויר הסורי הצעיר היה אמריקאי: מטוסי הארוורד דו מושביים ששימשו לאימון מתקדם, אך היו גם בעלי יכולות אוויר-קרקע טובות ונשאו שני מקלעים בחזית ועוד מקלע הגנתי בתא האחורי. 17 מטוסים נתרמו בידי ממשלת ארה"ב, מהם 12 היו מבצעיים באמצע מאי 48', כשפרצה מלחמת העצמאות.
טייסי ההארוורד של סוריה יצאו לתקוף יעדים צבאיים ואזרחיים בצפון הארץ, והשתלבו היטב במתקפות הצבא. למשל, תקפו את מפקדת צה"ל בראש פינה תוך כדי הסתערות שריון על עמדות צה"ל, הפציצו את מנחת מחניים ועוד. הסורים הופתעו לגלות שגם לישראל יש חיל אוויר משלה, בדמות מטוסי אוויה S199 (זוכרים? גרסה צ'כית מזעזעת של המסרשמיט 109 הגרמני); בהיתקלות שארעה ב-10 ביוני הופל הארוורד אחד בקרב אוויר עם מטוס שכזה.
חודש לאחר מכן אבד מטוס S199 ישראלי בקרב עם מטוסי הארוורד, והתרסק בקרבת קוניטרה שבסוריה; לא ידוע אם המטוס נפגע מאש ההארוורד או שאבד בשל ליקוי טכני, אך הסורים הציגו זאת כניצחון מזהיר. מטוסיהם המשיכו לפעול בשטח ישראל במשנה זהירות, ועדיין איבדו הארוורד נוסף מאש נ"מ ב-16 ביולי, במהלך מתקפה על קיבוץ איילת השחר.
את מלחמת העצמאות סיימה סוריה בזעם: העליונות האווירית שלה אבדה, וצבאה היה הצבא הסדיר הראשון שהצליח צה"ל להדוף. הנהגת המדינה נשבעה לא להיכשל שוב, וחיל האוויר הסורי החל להתעצם במהירות. בתחילה נרכשו מטוסי קרב מתוצרת איטליה, ואחריהם נחתם חוזה גדול עם בריטניה במסגרתו יקבלו הסורים ספיטפיירים מהגרסאות הכי חזקות, ומטוסי סילון ראשונים מדגם מטאור. העסקה התעכבה בגלל סוגיות פוליטיות בין שתי המדינות, מה שגרם לסורים לחפש ולמצוא ספק חדש וחשוב מאוד: ברית המועצות.
ב-1955 הוזמנו 28 מטוסי מיג 15, מטוס קרב זריז ומוצלח מאוד שהוכיח את עצמו במלחמת קוריאה. ב-1956 הגיעו המטוסים הללו, ביחד עם 24 נוספים, למצרים לפני שליחתם לסוריה; הצוותים שלהם היו עדיין באימונים והדרכות בצ'כוסלובקיה. בתזמון איום ונורא עבור הסורים פרצה מלחמה בגזרה וצבאות בריטניה, צרפת וישראל הלמו במצרים. שדה התעופה בו הוצבו המיגים של סוריה חטף חזק, ועשרות מהם נפגעו.
בינתיים, המשיכו טייסי סוריה להתאמן ולהשתפר, ובתחילת 1957 קיבלו 60 מטוסי מיג 17 חזקים, מהם שליש מדגם מתקדם בעל מכ"מ יירוט אווירי. לשם השוואה, באותה התקופה היו לצה"ל רק חמישה מטוסי קרב בעלי מכ"מ, ואלו היו מדגם מטאור NF13 - חלשים ואיטיים בהרבה מהמיגים.
חיל האוויר הסורי הקפיד על שגרת אימונים ערה, שיתופי פעולה עם צבאות אחרים ופיתוח תרבות תעופה. אמנם הגישה היתה קלאסית למדינות ערב והטייס קיבל מעט מאוד חופש בקבלת החלטות, אך עדיין צמחו בסוריה טייסים מיומנים מאוד.
המצב נראה מאוד מבטיח וסימפטי (מהצד הסורי) ומאוד מסוכן ומאיים (מהצד שלנו) - עד שב-1958 נעשתה טעות מרה שמחקה לא מעט מיכולות וכשירויות האויב: אחד העקרונות הכי חשובים בבניין הכוח הוא רציפות. לא עושים הפסקות, אלא אם מטרתן תכנון מחדש והתייעלות. וסוריה פשוט עצרה את חיל האוויר שלה ושילבה אותו בגייסות האוויר של הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ).
