הקברניטצווחה מהשמיים: איך הפך השטוקה לנשק הכי מפחיד של הנאצים?
הקברניט
צווחה מהשמיים: איך הפך השטוקה לנשק הכי מפחיד של הנאצים?
המטוס האגדי תוכנן כך שיצלול תוך השמעת צרחה מקפיאת דם, שהפכה לצליל הכי איקוני של מלחמת העולם השנייה. מה היה מיוחד בו, כיצד הופעל נגד חיילים ואזרחים כאחד, ולמה ניסתה ה-CIA להחזיר לחיים את צעקתו שנים לאחר שהושתקה?
הקברניט - שטוקה מלחמת העולם השנייה
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; גרמניה הנאצית היתה תופעה היסטורית מזעזעת ומדהימה בעוצמה, בטוטאליות ובאכזריות שלה - ובמידה רבה שברה כל מה שידעה האנושות על עצמה. הרבה כלים וסמלים פיתחו מהנדסי גרמניה רק כדי להטיל אימה על אויביהם וקורבנותיהם, והיום נדבר על אחד היצירתיים ביותר ברשימה: מטוס שצורח בזמן שהוא הורג אותך.
הסיפור הזה מתחיל בגרמניה, אך נגמר דווקא בארצות הברית, שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה והמטוס עצמו כבר מזמן עבר למוזיאונים - כשסוכנות הביון הכי מפוקפקת בעולם ניסתה להחזיר את צעקתו לחיים. חיגרו חגורות, אנו טסים ל-1934 לעיר דסאו שבגרמניה, הישר אל משרדו של מר הרמן פולמן המבסוט.
היתה לו סיבה טובה לשמוח: הלה עבד כמתכנן מטוסים בחברת יונקרס מאז 1923, ומאוד סבל; במסגרת תנאי הכניעה של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, נאסר על חברות גרמניות לפתח מטוסים צבאיים - ומערך המחקר והפיתוח של יונקרס ישב בשבדיה.
כדי שלא תסבך את הממשלה עם שאר העולם, ניסויי יונקרס בוצעו בחשאי ובצמצום, והר פולמן ממש שנא את כל הפוליטיקה הזאת; הוא רצה רק לבנות מטוסים, לבנות אותם טוב, ולראות אותם טסים בגאווה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-33', יצא הפיתוח מן המחשכים, ושוחררו מכרזים רבים למטוסים צבאיים חדשים. ופולמן? פולמן זכה במכרז של חייו.
שנים רבות פיתח מפציץ צלילה - מטוס שנועד לתקוף בצלילה ישירה אל מטרתו, ולאפשר כך פגיעה הרבה יותר מדויקת מסתם לעבור מעל ליעד ולשפוך פצצות בתקווה שאחת תפגע. הרבה יתרונות יש לאווירון כזה: הוא יכול להיות קטן יחסית ולשאת רק פצצה אחת שפוגעת בול, במקום מפציץ כבד יקר ומסורבל, שנושא יותר פצצות אך פוגע פחות וגם פגיע מאוד לנ"מ ומטוסי אויב.
ואולם, הפצצת הצלילה עצמה היתה אקט מסוכן ביותר: כדי להבטיח דיוק צריך לצלול כמה שיותר תלול, אבל אז מאוד קשה להאט ולבלום וכמובן - להיחלץ מהצלילה לפני שנשתלים באדמה. לעיתים קרובות לא הצליחו הטייסים להתרומם בזמן: כוחות G עצומים שאבו את הדם מהמוח שלהם וגרמו להם להתעלף כשהם מושכים ומתיישרים. צלילות פחות תלולות היו יותר בטיחותיות (אם כי עדיין כללו בחילות איומות) - אבל גם דיוק ההפצצה היה נמוך יותר וההנמכה היתה יותר הדרגתית, מה שחשף את המטוס לאש מהקרקע. אבל הר פולמן מצא פיתרון לכל הסיכונים - והצליח לפתח את מפציץ הצלילה הכי מתקדם בעולם.
