שוברת קודיםהתופעה שהפכה לנורמה: צפייה והאזנה במהירות פי 1.5 ואפילו יותר
שוברת קודים
התופעה שהפכה לנורמה: צפייה והאזנה במהירות פי 1.5 ואפילו יותר
ה-Podfasters משנים את עולם התוכן: כמה באמת נהנים מסרט שרואים במהירות כפולה? הפלטפורמות מעודדות, היוצרים זועמים ואנחנו חוסכים זמן אבל מאבדים את חוויית הצפייה
מ’ סיפרה שהיא ראתה כמה פרקים מתוכנית דייטינג חדשה בנטפליקס במהירות כפולה, ד’ הסבירה לי שאין דרך להקשיב לספר של ברק אובמה שלא במהירות כפולה, ובטוויטר התנהל תת־דיון על המהירות המתאימה לפודקסטים — האם פי 1.5 מהמהירות הרגילה, או שאולי פי 1.7.
את השאלה הזו חלקים שונים בקהילת צרכני התוכן שואלים כבר זמן רב מספיק עד שהתפתחה קטגוריית דירוג לא רשמית בשם רייטינג X, או המהירות המומלצת להאזנה לספר או דבר אחר. זהו, מסתבר, עולם חדש־ישן של “הצריכה המהירה”. היכן שצריכת תוכן ברצף ללא כל הפסקה (בינג’) לא מספיקה, וצריך לבלוע את התכנים גם במהירות כפולה. האם זה מה שתמיד היינו צריכים, אפקט מרדד צריכה, או שני הדברים יחדיו?
בשנים האחרונות למדנו שהמאבק העיקרי של חברות מדיה שונות — יהיו אלו ספוטיפיי, נטפליקס או אפילו פייסבוק ויוטיוב — הוא על הקשב של הצרכנים. כל אחת מהחברות מנסה בדרכה שלה לפתות אותנו לבלות יותר ויותר זמן על הפלטפורמה שלה. גם כדי ללמוד כמה שיותר על ההרגלים שלנו ולמכור לנו ביעילות מודעות, וגם במטרה להשאיר אותנו כל כך הרבה זמן בפלטפורמה שלא יהיה לנו זמן לאחרת.
ברשתות החברתיות מאמץ זה בא לידי ביטוי בפיצ’רים טכנולוגיים שואבי תשומת לב כמו פיד שלא נגמר או התראות קופצות בוהקות. בפלטפורמות סטרימינג כמו נטפליקס או אפל מיוזק משקיעים הון עתק ביצירה ואצירה של ספריית וידיאו או מוזיקה ענקית וייחודית – איכותית יותר או פחות — כדי לפתות אותנו עם תוכן רב ככל שניתן.
לפעמים מאמצים אלו מייצרים את התחושה שמבחינת החברות לא אכפת להן גם אם נשקיע את הזמן שלנו כולו רק בחיפוש מתיש אחר תוכן איכותי בפלטפורמה שלהן, לא משנה אם כבר לא יישאר לנו כוח לצפות בו כשסוף סוף נמצא אותו.
כשמביאים בחשבון שמספר השעות ביממה הוא נתון קבוע ומשלבים זאת עם הנתונים, התחושה מתבססת: בין 2009 ל־2021 מספר הסדרות דוברות האנגלית שהופקו בארה”ב לבדה זינק ב־%166 לשיא של 559 סדרות. באותן שנים שיעור האמריקאים שהאזין לפודקאסטים (מוצר תרבות שאין כמעט דרך לכמת אותו) זינק מ־%22 ל־%57. מאזינים קבועים עוקבים ומאזינים בממוצע לשמונה פודקאסטים שונים. איך אפשר בכלל לצרוך כל כך הרבה תוכן?
לאורך השנים התבהר כי גישה זו ליצירה ואצירה של תוכן מייצרת מבנה תגמולים חדש ומשנה ממש את התכנים עצמם. במוזיקה, למשל, פלטפורמות האזנה דחפו לקיצור אורך השירים לכשלוש דקות ולאלבומים עם רצועות השמעה רבות יותר. דיגיטציה יכולה גם להביא לאפקט הפוך, כמו למשל ביוטיוב. שם מבנה התגמולים דוחף יוצרים דווקא להאריך את הסרטונים שלהם מעבר לעשר דקות כדי שהפלטפורמה תשלב בסרטון הפסקת פרסומת שעליה היוצר יתוגמל.
בעולם שבו יש כל כך הרבה תוכן דיגיטלי, לא רק הייצור אלא גם הצריכה השתנתה באופן שלא היוצרים ולא הפלטפורמות כיוונו את עצמם אליו. כך התבססה התופעה לשמוע ואף לצפות במהירות כפולה. ככל שהתגברה התחרות בין הפלטפורמות השונות, אם של ספרי אודיו, אם פודקאסטים ואם סטרימינג של סרטים, כך גבר המאמץ שלנו הצרכנים לצרוך כמה שיותר. לא לפספס דבר, לשעשע ולהעסיק את עצמנו בכל פיסת תוכן, טובה יותר או פחות.