מכירים? היה זה גוף שהוקם בפברואר כניסיון מצרי-סורי להניח תשתית לכוח עולמי חדש, כזה שיתחיל בשתי המדינות וימשוך בהמשך גם את ירדן, לבנון ויתר מדינות ערב. המטרה המוצהרת היתה שילוב זרועות להשמדת ישראל, אך בפועל רצו מנהיגי ערב להתנער מהשפעות סובייטיות מתגברות, משהו שאפשר לעשות רק אם אתה מספיק חזק כלכלית ואין לך מלחמות בהן מעורבים יריבי בריה"מ.
19 צפייה בגלריה
מנהיגי סוריה ומצרים חותמים על הסכמי כינון הרפובליקה הערבית המאוחדת
(צילום: Wikimedia)
אז במסגרת רע"מ, לקחה סוריה את טייסות הקרב הכי מיומנות ומטוסי הקרב הכי מודרניים, ושלחה אותם לשבת במצרים לקראת מבצע משותף לחיסול ישראל. העניין הוא שביחידות נקלטו קצינים מצרים רבים, ומצרים גם נתנה את הטון מבחינת מבנה האימונים ושיטת הלחימה. הקצונה הסורית שאפה שלפחות מפקדי הטייסות יהיו סורים כדי שישמרו על הגחלת המבצעית, אך הדרג המדיני אמר שהדגש הוא על שיתוף פעולה והתעלם מאזהרות הטייסים.
ומה קרה? הרמה הסורית ירדה פלאים. זה לא שבמצרים היו טייסים גרועים, אך השיטה היתה הרבה יותר תבניתית, בעוד טייסי סוריה למדו שיטה יותר יצירתית. האיחוד עם המצרים הביא לידי חיל האוויר הרבה משאבים, וקצב האימונים עלה - מה ששיבש את הטכניקה הסורית. האיחוד לא האריך ימים, משום שמצרים ניצלה את סוריה וניסתה לייצב עמה יחסי תלות. בספטמבר 1961 התפרק העסק בזעם גדול, כל טייסי סוריה חזרו הביתה והחל שיקומו של חיל האוויר.
מאז החל הקשר האסטרטגי בין שתי המדינות, סידרו הסובייטים שסוריה תהיה קצת יותר חלשה משהיא רוצה להיות, קצת יותר מוגבלת, שלא יווצר מצב בו היא מפנטזת על השתחררות מכבליה.
למשל, ב-1970 היה המיג 23 מטוס הקרב הכי מתקדם בבריה"מ. הוא היה קל וזריז דיו כדי להביס את הפאנטומים הכבדים של צה"ל בקרב הדוק, וגם נשא טילי R23 מונחי מכ"מ לטווח בינוני - שלא נופלים בביצועיהם מטיל הספארו האמריקאי שבידי ישראל. בנוסף, נשא מכ"מ מתקדם ויכולת זיהוי איומי ירי, כל מה שצריך כדי לערער על העליונות האווירית שביססה ישראל במלחמת ששת הימים.
בטבעיות, רצתה סוריה לקבל מטוסים כאלה כמה שיותר מוקדם, אך הסובייטים העבירו לה את השניים הראשונים בארגזים, רק במהלך מלחמת יום הכיפורים. עד שסיימו להרכיב אותם ולהתחיל ניסויי טיסה, כבר נגמרה המלחמה והסורים איבדו מאות מטוסים בקרב.
המטוסים גם היו מדגם MS הבסיסי, שהיה עתיר באגים ובעיות שהסובייטים לא מיהרו לתקן, והגיעו בלי הטילים המוצלחים, ובלי מקלט התרעת מכ"מ (RWR) - רכיב חיוני שמודיע לטייס מתי שנעול עליו טיל. לעומת זאת, מטוסי תקיפה סופקו בזמן וללא מגבלות; הם השתתפו יופי במלחמה, הוכחו כיעילים בתקיפת צה"ל וגם הופלו מאש חיל האוויר. כך תוחזק כל הזמן הצורך ברכישת מאגרי חלפים ובהזמנת מטוסים נוספים.
מטוסי התקיפה מתוצרת סוחוי היו מאוד פופולריים בסוריה: ב-1970 הגיעו 25 ראשונים, מטוסי סוחוי 7B בעלי טווח מוגבל וראות לא אופטימלית - אך עדיין היוו איום על כוחות צה"ל. כל המטוסים האלה חוסלו במלחמת יום הכיפורים.
ב-1974 הגיעו מטוסי סוחוי 20 ו-22 בכמה גרסאות, ועד 1990 צברה סוריה תשעים מהם. מאז הם מתפרקים בשל רמת תחזוקה אפסית, נזקי לחימה מול המורדים ובלאי טבעי. ועדיין, המטוסים הוותיקים ממשיכים לעלות על המסלול, להמריא ולהפציץ מטרות.
