שוברת קודיםמעקב זה מגניב: אובדן הפרטיות עובר מיתוג מחדש
שוברת קודים
מעקב זה מגניב: אובדן הפרטיות עובר מיתוג מחדש
קמפיין לסרט חדש מאפשר לצופים להופיע בטריילר בתמורה לאיסוף מידע אישי מקיף. כיצד הצליחו חברות הבידור והטכנולוגיה למתג מחדש מעקב פולשני כמותרות שצרכנים מוכנים לשלם עליהן, ומה הקשר הישראלי
באולפני וורנר ברדרס החליטו להגשים חלום לכל מי שרצו לחלוק פריים עם יו ג׳קמן. קמפיין לסרט חדש בשם “Reminiscence” מציע לייצר למעריצים טריילר מותאם אישית. כל מה שצריך לעשות הוא להעלות תמונת סטילס לאתר אינטרנט ייעודי, והפלטפורמה תהפוך אותה לדמות בטריילר באמצעות טכנולוגיית דיפ פייק. אבל התעלול הזה מגיע עם כוכבית.
1. שעשוע יקר
תנאי השימוש המורכבים והארוכים שפרסמו וורנר ברדרס מפרטים איזה מידע החברה תאסוף בדרך, והרשימה ארוכה: פרופיל חברתי ופרופיל טכני, שכוללים גם שם, כתובת, גיל, IP, סוג הדפדפן, העדפות גלישה, פרטים מהרשתות החברתיות (שדרכן ניתן להעלות את התמונה) כמו רשימת חברים, פרטי קשר, ימי הולדת, נתוני מיקום, גישה למצלמה, קוקיז ופיקסלים. אגב, אם המשתמש העלה לאתר תמונה בשביל חבר, גם המידע עליו יישמר. ומה החברה תעשה עם הנתונים? כל מה שעולה על דעתה. בין היתר, “מחקר, ניתוחים ושיפור חוויות הצרכנים” לצרכיה שלה, אך היא גם תעביר את כל מה שאספה, אם תידרש, לארגוני שיטור ואכיפה או שתמכור אותו לצד שלישי למטרות עסקיות שונות, שכוללות כמובן פרסום מבוסס עניין.
כשבמדינת ישראל, כמו במדינות אחרות, החליטו לעבור לתעודות זהות ביומטריות, התקיים דיון ציבורי ארוך ויצרי בנוגע למסירת תמונת הפנים למאגר ממשלתי. “דיקטטורה”, היו שאמרו, “מדינת מעקב”, נימקו מומחים. אבל כשענקית הבידור וורנר ברדרס מציעה לנו להעלות מרצוננו החופשי תמונה לאתר בבעלותה, כדי שנראה את פנינו מככבות לשנייה בטריילר לסרט חדש, לא רק שאין דיון כזה, אלא שעצם קיומו נראה מוגזם ומיותר. אחרי הכל, התוצאה הסופית משעשעת, מגניבה ואולי אפילו ויראלית. אבל כשהיא מותנית במסירת אמצעי זיהוי ביומטרי לידי תאגיד גדול, בחינם, כדי שזה יעשה איתו מה שירצה, המסקנה המתבקשת היא שהשלמנו והפנמנו את המעבר לכלכלת מעקב, אולי כי הנחת המוצא היא שמי “שאין לו מה להסתיר” לא צריך לדאוג.
2. הזווית הישראלית
וורנר ברדרס נעזרת בטכנולוגיית דיפ פייק של חברת D-ID הישראלית, שמאפשרת לייצר תנועה מורכבת ואמינה מתמונת פנים אחת בלבד. D-ID קמה במטרה להגן על פרטיות משתמשים במציאות שבה נעשה שימוש גובר בטכנולוגיות מתקדמות לזיהוי פנים, אך בשלב מסוים, כך לפי החברה, הם הבינו שניתן להשתמש בטכנולוגיה שפיתחו לייעול דיפ פייק, ומטרת המוצר שונתה בהתאם. “החזון שלנו לטווח הארוך הוא ליצור הפקות שלמות באמצעות בינה מלאכותית”, אמר מנכ”ל החברה גיל פרי ל”פרוטוקול”, והסביר שאולי יש שמרגישים שהטכנולוגיה קריפית, אבל מרבית התגובות חיוביות. איך נפלו גיבורים.
