הקברניטהאם פצצת-העל של ארה"ב תפצח את הסופר-בונקר של איראן?
הקברניט
האם פצצת-העל של ארה"ב תפצח את הסופר-בונקר של איראן?
הרפובליקה האיסלאמית בונה מתקן העשרת אורניום מאה מטר בתוך האדמה, בעוד הפצצה המתקדמת ביותר יכולה לחדור לעומק של 60 מטר; איך ייראה המפגש בינה לבין המטרה, ומי ינצח? "הקברניט" מספר על פצצות, בונקרים ואיומים
שלום, כאן הקברניט; מה קורה כשכוח בלתי ניתן לעצירה פוגש בעצם בלתי ניתן להזזה? זאת שאלה מאוד פילוסופית שהעלו הוגים בסין העתיקה, במאה השלישית לספירה. מה פילוסופי פה? כי בעולם בו האחד מהם קיים, השני בהכרח לא יכול להתקיים, מה שיאלץ אחד מהם להכיר במגבלתו. וזה משהו שמאוד חשוב לזכור כשמדברים על פרויקט הגרעין האיראני - בטח עכשיו, כשהוא כל כך קרוב להפקת פצצה.
בשבוע שעבר פרסמה סוכנות אי-פי ידיעה מפחידה: מערך המנהרות החדש שחופרת איראן בהרי זגרוס, ק"מ וחצי דרומית למתקן ההעשרה בנתנז, הוא בעצם בונקר בלתי ניתן להשמדה; ערימות העפר סביבו מעידות על חפירה של 100 מ' לתוך האדמה, בעוד פצצות פיצוח הבונקרים הכי מתקדמות של ארה"ב יכולות לחדור רק 60 מ'.
20 צפייה בגלריה
תצלום אוויר של המתחם החדש, בו נחפר מתקן העשרה גרעיני בתוך רכס הרים
(צילום: google earth)
אבל במקום להיבהל, היום נסתכל על הפרטים הקטנים ונבין כיצד עובדת פצצה מתחפרת, איך בנויה מטרה תת קרקעית ואיך ייראה המפגש ביניהן. ספוילר: הסופר-בונקר של איראן לא צריך להפחיד אתכם.
נתחיל בפצצה מפצחת הבונקרים: זאת לא המצאה חדשה. הראשונות הופיעו במלחמת העולם השנייה. למשל, פצצת רעידת האדמה של בארנס וואליס, שהוטלה ב-1944 והיתה כה גדולה וכבדה שרק מפציצי הלנקסטר החזקים היו מסוגלים לשאת אותה, ורק אחת בכל מטוס.
כדי לשפר את סיכויי הפגיעה, פותחה במקביל מפצחת בונקרים קטנה וקלה ממנה, שגם מפציצים חלשים יותר יכולים לשאת בזוגות. היא קיבלה גוף מאוד ארוך וצר, שנועד לחדור את המטרה כמו מסמר.
וזה לא שווה בלי פטיש: בקצה הפצצה ישבו תשע רקטות שהאיצו אותה בנפילתה והופעלו 30 שניות לאחר ההטלה. אספר לכם עליה בטור משלה; חכו שתשמעו למה קראו לה פצצת דיסני.
בשנות החמישים קצת נעצר הפיתוח: כל העולם חשב שהמלחמות הבאות יהיו גרעיניות נטו, ובונקרים רגילים לא ישרדו את הפיצוצים. ולכן, הוחל פיתוח מואץ של טכניקות מיגון, כמו סוגים משופרים של בטון ושכלול בסיסים תת קרקעיים; הבונקר עקף את הפצצה במירוץ.
הבונקרים הללו נבנו בכל מקום אליו הגיעו והשפיעו ארצות הברית וברית המועצות, ותמיד בידי פועלים מקומיים - כך שבכל מדינה כזאת נולד הידע לבנות ולשפר בונקרים ותשתיות מיגון.
לשמחת האנושות, לא פרצה אף מלחמה גרעינית חדשה, ובסיקסטיז חזרו הפצצות למשחק: חודרות השריון שופרו, ופותחו דגמים לפיצוח מסלולי שדות תעופה - המצאה ישראלית שהוכחה נהדר במלחמת ששת הימים.
