הקברניטטיל בליסטי שנורה מהאוויר: האם זה נשק המחץ שהיכה באיראן?
הקברניט
טיל בליסטי שנורה מהאוויר: האם זה נשק המחץ שהיכה באיראן?
מה יודע לעשות הטיל המיוחד והחשאי הזה, שהומצא ב-1956 כדי לנצח במלחמה על תקציבים, וישראל נחשבת לאלופת העולם בפיתוחו? איך הצליחו האוקראינים להפיל כאלה, מה יודעים האיראנים לעשות נגדו, ומדוע נכשלו? "הקברניט" מציג: השריר הכי מסתורי בזרוע הארוכה
שלום, כאן הקברניט; בבוקר ה-26 באוקטובר 2024 התעורר העולם לבליל של דיווחים, שמועות, הנפצות וסימני שאלה: חיל האוויר הישראלי תקף בעומק איראן, השמיד תשתיות הגנה אווירית ותשתיות ייצור טילים, ולא איבד אף מטוס. איך עשה זאת? לפי מסמכים שדלפו בשבועות שלפני כן מארה"ב, תכננן צה"ל להשתמש בטילים בליסטיים שנורים מהאוויר - נשק מאוד חריג בעל היסטוריה מעניינת.
מאיפה הוא הגיע, מה הוא יודע לעשות, ומה יודע האויב לעשות נגדו? בואו נראה ביחד. הדקו חגורות: אנחנו טסים ל-1956, כשחיל האוויר האמריקאי נערך למלחמת פתע עוצמתית נגד האויב הכי ותיק ומר שלו - חיל הים האמריקאי.
16 צפייה בגלריה
מטוס F15 ישראלי ממריא עם טיל בליסטי שנורה מהאוויר. מה זה, ולמה זה טוב?
(צילום: חיל האוויר הישראלי )
כן, שני הגייסות העצומים התחרו על תקציבים מאז הומצא המטוס; בתחילת המאה ה-20 ספינות המלחמה היו הדרך העיקרית של ארה"ב להקרין עוצמה ולכופף יריבים לרצונה - והנה באים האווירונים האלה, שיכולים לזרוע הרס גם הרחק מהחופים והנמלים. חיל האוויר קיבל שליטה בטילים הבליסטיים היבשתיים, מה שהיטה את הכף לטובת הכחולים.
בשנת 1956 נראה שמגיע מהפך: הצי החל לפתח טיל בליסטי שאפשר לירות מצוללות גם כשהן מתחת למים: פרויקט פולאריס. עם דבר כזה, יוכל חיל הים להכות בגוש הסובייטי מכל מקום, ולתת ביס עצום לתקציב - צוללות חדשות, בסיסים וטילים חדשים - השמיים הם הגבול. או בעצם, תחתית האוקיינוס; בטח בים זה עובד הפוך.
חיל האוויר החליט לא לוותר - ולקחת את הטיל הבליסטי איתו לשמיים. התוצאה איתה פרויקט נשק 199, במסגרתו פותחו גרסאות מוטסות של טילים כאלה. אנחנו נקרא לו טב"מ - טיל בליסטי מוטס - ולא טבנ"א (נורה מהאוויר); גם קצר יותר, וגם "טבנא" נשמע כמו מרק תוניסאי חריף.
הגרסאות הראשונות נועדו להתנהג כמו טיל בליסטי רגיל: לעלות לחלל עם רקטה עוצמתית, ליפול לאדמה במסלול קשתי - אך להיות מספיק קטנים וקלים כדי להגיע לנקודת הירי תחת כנף של מטוס. בתחילה, היו אלה מטוסים מאוד גדולים: הטיל הראשון נקרא בולד אוריון ופותח בידי חברת מרטין, עבור מפציצי B47 גדולים בעלי שישה מנועים.
הוא שוגר לראשונה במאי 1958, והפתיע לטובה את המהנדסים; לראייתם, היה יכול להפוך גם לאמצעי שמחסל לוויינים. במקביל פותח טיל היי וירגו בידי חברת לוקהיד, עבור מפציצים מהירים מדגם B58 האסלר (סיפרתי לכם עליו, הוא היה המאמי הלאומית של ארה"ב באותם הימים).
גם כאן נסחטו קריאות התפעלות, ונראה שחיל האוויר ישיג את היתרון שרצה על פני חיל הים. אך שני הפרויקטים עדיין נחשבו בוסריים בעיני משרד ההגנה, במיוחד לעומת הטילים של חיל הים והחשאיות של הצוללות.
הגרסה המבצעית הראשונה של הטב"מ פותחה בשיתוף עם הבריטים, במהלך 1962: טיל הסקייבולט של מפציצי ה-B52 הענקיים, וטיל הבלו סטיל של מפציצי הממלכה המאוחדת.
הסקייבולט טס במסלול גבוה יחסית של 480 ק"מ, למרחק של 1,850 ק"מ, ובאמת עשה מה שהובטח: הפצצה אווירית מטווח ארוך. ה-B52 היה יכול לשאת ארבעה כאלה, ולשהות באוויר יום שלם אם מצמידים לו מטוס תדלוק. כך יוכל המפציץ להסתובב לאורך גבולות בריה"מ ולהטיל אימה, בדיוק מה שרצתה ארה"ב.
