הקברניט20 שנה למטוס הסופה בישראל: היורש האמיתי של הלביא
הקברניט
20 שנה למטוס הסופה בישראל: היורש האמיתי של הלביא
ה-F16i הוא הכי קרוב שהגיעה המדינה לפיתוח מטוס קרב עילאי תפור לצורכיה; כך נולד והפך לאולר שווייצרי של לוחמה אווירית, באיזה דבר הוא טוב יותר מכל חמקן, ומה מחכה לו בעתיד?
שלום, כאן הקברניט; במשך שנים ארוכות חלמה מדינת ישראל על מטוס קרב שיתאים בול לצרכים שלה, ייבנה ממש בדמותה - קטן, חכם וחסר מעצורים. הרבה כלים מעולים נרכשו, אך תמיד התאימו ב-80%, כי צורכי הביטחון שלנו שונים משל כל מדינה אחרת - בטח כאלה שמפתחות מטוסי קרב.
קל לחשוב שהחלום התנפץ כשבוטל פרויקט הלביא ב-1987, מיזם שאפתני לפיתוח מטוס רב משימתי כחול-לבן. הביטול בא מטעמי תקציב ופוליטיקה - הדוד מאמריקה לא רצה שאחיינו המוכשר יתחרה בו בשוק מטוסי הקרב, ולא התכוון לעזור במימון הפיתוח.
אבל החלום דווקא התגשם, בצורה אחרת ואף בזכות הלביא עצמו - וכיום יש לנו מטוס כזה. מטוס שהשבוע חגג עשרים שנות שירות והגיע הזמן שנכיר אותו קצת ונעשה לו כבוד.
סיפורנו מתחיל במלחמת המפרץ של 1991, שהיתה קריאת השכמה עצומה עבור צה"ל: טילי סקאד שוגרו ממערב עיראק ופגעו ברמת גן, ולא היה מי שיעצור את האויב. חיל האוויר האמריקאי שלח טייסות שלמות של F15E לגהץ את המדבר העיראקי בחיפושים אחר משגרים, אך הן לא מצאו אפילו אחד.
במערכת הביטחון הבינו שאי אפשר לסמוך על אחרים; עלינו להיערך ללחימה בטווחים מאוד ארוכים, במשימות ממושכות בשטחו של אויב דרוך ועירני.
זה משהו שצה"ל אף פעם לא עשה: יש הבדל בין לטוס רחוק ולהכות חד פעמית ובהפתעה באיזה בסיס, ובין להסתובב לילה שלם בגינה של עלי חמנאי או ללכת ולגהץ את החידקל בחיפוש אחר סקאדים. שיעור כואב על תקיפות ארוכות קיבלנו במלחמת ששת הימים: הצלחנו לטוס עד עיראק, להפציץ ולחזור בשלום אך כשחזרנו על הפעולה איבדנו מטוסים.
הפיתרון הראשון היה מטוס ה-F15I רעם - מפציץ קרב רב עוצמה שנושא עליו תזמורת שלמה של מערכות הגנה מתקדמות כחול-לבן, חיישנים מעולים ובעיקר הרבה מאוד דלק: בעזרת כל זה, יוכל להסתובב ארוכות ולחפש מטרות היכן שרק נצטרך.
אבל מה? בטפטופים. עם מחיר כפול משל F15 סטנדטי שגם ככה היה האווירון הכי יקר של צה"ל בזמנו, אי אפשר לבנות חיל אוויר מרעמים. מה גם שמדובר במטוס שייצורו מורכב ולישראל הוקצו רק עשרים וחמישה - והמטוס מסובך להטסה ולא כל טייס יכול.
צה"ל הבין שהוא צריך פיתרון יעיל יותר, כזה שיאפשר לכל מערך הקרב להגיע לכל מקום ולעשות את העבודה. אחרי לבטים, נבחרה תוכנית חדשה: לקחת את ה-F16, סוס העבודה של החיל, ולתת לו כוחות על: כל מה שהופך את הרעם למפציץ קרב מושלם, אבל באריזה הרבה יותר קטנה.