קראו לו יונקרס 87 שטוקה ובמבט ראשון, לא היה מרשים: כנפיו נראו עקומות, ונבנו בתצורה שנקראת "כנף שחף הפוכה", בה שורש הכנף משופע ומגביה את האווירון כדי לאפשר למדחף מגודל להסתובב בלי לפגוע בקרקע; הגלגלים היו קבועים ולא התכנסו אל תוך הכנף, כמו במטוסי מלחמת העולם הראשונה; וגם חופת הטייס היתה גדולה ונפוחה, בצורה לא-אווירודינמית במיוחד.
אם המטוס של פולמן היה באגדה של האחים גרים, כנראה שהיה פחות נסיך ויותר צפרדע.
במבט שני, זה היה אווירון גאוני: הגלגלים לא התכנסו כדי לחסוך במשקל ולאפשר שימוש בבולמי זעזועים חזקים יותר, כאלה שמקלים על נחיתה גם בשטח קשה וטרשי והפעלה בחזית בלי שדה תעופה מסודר; המדחף הגדול סייע להמראה קצרה יותר, והכנף המונמכת איפשרה כני נסע קצרים וקלים; והחופה הגדולה והנפוחה עזרה לטייס לראות היטב כלפי מטה, ולזהות את המטרה. המטוס הזה פשוט נולד לעבוד צמוד לקו האש. במושב האחורי ישב מקלען, כדי להגן על המטוס מאויבים מעופפים.
אך הפיתוח הכי מהפכני של הר פולמן היה מערכת אוטומטית שמשתלטת על ההגאים לאחר הטלת הפצצה, ומבצעת את ההתיישרות בלי שהטייס יצטרך לבצע פעולה כלשהי. אי אפשר להגזים בכמה שהדבר הזה קריטי, כן? עתה ניתן לבצע יעפי הפצצה כמעט אנכיים ומדויקים ביותר; הטייס יצטרך רק לכוון ולשחרר פצצה, ואין בעיה אם התערפל לחלוטין במהלך ההיחלצות מהצלילה. הוא עדיין חווה בחילה מהאגדות, אבל לפחות לא התפוצץ ליד הפצצה שהטיל.
מאין הגיע השם שטוקה? בקלות: זה שם הרבה יותר קולע משמו המקורי, שטורצקאמפפלוגזייג (לא, החתול לא עבר לי על המקלדת; זה "מפציץ צלילה" בגרמנית).
פולמן וחברת יונקרס זכו בחוזה לא מוגבל, במסגרתו תבנה עבור חיל האוויר הגרמני עוד ועוד מטוסים כאלה. הנאצים ידעו היטב שיצטרכו אותם בשביל מה שהם מתכננים לעולל לאירופה, ולעולם כולו.
מטוס שצולל עליך כמו מלאך המוות וזורק פצצה יכול לייצר אפקט פסיכולוגי מאוד חזק, אבל רק אם יודעים שהוא שם; כוח חיילים שהולך בציר וחוטף פצצה כזו לא יכול לדעת אם זה בגלל מטוס, ארטילריה, מוקש או מה. ובגרמניה הנאצית ישבו מוחות מבריקים ומרושעים, שמצאו דרך לקשר בין המטוס והפיצוץ ולהפוך אותו לכלי מחריד באמת: סירנות.
מספרים שהיטלר בעצמו חשב על הרעיון, מספרים שהגיע דווקא משורות טייסי השטוקה, או ממישהו בחברת יונקרס. אבל בפועל לא ברור מי המציא את הטריק המזוויע הזה, שזכה לכינוי "שופרות יריחו": שני צופרים גדולים שעובדים על מדחפים קטנים ויושבים על בסיס כן הנסע בצמוד לכנפיים. היו ניסיונות להתקין עוד על שפת הכנף עצמה, אבל הוחלט ששתי סירנות-מוות זה די והותר.