התופעה הפכה כל כך מקובלת שהפלטפורמות עצמן התחילו לתמוך בהרגל. בהתחלה זה היה ניכר בפיצ’רים מעודנים יותר כמו השקת Smart Speed של אפליקציית Overcast ב־2015 שהסירה את כל החללים השקטים בפודקאסטים, הכל כדי לקצר את משך הפרק מבלי להשפיע על הקצב.
אחר כך הגיעו השינויים הדרמטיים יותר. בנטפליקס לסמאטרפונים הכניסו את הצפייה המהירה בסביבות 2018 ומאוחר יותר גם למסכים גדולים. כשפורסמה הידיעה שנטפליקס מתכננת את הצעד הזה, צייץ הבמאי ג’אד אפאטו בנחישות: ”אל תגרמי לי (נטפליקס) להתקשר לכל במאי ויוצר סדרות על פני כדור הארץ כדי להילחם בך על זה. חסכי לי את הזמן. אני אנצח”.
אפאטו, נכון להיום, הפסיד. צפייה מהירה התבססה כאחד הפיצ’רים המייחדים את נטפליקס שאולי רוב הפלטפורמות לא חיקו (אם כי אפשר למצוא כזו ביוטיוב), אבל השוק החופשי פיתח כל כך הרבה תוספים שניתן להתקין בחינם על גבי דפדפנים כדי לצפות במהירות בפלטפורמות אחרות.
היום כל אחד יכול לצפות במהירות כפולה אם ירצה בהולו, דיסני פלוס או HBO. באודיו הגישה של הפלטפורמות פחות טהרנית, וניתן למצוא כפתור מובנה להקשבה מהירה באפליקציות של אפל ואודיובל. ספוטיפיי עדיין לא שם.
השיטה בהחלט יעילה. לפי חלק מההערכות, מי שמשקיע ומרגיל את עצמו להקשיב או לראות במהירות של 1.2 מהמהירות הרגילה יכול לחסוך לעצמו 6 דקות שלמות בפודקאסט של כחצי שעה. לא מעט זמן, במיוחד למי שמקשיב לכמה פודקאסטים ביום. אך האם השיטה פוגעת גם בתוכן עצמו?
הדעות בהחלט חלוקות. עבור רבים שרוצים לצרוך כמה שיותר, מהירות כפולה היא כאמור עניין של יעילות. יש יותר מדי תכנים ופחות מדי שעות ביממה, ובין כה וכה, הם יגידו, התכנים הללו הרבה פעמים אינם איכותיים במיוחד ולכן ניתן לצפות בהם במהירות ולא לפגוע בחוויית הצפייה (שהיא ממילא פחות טובה, כי כאמור התכנים לא טובים ממש). עבור אחרים מדובר בלא פחות מתועבה.
Podfasters כינוי שניתן לאלו שמקשיבים לפודקאסטים במהירות גבוהה מהרגילה, במטרה לצרוך את התכנים מהר שכל הניתן
כשהיוצר קובע את הקצב של הדברים, בין שזה קול ובין שתמונה, הוא עושה זאת עם כוונה ומשמעות. קצב מעולם לא היה אמור להיות אופציונלי. אם המהירות איטית הפואנטה מתרחשת בעיכוב, מה שלעתים נחווה עבור הצרכן, שאולי היה מעוניין שיתרחשו מהר יותר, בתסכול. אך הקונפליקט הזה הוא מכוון. במאי, מלחין או כל יוצר אחר רוצה להגיע לנקודה בזמן מסוים. יש תכלית בהשהיה ובעיכוב.
כשצופים או מקשיבים ליצירה במהירות כפולה, לא רק פוגעים בכוונת היוצר ליצור חוויה מסוימת (גם אם היא של תסכול) אלא גם בהכרח מפספסים ומאבדים ניואנסים, לא רק בזמן הצריכה, אלא גם לאחריה. משום שגם כשמסיימים לצרוך, המוח ממשיך לעבוד ולעבד את המידע, לחשוב על מה שקרה ולנסות להפיק מכך תובנות שונות.
לא רק זאת, דיבור ואינטראקציה בין בני אדם אמורים להתרחש בקצב מסוים, עם טעויות, הפסקות, התחלות שגויות, שתיקות, אנשים שנכנסים זה לדברי האחר. להוציא את כל אלו החוצה או לבצע קיצורי דרך אחרים הוא עיוות של האופן שבו אנו נתרגל לחוות אינטראקציות.
נשאלת השאלה מדוע היום אנו זקוקים להגיע לנקודה ולסוף מהר כל כך. מדוע אנו לא מסוגלים להיות בהשהיה ולדחות סיפוקים. מדוע הכל צריך לקרות כאן ועכשיו ומהר, לא לחשוב על הדברים ולתת למוח לעכל ולחבר דברים שהוא לא חיבר בזמן הצפייה. ומדוע אם הסדרה גרועה ואין בה בכלל ניואנסים אנחנו לא פשוט מוותרים לגמרי על חוויית הצפייה.