ויותר חשוב: הושם דגש על מערכות הנחייה; אם הפצצה תהיה מספיק מדויקת, חשבו הגנרלים, אפשר יהיה לקלוע עשר מהן לאותה נקודה ולפתוח כל בונקר כמו פחית לוף.
בסוף שנות השמונים, הפיק השילוב בין דיוק ויכולת חדירה את ה-GBU28, פצצה כה עוצמתית שסייעה בהכרעת מלחמה: כשארצות הברית החלה לזרוק כאלה על הבונקרים של סדאם חוסיין ולפצח אותם, החלו הגנרלים העיראקיים להבין שחייהם בסכנה, ומיהרו להיכנע.
וכיום ישנה פצצה שגורמת לה להחוויר: שמה GBU57 והאמריקאים פיתחו אותה במיוחד כדי לחדור אדמה, סלעים, ביצורים, ולהפוך כל בונקר איראני לקבר אחים. איך היא עובדת?
ישנם חמישה גורמים שמשפיעים על היכולת לפצח בונקר: הראשון הוא האנרגיה בה פוגעת הפצצה בקרקע; ככל שהיא צרה יותר, כבדה יותר ונופלת יותר מהר, כך תכה בכוח יותר גדול ותחדור יותר עמוק.
לכן יש לפצצות כאלה גוף מאורך, ול-GBU57 סנפירי היגוי בצורת רשת, כדי שיהיו יותר קלים וייצרו פחות גרר. ההטלה מתבצעת מגובה רב, כדי שיהיה די זמן לצבור מהירות.
השני הוא מעטפת הפצצה. היא צריכה להיות מעוצבת כך שלא תתעקם או תישבר בקלות מעוצמת המכה, אבל תתבקע כמו שצריך כשיופעל המטען; אף אחד לא רוצה פצצה שלא מתפוצצת.
ה-GBU57 עשויה מפלדה מיוחדת, חזקה פי 2.5 מפלדה שמשמשת לבניית קנים של תותחים - ועדיין מכילה נקודות שבירה פנימיות. הנדסה מאוד מוצלחת של בואינג, היצרנית.
הגורם השלישי הוא סוג ומבנה מטען הנפץ שלה. הוא צריך להכיל רכיבים שמאיצים את הפיצוץ, כך שיגיע לשיא העוצמה והלחץ כמה שיותר מהר, וגל הניפוץ יהיה יותר אפקטיבי גם בתוך האדמה.
הרביעי הוא דיוק היזימה; הפצצה צריכה להתפוצץ רק כשניצלה את כל אנרגיית הפגיעה שלה, ונעצרה. הרי כל מטר חשוב. והחמישי הוא דיוק הפגיעה: הפצצות אמנם מונחות לייזר ו-GPS ויכולות לפגוע בול, אבל לא מטילים אותן בלי לדעת היכן הבול הנכון. מספיק שנבחרה נקודה 50 מ' מהמנהרה וכל מה שעשינו זה לחפור לאיראנים בחינם בריכה גדולה מאוד.
עכשיו כשהכרנו את הפצצות, בואו נדבר על המטרה עצמה: הסופר-בונקר של איראן. נתחיל בכך שכשאומרים "100 מ' מתחת לאדמה" זה לא בהכרח אומר "100 מ' דוך למטה"; מה שגילו תצלומי האוויר זה חפירה נרחבת במתחם בשם הר המכוש, עם תלי עפר שפונו מתוך מנהרות בעלות פתחים של 6 על 8 מ'.
לפי גודל ערימות העפר, הסיקו שמדובר בחפירה של 100 מ'. אבל מאוד יתכן שמדובר בחפירה אופקית; חפירה אלכסונית מאוד תסבך את תפעול המכלול הזה, אפילו תסכן אותו.
למה? כי מה שאמור לשבת למטה הוא מכלול ייצור חומר בקיע, וכמעט כל הציוד שנדרש לכך הוא מאוד גדול, מאוד כבד ומאוד רגיש.