מי שנפל בכוונת השטוקה ישמע את צרחת הסירנה הולכת ומתקרבת, מהר יותר ויותר, עד שהצליל מכה בכל הגוף - וידע שעוד רגע תפגע הפצצה. ממתקפה למתקפה ילמד היריב לקשר בין הצעקה ובין המוות, עד לרמת ההתנייה הפבלובית: כשתישמע הסירנה, חיילים יקפאו במקומם גם באמצע הסתערות וינוסו על נפשם. כשתתעצם ההתנייה, חיילים יברחו למחסה גם אם ישמעו שטוקה בגזרה קרובה או אפילו סתם צופר דומה - נשק פיזי ופסיכולוגי במטוס אחד.
השטוקה יצא לקרב ב-1936, במסגרת "ליגיון הקונדור", חיל המשלוח ששיגרה גרמניה הנאצית אל מלחמת האזרחים בספרד. המטרה המוצהרת היתה הידוק הקשרים עם המנהיג המקומי פרנקו, בעוד המניע האמיתי היה בחינת פיתוחי התעשייה הצבאית הגרמנית בשטח, לפני שיצאו למלחמה חדשה, גדולה בהרבה.
ואותה מלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939: צבאות גרמניה פלשו לפולין השכנה, ומטוסי שטוקה הם שהובילו את המתקפה. תושבי העיר הפולנית ויילון התעוררו לצלילי סירנות המוות, ונחרדו לשמוע שרשרת פיצוצים - 29 מטוסי שטוקה צללו על העיר ותקפו מבני ציבור, ביניהם בית החולים העירוני.
בשעות שלאחר מכן הופיעו שוב צלליות שחורות בשמי ויילון, נשמעו נשמעו צרחות המפציצים, ועד לשעות הצהרים נפלו על העיר פצצות שהרסו 70% מהמבנים בה. בשעות אחר הצהרים כבר נכנס לויילון הצבא הגרמני והעיר נכבשה.
כ-290 מטוסי שטוקה השתתפו בפלישה לפולין, והתגלו כהצלחה עצומה; כל מדינה אליה נכנסו הגרמנים שמעה את צרחת הסירנות - גם בחזית וגם בעורף, בהפצצות הטרור של ערים. והנאצים ראו כי טוב, והזמינו עוד ועוד שטוקות.
הגרמנים נורא אהבו את השטוקה שלהם, ובצדק: המטוס תפקד בתור ארטילריה מעופפת מדויקת ביותר, גם כשצריך לשבש מערכי הגנה של האויב, גם כשצריך לעצור כוחות שריון, גם כשצריך להטביע אוניה וגם כשצריך להטיל אימה מקפיאת דם על אוכלוסיה אזרחית.
מפולין ועד צרפת ואנגליה, מצפון אפריקה ועד רוסיה - כל אויבי הנאצים למדו להכיר ולקלל את סירנת המוות.
המטוס לא היה חף ממגרעות; הוא היה איטי למדי ובעל כושר תמרון מוגבל שעשה אותו לטרף קל עבור מטוסי קרב; במהלך הקרב על בריטניה חוסלו שטוקות בקלות יחסית בידי צוותי ספיטפייר והארקיין.
ואולם, יכולת התקיפה הנקודתית של האווירון התעלתה על כל המינוסים - וניסיון לתת יכולת הפצצת צלילה למטוסים חדשים יותר הניבה תוצאות פחות טובות; פולמן באמת בנה מפציץ צלילה עילאי. 6,000 כאלה נבנו ושירתו בכל גזרות הלחימה, והטייסים שלהם הפכו לקבוצת עילית מהוללת.
הגדול מכולם היה הנס רודל, טייס מעולה שבילה את רוב הקריירה שלו בשטוקה והשמיד בעצמו 519 טנקים וכ-800 כלי רכב אחרים, ארבע רכבות, הטיל שתי פצצות שניטרלו את ספינת המערכה הסובייטית מאראט ועוד.