הגרסה הבריטית היתה קטנה וחלשה בהרבה וטסה למרחק של קצת יותר מ-900 ק"מ. הדגם הראשון כלל לא היה טיל בליסטי פרופר, והוא טיפס "רק" לגובה 20 ק"מ. גרסה חזקה יותר בוטלה, והאנגלים אימצו גם הם את הסקייבולט.
אבל משרדי ההגנה משני עברי האטלנטי לא התרשמו, והתייחסו אל הטב"מ בתור פיתרון קומבינה, שהוא פחות מרתיע מטילי הצוללות והטילים היבשתיים הסטנדרטיים. את המטוסים אפשר להפיל, חשבו; את הצוללות לא ימצאו. הסקייבולט לא נכנס לשירות בארה"ב, ובבריטניה שירת רק זמן קצר.
חיל האוויר האמריקאי לא התייאש: ב-1974 צצה לה הגרסה הכי מטורפת של טב"מ, שנראתה כמו שילוב של הרבה מהנדסים עם הרבה טקילה: טיל בליסטי יבשתי מסוג מיניטמן הונח על פלטה והוכנס למטוס מטען ענק מדגם C5 גלקסי. בזמן שיוט בגובה 20,000 רגל שלפו מצנחים גדולים את הטיל מהפתח האחורי של המטוס וכיוונו אותו מעלה - ואז ניצתו מנועיו והוא יצא לחלל.
השיטה המוזרה הזאת עבדה, ואפילו עבדה היטב; מאז נערכו עוד ניסויים דומים, שהוכיחו שמטוסי מטען יכולים להפוך לבסיסי טילים ניידים. אבל משרדי ההגנה נשארו בסירובם: העדיפו את טילי הצוללות, והטב"מ ירד לעדיפות אפסית. את המפציץ הכבד אפשר לראות, ולדעת שיש מתקפה בדרך, בעוד הצוללת יכולה בשקט לשבת גם חודש מול חופי האויב מבלי שידע שהוא על הכוונת.
אחרים המשיכו בפיתוח, ובצדק: מדובר בנשק עם פוטנציאל אדיר. במקור, נועד הטב"מ לפגוע במטרות עם פצצה גרעינית, מה שאפשר להחטיא בקילומטר ועדיין להשיג את האפקט הנדרש. בסוף שנות השמונים הופיעו טכנולוגיות דיוק ומזעור שאיפשרו להשמיד מטרה מרחוק גם בלי ראש אטומי - ולעשות זאת עם מטוסי קרב רגילים.
כך הפך הטיל הבליסטי המוטס לאמצעי לחימה בעל יתרונות שאין לאף טיל בליסטי סטנדרטי. למשל, לטיל יבשתי יש טווח ועוצמה והוא מגיע למטרתו עם אנרגיה קינטית אדירה, שגורמת נזקי הדף עצומים. אבל מה? כפי שאמרתי, זה לא נשק מפתיע במיוחד: בסיסי טילים נמצאים תחת מעקב מתמיד, וכל שינוי כוננות ייקלט מיידית. מה גם שבימינו לא קשה לגלות טיל בליסטי בדרכו - הרי יודעים מאין יגיע.
אבל אחד שנורה ממטוס קרב קטן במקום ממשאית או מבונקר פותר את הבעיות הללו: ביכולתו יכול להתגנב למטרה ולהפתיע - ואפילו להגיע מכיוון בלתי צפוי ולגרום למדינה המותקפת לחשוב שחטפה מאויב אחר לגמרי.
יתרון נוסף הוא הדיוק: כשמוסיפים לטיל המוטס הנחיית ניווט לווייני, מקבלים דיוק שמאפשר פגיעה במטרה בגודל של מכ"מ נ"מ ממרחקים גדולים מאוד. בצורה זו ניתן להשתמש בו להבקעת מערכי הגנה, ולפריצת דרך עבור גיחות הפצצה בלי לסכן מטוסים.
כיום אין לארה"ב טב"מ מבצעי: הכי קרוב הגיע ה-AGM183, נשק היפרסוני מתמרן עבור מפציצים כבדים שפיתוחו החל ב-2018 אך בוטל במרץ 2023 מטעמי קשיים טכניים וגמר התקציב.
לרוסים דווקא יש: את טיל הקינזאל, אותו נושאים מטוסי מיג 31 ומשגרים בהצלחה; מפרוץ מלחמת אוקראינה נורו לא מעט כאלה, ופגעו במטרות רגישות בעומק שטח היריב. גם הסינים מפעילים טילים בליסטיים בתצורה מוטסת ומשגרים אותם ממפציצי ה-H6 שלהם, ויש עוד מדינות שמפתחות.
לא אופתע אם איראן תנסה לפתח טילים שכאלה עבור מטוסי ה-F14 הקשישים שלה, שהם מאוד חזקים ומסוגלים לשאת יותר משש טונות של חימוש.