יהיה הרבה יותר קשה להוציא משם רכיבים שיצטרכו החלפה, תיקון או שדרוג אם הכניסה תהיה משופעת, או דרך פיר כמו במכרה. יהיה צורך במעליות ענקיות, שיהיו מאוד פגיעות: מכה אחת, וכל המכלול קבור. הרבה יותר קל פשוט לחפור אופקית ולתת לצורה ההררית לספק הגנה.
נתקדם: איך בכלל נראה מכלול ייצור תת קרקעי שכזה? מערכים תת קרקעיים בנויים בצורה של מנהרות; חופרים נתיב ומצפים אותו בבטון, לתמיכה.
החללים שלו - מכלולי עבודה, מנהרות קישור, חדרי מגורים וכו' - כוללים צנרת לאספקת אוויר, רשת חשמל ותקשורת, ובאולמות הייצור גם סלילה של צנרת חומרי קירור, דלק וסילוק תוצרי לוואי רעילים. בין החללים מקשרת מנהרה ראשית, בה מסילה להעברת ציוד כבד ונתיב לכניסת כלי רכב.
20 צפייה בגלריה
חפירת מכלול גרעיני איראני, מבט מבפנים
(צילום: The Institute for Science and International Security)
המכלול החדש יאפשר לאיראן להעביר חלק גדול ממכלול הגרעין בנתנז לסביבה מוגנת, אליה יהיה קשה יותר להכניס מרגלים וציוד ביון, לוויינים לא יוכלו לאסוף מידע וכמובן - פצצות לא יוכלו להגיע.
היא לא עושה זאת בשמחה; קשה לדעת כמה מיליארדים יעלה הסיפור הזה - מיליארדים שאיראן היתה מעדיפה להשקיע במקומות אחרים. מדובר בפרויקט לאומי ענק ויקר ביותר.
20 צפייה בגלריה
מתקן נתנז. שימו לב לרכס מאחורי המבנים, בהמשך שלו נחפר המחכלול החדש
(צילום: Gadfield Knighton, google maps)
לצד ההגנה שמספקת האדמה, עטופים החללים הפנימיים של הסופר-בונקר בסופר-בטון. וזאת סופר-בעיה: כל בטון עשוי מלט, חול, חצץ ומים, אבל זה של האיראנים עמיד יותר.
בגלל שמדובר במדינה עם שלל רעידות אדמה, משפרים שם בטון עוד מימי פרס העתיקה. כיום שייך הבטון האיראני לקטגוריה קשוחה במיוחד שנקראת UHPC, והוא כולל סיבי פלדה ופחמן; ביכולתו לעמוד בלחץ של 40,000 PSI, פי ארבעה מבטון מחוזק סטנדרטי.
אז הכרנו את הפצצה, את המטרה שלה ולמדנו קצת על בטון. מה קורה כשכל אלה נפגשים? האם ה-GBU57 תחסל את המכלול האיראני? לפי הערכות, ביכולתה לחדור 60 מ' של קרקע ממוגנת בבטון רגיל, 40 מ' של אדמה וסלעים - ו-8 מ' מהבטון הכי קשה שידוע לאדם.
אבל המתקן האיראני יכלול כנראה שילוב של כל אלה ולכן אין סיכוי: יש פשוט יותר מדי בונקר, ופחות מדי פצצה. אבל מה אם מוסיפים עוד? אם כל אחת חודרת 60 מ', ועשר פגעו בול בפוני? הבונקר יפוצח גם יפוצח.
זה הולך להיות מסובך; הפצצות יצטרכו לחפור בצוותא - הטלה מדויקת שבה פצצה אחת תתפוצץ ומיד אחריה תפגע הבאה בתור, זנב בתוך זנב, כמו החצים בסרטי רובין הוד. ככה בעצם אפשר לחפור עם פצצות לעומק.
ההטלה תהיה קשה ביותר משום שכל מפציץ B2 יכול לשאת רק שתי פצצות, וכל אחת תצטרך להגיע אל אותה נקודת פגיעה - אבל רק אחרי שקודמתה התפוצצה. קודם לתקן את המסלול לתוך הנתיב של קודמתה. יכול להיות שבמקרה כזה ההטלה תצטרך להתבצע מגובה גדול יותר, כדי להבטיח שהפצצות ייכנסו למבנה, כמו העפרונים של הצוות האווירובטי.