אמנם מלחמת העולם השנייה היתה עידן של צבאות עצומים, אבל הנתונים של רודל עדיין מסנוורים; במספרים של ימינו, הבן אדם חיסל לבד חיל שיריון ממוצע.
ואז הגיעה שנת 1945 והטובים ניצחו. הסיפור היה אמור להיגמר כאן: הנאצים הובסו, היטלר נקבר קבורת חמור, וענני העשן שמילאו את כל ערי אירופה המותקפת מילאו עתה רק את גרמניה עצמה.
מטוסי השטוקה נגרטו לפסולת אלומיניום, ובודדים הוצבו במוזיאונים - עדות לאימת הנאצים, אכזריותם הפראית, ומסר לאנושות כולה: לעולם לא שוב. אבל העולם עובד בצורה מוזרה, ואלפי קילומטרים מגרמניה ישב מישהו אחר, שרצה גם הוא להחריד את אויביו בצרחות השטוקה שנים לאחר סוף המלחמה.
ב-9 במאי 1958 נערכה פגישה חשאית במשרדי ה-CIA, ככל הנראה במטה שבעיר לנגלי, וירג'יניה. לא ידוע מי השתתף בה, והעדות היחידה לקיומה הוא פתק שכתב סוכן בכיר והותר לפרסום מפאת התיישנות; נכתבה בו, בנקודות כלליות, תוכנית להשגת שופרות יריחו לשימוש ארגון הביון; לארצות הברית היו תוכניות מאוד מיוחדות, שהצריכו כלי לוחמה פסיכולוגית לא רגילים. ונו, אם זה עבד בשביל הנאצים, יעבוד גם בשבילם.
האמריקאים היו מאוד ספציפיים: הדרישה היא לצופר אוויר שיותקן על מטוס P51 מוסטנג, ויהיה אופטימלי להפעלה במהירות טיסה של 450 עד 480 קמ"ש, בגובה של 300 רגל (פחות ממאה מ'), למשהו שכונה פרויקט Screamer, "צרחן". מישהו בשם ג'ים היה אמור להשיג מידע על הסירנה הגרמנית והמאפיינים ההנדסיים שלה, והמטרה המוצהרת היתה "מלחמה פסיכולוגית, כמו מפציץ הצלילה שטוקה".
לא ידוע מיהו ג'ים ומה תפקידו בכוח, אבל באותה התקופה הופיעו דיווחים על פניות מצד ה-CIA לגורמי מודיעין וחיפוש אחר מסמכים נאציים מקוריים על השטוקה. הסוכנים לא מצאו את שחיפשו, ופנו למוזיאון התעופה והחלל סמית'סוניאן, שמחזיק באוסף עצום ומדהים של מטוסים ובמחסנים שלו - אוסף אף גדול יותר של חלקים, מסמכים ורכיבים.
הסוכנים חיפשו שופרות-שטוקה, אך לא מצאו אפילו אחד. לאחר מכן ניסו השפיונים לבחון את השטוקה של מוזיאון הטכנולוגיה באילינוי, לעבור על מסמכים של מוזיאון חיל האוויר המלכותי הבריטי ועוד - אבל יוק; את שופרות יריחו הם פשוט לא מצאו. לאן נעלמו? ואיך קרה שדווקא הרכיב שהפך את המטוס לכזה מין סמל מטיל אימה פשוט נעלם?
הסיבה היא שהנאצים עצמם שנאו את הסירנות האלה, וניסו להיפטר מהן עוד לפני סוף המלחמה. ואתם יודעים מה? והיו להם סיבות טובות מאוד.
ראשית, השופרות היו חתיכת עונש עבור השטוקה: שני גופים שתקועים על הגלגלים או שורש הכנף מייצרים הרבה גרר בזמן הטיסה, והופכים את המטוס האיטי ממילא לאיטי הרבה יותר. כך התקשו הצוותים לברוח במהירות מאזורים מלאים בתותחי נ"מ, לחמוק ממטוסי אויב או להתרחק משטח אויב במקרה של פגיעה.