בכל מדינה אחרת הרעיון היה נפסל בטענה שאינו אפשרי; ה-F15 התאים להסבה לתקיפה אסטרטגית משום שהוא ענק ויש מקום לתוספות דלק, סנסורים, מערכות קשר וכדומה. לידו, ה-F16 הוא גברת פלפלת: הוא תוכנן מראשיתו להיות קטן, קל, חסכוני ופשוט. בקושי יש מקום לתוספות, והצפיפות הזו מסוכנת לאווירון.
אתם מבינים, מטוסי קרב הם מערכות מאוד רגישות; מספיק שהכנסתי מכ"מ שעובד במתחים והספקים אחרים, ואצטרך להחליף את רשת החשמל, תשתית הקירור, לשנות את איזון המשקל ואף להתפשר על הביצועים. ובטבעיות, מדובר בסיפור של הרבה שנים והרבה מאוד כסף.
האמריקאים ניסו בעצמם להפוך את ה-F16 למטוס תקיפה ארוך טווח, בפרויקט שנקרא F16XL, אך נדרשו לתכנן את המטוס מחדש ולהגדיל אותו משמעותית. כל הידע, המשאבים והניסיון לא הועילו: הפיתוח היה מסובך ויקר מדי, וחיל האוויר ויתר על המאמץ. במקומו, אימצו את ה-F15E ממנו פותח הרעם; איך תוכל ישראל לעשות את המסלול ההפוך?
התשובה פשוטה: כי ישראל מצטיינת בדברים כאלה. כשבוטל הלביא הוטמעו מערכותיו במטוסים אחרים כדי לשפר ביצועים ויכולות - מה שלימד את מהנדסי התעשייה האווירית ויצרניות נוספות להשביח כלים מפיתוח זר.
ולא סתם להשביח: אצלנו התקציב הוא תמיד אפסי, הזמן אף קצר ממנו, והתוצאות חייבות להיות מהפכניות; אחרת, עוד נפסיד במלחמה הבאה. התרבות הזאת גידלה מהנדסים מעולים שיודעים ליירט בעיות באוויר; ובזכות הלביא, הם עמדו לעשות את הבלתי אפשרי הנ"ל.
21 צפייה בגלריה
מטוס הלביא במהלך הרכבתו בידי התעשייה האווירית
(צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
התוצאה היתה מטוס ה-F16i שנקרא סופה, והשם מאוד מתאים לו: מפציץ קרב רב משימתי עם עוצמה של כלי גדול בהרבה, באריזה קומפקטית. על הנייר, זהו F16D בלוק 52 משופר, עם מנוע קצת יותר חזק משל קודמיו.
חיצונית, הסופה נראה מאוד דומה ל-F16D רגיל; יש לו מיכלים על הגב וגופו עטוף אנטנות ובליטות אך שם נגמרים ההבדלים. מבפנים, מתבטאת היצירתיות הישראלית: מערכות ישראליות רבות מספור שהחליפו את הציוד האמריקאי, מבלי ליצור בעיות עם המטרייה המקורית. ובאוויר ההבדל פשוט מסחרר, ויש חמישה שינויים שהופכים את הסופה לסופר-F16.
השינוי הראשון הוא הכי בולט: זוג מיכלי דלק צורניים (CFT) שיושבים על גב המטוס ופותרים את הבעיה הכי גדולה של ה-F16 - הוא שותה כמו במסיבת שחרור.
המטוס תוכנן במקור לקרבות בחזית אירופה מול אויב שנמצא בטווח קצר, ואינו אופטימלי לשיוט מהיר וממושך; F16 לא יוצאים לגיחות ממושכות בלי מיכלים נתיקים ומטוסי תדלוק צמודים.
מיכלי הדלק הצורניים מוסיפים 50% לכמות הדלק הפנימית, וביחד עם מיכלי דלק נתיקים מתקבל מטוס שיכול להגיע מאוד רחוק, ולהישאר שם הרבה זמן.
למיכלים יש עוד יתרון ענק - הדלק לא בא על חשבון מתלי הנשיאה; הרי אין טעם בלהגיע עד המדבר העיראקי אם לא לקחת איתך פצצות. המיכלים האווירודינמיים הללו תוכננו בישראל, והשפעתם על הביצועים מינימלית.