סוריה נכשלה בבניין הכוח, בעוד ישראל הצטיינה בו; כך הפסידו הסורים לטייסינו פעם אחר פעם באוויר, עד לרמה של פער טכנולוגי ומקצועי שאיך אומרים? פשוט לא כוחות. אפילו המיג 25 רב העוצמה, מטוס הקרב הכי מהיר בהיסטוריה, לא נתן לה את השליטה בשמיים. 16 מטוסים כאלה, ועוד שמונה מגרסאות ביון, פעלו בגזרה וגם אותם הצליח חיל האוויר להפיל.
מספרים שבימי מלחמת לבנון, טייסי סוריה פחדו פחד משתק ממטוסי ה-F15 של צה"ל, בשל יכולתם לאתר מטרה ממרחק עצום ולשתול בה טיל עוד לפני שבכלל תגלה שהיא מותקפת. מספרים שטייסי מיג 23 סוריים שהוקפצו לגזרה בה פעלו F15 דיווחו לפעמים על תקלות טכניות, כדי לשוב לאדמה שלא במצנח או בפירורים. לא לכולם היה מזל: 82 מטוסים סוריים הופלו במלחמה ההיא בקרבות אוויר, לעומת אפס ישראליים.
עם הזמן רכשה סוריה מטוסי תקיפה ארוכי טווח מדגם סוחוי 24, שמסוגלים לחדור לשטח ישראל בטיסה נמוכה (מטוסים מסוכנים; סיפרתי לכם עליהם פעם), ומטוסי קרב מדגם מיג 29. מדובר במטוס זריז וחזק מאוד, שמקביל ביכולותיו לדור השני של ה-F16. הסורים שדרגו אותם במערכת לוחמה אלקטרונית שנקראת טליסמן, ויכולה תיאורטית לבלבל מכ"מ של F15 ישראלי, להקשות על נעילת טילים ואפילו ליזום מרעומים של טילים מסוימים, כך שיתפוצצו רחוק מהמיג.
אבל נראה שלסוריה יש הוצאות דחופות יותר מחיל האוויר שלה: המטוסים סובלים מהזנחה פושעת ותחזוקה ירודה ביותר, רק לאחרונה החל תהליך טיפול בחלודה ותיקונים מבניים בכמה מהם, וגם שיעור האימונים ירד. וכשחיל אוויר מזניח גם את מטוסי העילית שלו, קל לראות שמשהו שם פשוט לא עובד.
עכשיו, אחרי שראינו את עלייתו ונפילתו של חיל האוויר הסורי, הגענו לימינו אנו: העשור האחרון, בו נראה שהפכו הטייסים למפלצות. ב-15 במרץ 2011 פרצה מלחמת האזרחים בסוריה; צבא השלטון בגיבוי רוסי ואיראני נרחב, המורדים שדורשים את הפלת שלטון אסד, ארגון המרצחים דאע"ש, הכורדים בצפון ובמזרח המדינה - כולם נשאבו לגיהנום כאוטי ומדמם.
הוא כלל מעשי זוועה המוניים שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה, ומעל כולם בלטו הפצצות אוויריות נגד אזרחים בסדר גודל עצום, שבוצעו ממש ברמה יומיומית.
ממטוסי קרב ותקיפה שמטילים פצצות רגילות, פצצות מצרר ורקטות נגד אדם, ועד מסוקים שמטילים פצצות חבית: המוות צלל אל שכונות מגורים מרוסקות בחאלב, חומס, קוסייר, חמה וערים רבות אחרות. בכמה מקרים תקף חיל האוויר הסורי בפצצות כימיות, שנשאו גז סארין קטלני.
נראה שזה כל מה שעושה חיל האוויר הסורי כיום: הפצצות תחת עליונות אווירית כמעט מלאה. במהלך הלחימה, הצליחו המורדים להשתלט על אמצעי נ"מ בכמה גזרות ולהקשות על ההפצצות, אך בצורה מאוד מוגבלת ונקודתית. לא מעט מסוקים סוריים הופלו מאש טילי כתף, והפיתרון הגיע בדמות מעבר לטיסה גבוהה יותר.
ומה על מערך הקרב בחיל האוויר הסורי? נשאב להפצצות: הוא כבר כמעט שלא מתאמן לקראת לחימה נגד צבא אמיתי, עם חיל אוויר אמיתי ותשתיות הגנה. במובנים רבים, הפך ללא יותר מארטילריה מוטסת. וכל זה מעלה שאלה מעניינת: איך יכולים טייסים מקצועיים למחוק כל עכבה מוסרית ולרצוח כך המוני אנשים חסרי הגנה?