שנית, האפקט הפסיכולוגי נשבר; אפשר להפחיד אנשים לאורך זמן, אבל בשלב מסוים הם פשוט יתרגלו - צרחת השטוקה הפכה לצפירת אזעקה, שעזרה לחיילי בעלות הברית לדעת שעוד רגע מגיעה הפצצה, לתפוס מחסה ולהינצל. מי ששטוקות צוללות עליו פעמיים ביום יעדיף לשמוע את המתקפה המתקרבת, ולא לחטוף אש משום מקום.
ושלישית, השופרות הרעישו גם בזמן טיסה שגרתית. אמנם במידה מופחתת שכן עוצמתם היתה תלויה במהירות התנועה - אבל קשה מאוד לטוס ולהתרכז במפה, באויב, במכשיר הקשר ובעולם בזמן ששתי הכנפיים שלך צורחות לך בסטריאו אל תוך הפרצוף. ביחידות שטוקה רבות הסירו הטייסים את המדחפים מהסירנות כי פשוט לא היו יכולים לסבול את הזוועה. בהמשך המלחמה החליט חיל האוויר שהשופר עשה את שלו, והעיף אותו מהמטוסים. במקומו, הוצבו משרוקיות על הפצצות - שהשיגו אפקט דומה בלי לעצבן את הטייסים.
סוכני ה-CIA לא ידעו זאת, כי השיטה הנאצית עבדה והם קישרו אוטומטית את מפציץ הצלילה עם יללת המוות. לא היה להם מושג שהגרמנים התחילו להיפטר משופרות יריחו עוד בטרם דרך החי"רניק האמריקאי הראשון על אדמת אירופה הכבושה.
הסוכנים לא ויתרו, ובסוף הצליחו למצוא תוכניות לסירנת-מטוסים - ועוד אחת שנולדה בארצות הברית. הסתבר שבמהלך המלחמה התעניין צי ארצות הברית בכזה מין צופר - וחברת קרייזלר פיתחה אחד עבורו. אך כשהמתקן נבחן על מטוס קרב מדגם הלקט, התברר שהסירנה מייצרת המון גרר ומשבשת מאוד את יציבות הטיסה. בטבעיות, נגנז המתקן הזה, וה-CIA הוסיפה עוד דרישה לפרויקט: סירנה שלא תסכן את המטוס שנושא אותה.
במשך קרוב לשנה עבדו מהנדסי היחידה הטכנולוגית של ה-CIA, כדי ליצור את הסירנה המעופפת הכי אימתנית בהיסטוריה. הדרישה היתה לאפקט רעש ששקול ל-180 דציבלים - הרבה מעבר לסף הכאב של האדם הסביר. זה שקול ללעמוד ליד מעבורת חלל שממריאה, עוצמה שמזיקה מאוד לשמיעה ומאוד מאתגר לייצר. מה תכננו השפיונים לעשות עם כזה דבר? אין לדעת; באותו העשור קידמה הסוכנות הפיכות ומלחמות חשאיות באינדונזיה, הרפובליקה הדומיניקנית, קונגו, גואטמלה ואיראן - כך שהיו לשפיונים הרבה אפשרויות.
אבל עם כל הרצון הטוב לבנות משהו מרושע, המהנדסים נכשלו; סירנת המטוסים הכי מתקדמת ובטיחותית שבנו השמיעה רעש שדומה יותר לשריקה, ועוצמתו הגיעה לכ-100 דציבל, בערך כמו אופנוע שטח או נשף סיום של תיכון. וכך בוטל פרויקט Screamer במהלך 1959, ויללות השטוקה נשארו רק בסרטים, במשחקי וידאו, ובזכרונות של הגיבורים שניצחו את הנאצים אי שם בשנות הארבעים. טיסה נעימה!