השינוי השני הוא בחיישנים ובמערכות: המכ"מ הוחלף באחד שמסוגל לגלות מטרות 30% רחוק יותר מקודמו, והוצמד לו מחשב משימה שמסוגל לסייע בייצור מטרות עבור כלים אחרים.
ולא רק: למכ"מ יש מיפתח סינתטי, פיצ'ר שמאפשר ליצור תמונה מהחזרי המכ"מ ולהעביר הלאה בתור מודיעין עדכני - כל גיחה של מטוסי סופה מלמדת את צה"ל על מה שהולך בזירה, ומסייעת בזיהוי סיכונים והזדמנויות.
כמו כן, הותקנה מערכת ניווט חדשה שמסייעת לטיסה נמוכה ומהירה יותר, בדיוק מה שצריך כדי להתגנב ולהפתיע מערכי אויב. גם מערכות התקשורת שופרו כך שיאפשרו העברת מידע מאובטחת מרחוק.
הרעיון הוא להתאים לאופי המשימות של צה"ל: בעוד האמריקאים ובני בריתם מתבססים על מתקפות גדולות כחלק מקואליציה אזורית, ישראל צריכה לפעמים להכות נקודתית במטרה בודדת עם כוח קטן - פעולה שמצריכה שמונה נינג'ות ולא שמונים סמוראים.
השינוי השלישי הוא קפיצה ביכולות האוויר-אוויר בזכות כוונת קסדה משופרת: בעזרתה יכולים הטייסים לנעול את טילי הפיתון 5 המתקדמים גם בלי להיות מול המטרה, בזוויות קשות ובמגבלות ראות.
מספיק להסתכל על האויב, להגדיר לפיתון שזה המאצ' שלו, ולירות; הטיל הזריז יכול לפנות בחדות יחידה מסוגה, לעשות גם סיבוב פרסה ולחסל מטרות מאחור. זו יכולת שאין לאף מטוס אויב בזירה, מה שאומר שאת הסופה לא מנצחים בקרב אוויר.
השינוי הרביעי נמצא בתוך הקוקפיט: צוות הסופה נהנה ממסכים גדולים יותר, עם מפה נעה וברורה של זירת הלחימה. השיפור הוא לא רק בנוחות ההטסה - אפשר להציג יותר מידע בצורה יותר נגישה ולצמצם טעויות.
והשינוי החמישי הוא במערכות ההגנה והלוחמה האלקטרונית: הן הוחלפו במערכות כחול לבן מתוצרת אלישרא, שיושבות בגיבנת של המטוס ובחיישנים שמפוזרים על פניו. ביכולתן לגלות שידורי אויב, שיגורים של טילים מונחי מכ"מ ואינפרא-אדום, ולספק לצוות יותר מידע על כל איום.
גם כאן מדובר בהתאמה לעבודת צה"ל: האמריקאים יכולים להגיע לאזור, להטיל על כולו צונאמי של לוחמה אלקטרונית, והאויב ידע שמתקפה עומדת להגיע.
אצלנו אוהבים לעבוד בשקט, לעבוד נקי, ובשביל זה צריך מקסימום הפתעה. ולכן, כל מטוס צריך להיות מסוגל להגן על עצמו בעצמו ולא להסתמך על שיבושי ל"א גזרתיים.
כל אלה ביחד הביאו מהפכה לחיל האוויר: היכולת ליהנות מכל העולמות. זה לא מטוס קרב שקיבל יכולות אוויר-קרקע נרחבות, זה לא מפציץ קרב שמסוגל לנצח בקרב אוויר כל מה שימריא נגדו - זה סימטרית, גם וגם.
זה אומר שאפשר לצאת לביקור נימוסין באיזו רפובליקה איסלאמית גם בלי לשלוח למשימה מטוסי קרב לליווי. מטוסי סופה מסוגלים לטוס מאוד מהר ומאוד נמוך כדי להקשות על גילוי, וכל טייס שיעלה להילחם בהם יחזור הביתה ברגל.