וכאן נכנסת לתמונה עוד בעיה שקצת התעלמנו ממנה: העובדה שאיראן לא תשמח לראות את מפגן הצלילה של הפצצות האמריקאיות, ותעשה כל מה שהיא יכולה כדי לחסל אותן בדרך לאדמה.
והיא עלולה להצליח: בידיה משגרי TOR M1, מערכת נ"מ חמקמקה ביותר שיודעת לפגוע בטילים ופצצות. אם המטוסים יתגלו בזמן, תוכל גם מערכת S300 לתפוס את הפצצות, וגם את המפציצים עצמם.
אבל זה לא אומר שהאופרציה אינה אפשרית; אם תחליט ארה"ב שזה מספיק חשוב לה, תוכל לשתק מערכות נ"מ באזורים נרחבים באיראן, ולשלוח את מספר המפציצים הנדרש וגם הבטון הכי משוכלל, תחת ההר הכי שמן, ייסדק וייחלש עד להתנפצות אם יחטוף מספיק פצצות.
כשמדובר במכלול ייצור תת קרקעי, גם פגיעה קצת מחוץ לאולמות הראשיים תוכל לגרום לנזקים גדולים; מספיק שהפיצוץ ינתק קווי חשמל, יפגע במערכת הקירור או האוורור או יצית טנק דלק - והמתקן כולו ינוטרל. זה לא נזק שאי אפשר לתקן, אבל תיקון ושיקום של מערכת תת קרקעית יכולים להימשך גם חודשים ארוכים.
ופגיעה ישירה תוכל להרוס את המתחם לרמה שתצריך לבנות בו את האולמות מחדש, לפנות חומרים מסוכנים, ופה מדובר באופרציה שיכולה להיות כה ממושכת ויקרה, שיתכן שכלל לא ישתלם לשקם את האתר.
זה עובד גם בצד השני: שום דבר מעשה ידי אדם אינו "בלתי ניתן להשמדה", רק כזה שלא משתלם להשמיד. לקינוח, אבקש מכם לשים לב לאיך שאיראן מתנהגת בזמן האחרון. מאז תחילת השנה הספיקה לחשוף בסיס אווירי תת קרקעי, להציג טילים חדשים לטווחים ארוכים, ועוד שלל חידושים שמראים עד כמה היא ערוכה ומוכנה למתקפות.
בנוסף, אנו שומעים כל הזמן על התקדמות פרויקט הגרעין של הרפובליקה האיסלאמית, ולא ירחק היום בו תוכל להרכיב פצצה. כל חידושי הנשק, הבסיסים והמחנות, הטילים והפיתוחים נועדו לעשות דבר אחד: להפחיד אותנו.
הרי הפחד הוא קוטל הבינה, והאיראנים יודעים שאם ישראל תפחד מספיק, יתכן שתצא לתקוף אותם בתזמון שלא בהכרח יהיה אופטימלי עבורה. ובמקרה כזה, יתכן מאוד שהתקיפה תזיק ללגיטימציה הישראלית יותר מאשר לפרויקט הגרעין.
האמריקאים, בראותם את המתקן החדש, עלולים אף הם לפחד - ולהחליט שהגיע הזמן למו"מ פשרני יותר. זאת, לפני שהשלמת עיר הנמלים הזאת תשדרג משמעותית את עמדת האיראנים ותהפוך את הדיונים לקשים בהרבה. זו כנראה גם הסיבה שאיראן חופרת את הסופר-בונקר היקר והמסובך שלה; הרי הצליחה להגיע רחוק מאוד בפרויקט הגרעין שלה בלעדיו. אבל אם תבנה אותו, תעטוף אותו במספיק אמצעי הגנה, ותפחיד מספיק את היריבים שלה, כל גרוש ישתלם לה.
כל עוד נזכור זאת ולא נפחד, נוכל להתמודד עם האתגר בצורה שקולה ומעשית, מבלי לשחק לידי היריב. בשורה התחתונה, איראן מהווה הרבה סיבות לדאגה, אך החפירה החדשה שלה אינה חסינת השמדה וכנראה שתגרום יותר כאבי ראש ברמה המדינית מאשר בשדה הקרב. טיסה נעימה!