למעשה, קוטר מיכלי הדלק הנתיקים של ה-F14 כמעט זהה לקוטר טיל בליסטי ממשפחת הזולפיקאר; את סנפירי הזנב אפשר לבטל ולהחליף בניהוג וקטורי - הטיית זרם הפליטה, ואת הגוף אפשר לקצר בקלות לאור גובה השיגור. איראן כבר אילתרה דברים מסובכים יותר, עם ציוד יותר קשה לאילתור.
אבל לפי פרסומים זרים, האלופה האולימפית בטב"מ היא ארצנו הקטנטונת; נטען שישראל השיקה יותר טילים כאלה מכל מדינה אחרת. למשל, התעשייה האווירית פיתחה את טיל האייר לורה, שמשלב דיוק גבוה עם מטען נפץ ענק ועמידות גבוהה להטעיות ושיבושים.
התע"א גם חברה לאלביט והתעשיה הצבאית בפיתוח גרסה מוטסת לרקטת האקסטרה, שאינה טיל בליסטי - גרסה שקיבלה את השם הכי מטאל לו זכה אמל"ח ישראלי מעודו: ראמפייג'.
חברת רפאל פיתחה משפחה שלמה של טב"מים שנקראת אנקור, ונועדה לדמות טילים בליסטיים עבור פרויקט החץ. הטילים משוגרים ממטוסי F15 ויודעים לטוס בדפוס זהה לשל טילים כמו הסקאד והשיהאב האיראני, וגם להתנהג כמו טילים מתקדמים בהרבה בעלי ראש נפץ מתמרן.
אף שאלו טילי אימונים, תיאורטית אפשר להפוך אותם לנשק; הם הושקו בשלוש-ארבע גרסאות, שנבדלות בטווח ובהתנהגות שלהם.
רפאל השיקה גם טב"מ מוצהר: קוראים לו רוקס, והוא משלב ניווט לווייני עם מצלמה חכמה - מה שנותן לו דיוק שאין לאף נשק שנופל מגובה החלל. לפי הערכות, מדובר בסטיה של פחות מ-3 מ'.
לכל הטילים שהזכרתי יש טווח של מאות ק"מ, והם נועדו לנשיאה בידי F15, F16 וחמקני F35 - כמובן, במחיר פגיעה משמעותית בחמקנות; לנשק כזה אין מקום בתא הפנימי של החמקן, ואי אפשר לתלות תחת הכנף ולקוות שמכ"מ האויב ימצמץ.
אילו מהטילים האמורים מפעיל חיל האוויר? אולי את כולם, אולי אף אחד; צה"ל לא מגלה ובצדק. טיל הרוקס אמנם הוזכר במסמכי הפנטגון שדלפו שבועות לפני התקיפה באיראן, אך יתכן שזו היתה בכלל הטעיה; מה אגיד לכם, אם אני הייתי מתכנן להגיע למטרה נמוך וקרוב, הייתי רוצה שהאויב יחפש טילים שבאים מהחלל.
אבל במקום לדבר על מה שישראל אולי עשתה, בואו נסתכל על איום הטב"מ דווקא מהצד של האויב: האם אפשר ליירט טיל בליסטי שכזה? על הנייר, בהחלט כן: מרגע השיגור, זהו טיל בליסטי רגיל לגמרי. מאז מאי 2023 יירטו האוקראינים לפחות שני טילי קינזאל רוסיים, באמצעות טילי פטריוט.
תיאורטית, גם מערכות נשק שבידי איראן מסוגלות לכך: טילים ייעודיים לסוללות S300 ו-S400 יכולים לפגוע בטילים בליסטיים בגודל כזה. אבל מדובר בהישג מאוד מורכב, שחייבים להתאמן בו הרבה מאוד כדי להצליח בכוונה ולא בפוקס - ואת זה איראן לא עושה כרגע, כנראה מטעמי תקציב.
כן, לאיראן הוצאות ביטחון גדולות מאוד; בונקרים תת קרקעיים וצבאות טרור לא בונים את עצמם. ולפתח יכולת יירוט טילים מהחלל היא עניין יקר להפליא. אם ירצה חמינאי להגיע ליכולת מקבילה לשל ישראל - שיעורי יירוט של יותר מ-90% - יצטרך להשיג לו מכונת זמן; אצלנו מפתחים טילים כאלה מאז ש"בחזרה לעתיד" עוד היה חדש בקולנוע.
עד שתשיג איראן יכולת יירוט שכזו, לישראל יש תיאורטית, עליונות דרך טילים בליסטיים מוטסים. האם זה נשק המחץ בו השתמשנו לפיצוח ההגנה האיראנית? יתכן מאוד, אך דעו שלחיל האוויר יש עוד כמה וכמה אמצעים בעלי טווח ארוך ביותר, ושיטות להביא את המטוסים קרוב למטרה בצורה מאובטחת. שילוב חכם שלהם היה מאפשר להתגבר על ההגנות הצפופות גם בלי טילים בליסטיים של מטוסי קרב.
כך או כך, בואו נקווה שחמינאי לא יחפש צרות, ואז גם לא נצטרך להכיר לו טילים מתקדמים מהצד השפיצי. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