ואל תשכחו את המספרים: פחות מטוסים בכל משימה פירושו פחות דלק, פחות חלפים, פחות סיכון לחשיפה וביטול הצורך במבצעי-השלמה על אותה מטרה. אם מדובר במערכה ממושכת, אז גם יותר גיחות בכל יום. איך זה נראה בשטח?
מטוסי הסופה הראשונים נחתו בארץ בפברואר 2004 ולמבצע התקיפה הראשון יצאו בסוף אוקטובר 2005: כוח של טייסת הנגב המריא לרצועת עזה, והטיל פצצות מונחות לייזר על מפקדות חמאס.
וזה היה רק הסיפתח: לצד תקיפות שגרתיות, יצאו הצוותים למבצעים עלומים בכל המזרח התיכון, ועל רובם אסור עדיין לספר אף מילה.
בין אם מדובר ביירוט כטב"מים חמקמקים, בחיסול מפקדות חמאס וחיזבאללה או בניטרול מערכות נ"מ מסוכנות, אין דבר שעומד בפני הסופה. למשל, במבצע "מחוץ לקופסה" טסו הסופות ביחד עם הרעמים לקצה סוריה כדי לחסל כור גרעיני, ושבו ללא פגע.
במהלך סבב אש מול סוריה בפברואר 2018 נורו עשרות טילי קרקע אוויר על כוח ישראלי, ו-F16I אחד הותקף מכמה כיוונים בו זמנית. הכלי נפגע וגם הופל, אך הצוות עדיין הצליח לנטוש בשלום - וזה המבחן הכי גדול למטוס קרב, עוד הוכחה שבחרנו נכונה.
איך הולך להיראות העתיד של ה-F16I? מוקדם מדי לדעת; מטוס קרב בן עשרים הוא כמו גולדן רטריבר בן שש - יש לו עוד הרבה זמן לעשות הרבה דברים, ויש עוד הרבה שינויים שמחכים לו.
מה שבטוח, הוא ישאר איתנו עוד שנים רבות ובקרוב יהפוך להיות הסטנדרט החדש: מטוסי F16 מגרסאות מוקדמות יותר ישודרגו ויהפכו לדגם I.
כן, למרות שבצה"ל כבר משרת חמקן הקרב F35 שפותח מראשיתו להחליף את צי ה-F16. איך אני יכול להגיד דבר כזה? כי מדובר במטוסים מאוד שונים.
על הנייר, ה-F35 חזק בהרבה מהסופה, ויכול לשאת מטען כבד בחצי טון. כשמשווים מוח מול מוח, ה-F35 חכם יותר, ומסוגל לייצר הרבה יותר מידע ומטרות - אבל תמיד יפסיד לסופה בגזרת התכל'ס: החמקן יכול לשאת שתי פצצות של טונה ושני טילי אוויר-אוויר, וזהו; כל המטען שלו בא בתאים פנימיים וזה חלק ממה שעושה אותו חמקן.
ה-F35 לא נועד לשאת מטען חימוש כבד ולשבור את מערכי האויב במרתון הפצצה ממושך - אלא להיכנס לשטח האויב מתחת לאף, ולחסל את המכ"מים ומרכזי התקשורת שלו. הוא נולד כדי לפתוח את הדלת, ולאפשר לסופה להיכנס ולעשות את העבודה.
לעומתו, יכול מטוס סופה לשאת ארבעה טילים וארבע פצצות, וגם חימושים שהם גדולים או ארוכים מדי בשביל הכיסים של ה-F35: טילי שיוט, מתלים לשלוש פצצות כל אחד, וכמובן מיכלים נתיקים שמאריכים את הטווח כשצריך.
ולצערנו, העתיד של מדינת ישראל צפוי לכלול עוד מלחמות בהן נידרש לכוח אש קבוע ומתגלגל, וקצת תקיפות כירורגיות לא יספיקו. ואת זה עושה הסופה בצורה יותר חכמה, נוחה ומשתלמת מכל חמקן וכל F16, קשה לי לחשוב על מטוס קרב שיותר מתאים למשימתו. בכך, מגשים הסופה את חזון הלביא: מטוס שאמנם אינו צבר, אך הוא 100% גיבור ישראלי. טיסה נעימה!