זהו אחד הקונפליקטים האתיים הגדולים של הלוחמה האווירית; הטייס הוא איש אחד שלוחץ על כפתור אחד, ויכול להרוג מאות אנשים בלי לדעת שהם חפים מפשע. עליו להכיר את רזי השליטה במטוס, את הנתיב, את כל מה שישפיע על הצלחת המשימה. אך אין לו כל דרך לאמת את הקביעה שבבניין המטרה יש עשרה חמושים ולא מאה פליטים פצועים. ולכן, עליו לסמוך מפקדיו שלא יהפכו אותו לרוצח בעל כרחו, או להאמין בצדקת הדרך בצורה שזה לא יפריע לו אם אכן הרג בלתי מעורבים.
חיל האוויר הסורי מורכב מקצינים נאמנים, שבלעו היטב את מסרי השלטון - שהפצצת ערים היא הדרך היחידה להבריח את המורדים. שכן, יש סיכון של פגיעה בחפים מפשע אבל רק בגלל שהמורדים מסתתרים מאחוריהם - והאלטרנטיבה היא כניסה רגלית ולוחמה מבית לבית, במהלכה ייהרגו אלפי אזרחים. והרעיון הזה מהדהד בראשי טייסי סוריה כבר עשר שנים, עשר שנים בהן הרגו מאות אלפי בני אדם.
נכון לכתיבת שורות אלה, צבא אסד שולט בכ-63% משטח סוריה ובכ-57% מאוכלוסיית סוריה - אך המלחמה נמשכת, כשמעורבים בה לא מעט גורמי כוח בינלאומיים. בינתיים, ממשיך חיל האוויר הסורי לאבד הרבה כשירויות קריטיות להגנת שמי המדינה, וזו סיבה נוספת לשאיפות ההצטיידות הסורית בעוד ועוד מערכות נ"מ מתקדמות כמו ה-S300 למשל. וכל זה מעצים את התלות הסורית ברוסיה, הספקית, המדריכה והפטרונית שלה; פתאום השותפות עם מצרים לא נראית כל כך רע.
זאת, כשבשנים האחרונות מתעורר מחדש הצורך בכשירויות אוויר-אוויר: הגבול הצפון מערבי עם טורקיה הוא זירה לוהטת, בה מטוסי F16 טורקיים קוטפים מהשמיים מטוסי תקיפה סוריים, ובגזרה מופעלים גם מל"טי תקיפה וכלים מאתגרים נוספים. בגלל גחמות של עריץ רצחני, שפועל כבובה של שלטון זר חכם, נוצר עומס מבצעי בלתי אפשרי - וחיל האוויר הסורי לא יכול לבנות ולשפר את כוחו, השיטות והציוד. אז רגע, האם אפשר למחוק אותו מרשימת האיומים פה בשכונה שלנו? איך כל זה משפיע על ישראל?
חיל האוויר הישראלי פועל מעת לעת בשמי שכנתנו הסוערת וצה"ל עצמו אף פרסם אשתקד תיעודים של תקיפות. הסורים מקבלים את פנינו באש נ"מ, אך מדובר בירי מוגבל וממערכות נ"מ ישנות יחסית; עדיין מדובר באיום, שכן גם המטוס הכי זריז לא יכול להתמודד עם כמה טילים שמגיעים ממספר כיוונים; F16 ישראלי אף הופל ב-2018. ועדיין, התאמות בחיל מקשות על האויב לרשום פה הישג, והצוותים משלימים את המשימות וחוזרים בשלום.
ומה על ה-S300 ויתר מערכות הנ"מ המתקדמות שבידי אסד? הסורים יודעים היטב שאם יפעילו אותן נגדנו, יאבדו אותן מיד במכת נגד. לישראל יש יותר פצצות חכמות משלסוריה יש סוללות טילים יקרות - אותן מעדיף האויב לשמור למקרה של מתקפה נרחבת. תקיפות ישראל בסוריה גם מתמקדות בתשתיות איראניות - וסוריה כנראה לא מוטרדת מדי מהעניין.
אני מעריך שבעתיד יצומצם חיל האוויר הסורי בצורה קיצונית, לטובת העצמת מערך הנ"מ המתקדם אותו זול יותר לתחזק ולאמן. הרי סוריה לא מחפשת מלחמה ישירה עם ישראל, טורקיה או כל שכנה אחרת, ואם ממש-ממש תרצה לבצע מתקפה נקודתית נגדנו, תוכל להסתפק במטוסי הסוחוי 24 שלה, או להפעיל כוחות פרוקסי מלבנון עם רקטות ארוכות טווח.
כישראלי, קצת קשה לי להיות אובייקטיבי פה, ועדיין - כואב ומזעזע שהיריב מעבר לגבול הפך את טייסיו לרוצחים. כמו אחרים בהיסטוריה, גם הם "רק מילאו פקודות" ולכן כנראה שלא ייענשו על פשעיהם. וזה פצע מוסרי עמוק, שיחלפו דורות בטרם יחלים ממנו העם הסורי - גם אחרי שיגיע לשלום בתוך עצמו, ואף לשלום איתנו. טיסה נעימה!