בחיבור שפרסמו לאחרונה חוקרי הפרטיות כריס ג’לארד ודיוויד גולומביה הם טוענים כי אחד המאפיינים המטרידים ביותר של המהפכה הדיגיטלית הוא שיש “אנשים מסוימים שמשלמים כדי להיות נתונים למעקב שאחרים ישלמו כדי להשתחרר ממנו”, ומכנים את התופעה “מעקב כמותרות” (Luxury Surveillance). כך, למשל, אנשים משלמים מאות דולרים כדי לענוד שעונים חכמים של אפל או פיטביט, שאינם שונים מהותית מצמידים אלקטרוניים שבהם מוסדות שיטור משתמשים כדי לפקח על חשודים. שניהם אוספים נתונים ביומטריים על הלובש, מעלים אותם לשרתים חיצוניים ומעבדים אותם לתובנות, שבאמצעותן מתאפשרים מחקר נוסף, חיזוי ושליטה על בני אדם. באותו האופן התעלול של וורנר ברדרס ייראה דיסטופי ומלחיץ לאחדים ושעשוע לא מזיק לאחרים.
כיצד ייתכן שכל אחד מהמוצרים או השירותים הללו זוכה לתגובה שונה - מדוע עבור אחדים מעקב הוא מפחיד ומשהו שיש לסבול אותו ולנסות להשתחרר ממנו, בעוד שעבור אחרים הוא משהו שכדאי לאמץ? ההבדל, מסבירים החוקרים, קשור לעוצמה, לפריבילגיה ולתפיסה העצמית של המשתמש. אנשים שמרגישים חסרי כוח רגישים הרבה יותר לנוכחות מעקב, בעוד אלו שמצויים בצד שמפעיל את הכוח, לעתים אפילו שולט בו, רואים בו מותרות או שירות שכדאי לשלם עליו, כי הם מאמינים שהטכנולוגיה פועלת לטובתם. תהיה הפרספקטיבה אשר תהיה, נטען במחקר, זו דינמיקה שרק מגבירה ומקבעת אקלים כללי של חרדה, שמנרמלת חשדנות וחוסר ביטחון, וכפועל יוצא גם מגבירה את המעקב על כולם, ועל ידי כולם. לא צריך להשלים עם הדינמיקה הזו, אלא לנהל אותה.
3. דרוש דיון
התנגדות לטכנולוגיית דיפ פייק, במיוחד כזו שהתוצר שלה משעשע ומגניב, נראית לכאורה כמו מאמץ מיותר. אבל זה משום שכל התנגדות לטכנולוגיה נתפסת היום, ולא בצדק, כדבר שלילי והמתנגדים מכונים פרימיטיבים או מיושנים. בחלקים מסוימים של האינטרנט אפילו הוצמד להם הכינוי “לודיט”, על שם תנועת הפועלים האנגלית במאה ה־19 שנודעה בכך שפעיליה הרסו מכונות אריגה במפעלי טקסטיל בשיאה של המהפכה התעשייתית. ההנחה מאחורי כינויים כאלה היא שטכנולוגיה הינה כלי א־פוליטי, וכל ניסיון להפוך אותה לכזו הוא בהכרח גם ניסיון להאט את השינוי שימנע מההמונים עושר ושגשוג ולכן לא רציונלי.
אולם זהו נרטיב מעוות של ההיסטוריה. הלודיטים המושמצים, למשל, לא שברו מכונות אריגה רנדומליות, במעין מחאה אלימה נגד הקדמה, אלא בחרו להזיק רק למפעלים ששילמו שכר רעב לפועלים או שהעדיפו תפוקה על פני בטיחות עובדים. הלודיטים גם לא היו נגד חדשנות, אלא רק נגד השימוש בטכנולוגיה כדי לנצל עובדים. הם ראו בטכנולוגיה לא רק תיעוש ומיכון, אלא תופעה פוליטית וכלכלית, וטענו שאף טכנולוגיה אינה קדושה בפני עצמה, אלא כדאית רק ככל שהיא מועילה לחברה.
הסטטוס קוו היום הוא שתאגידי ענק וסטארט־אפים מחזיקים מעין מונופול על עקבות החיים הדיגיטליים שלנו. הם אוספים, מנתחים, שומרים וגם מוכרים את כל הנתונים. המשתמשים משתעשעים עם התמונה שלהם כשהיא מושתלת בטריילר של סרט גדול או רוכשים מצלמות מעקב לדלת הכניסה, אבל באותה העת מוותרים לחלוטין על ניהול הנתונים הפרטיים שלהם. כלכלת נתונים מסוג זה הרסנית לחברה: היא מאפשרת לתאגידים ואחרים להגדיר עבור הכלל היכן לפרטיות יש ערך והיכן ניתן לוותר עליה, וכמובן כיצד יש להשתמש בנתונים שנאספו.
זה בסדר לשאוב הנאה מצפייה בטריילרים מותאמים אישית ומענידת שעונים חכמים, אבל היא לא שוללת את הצורך לנהל דיון אמיתי ומורכב על טכנולוגיית מעקב, במקום לאפשר לה להפוך לכלי שיווקי והיתולי. צריך להפנים שהפקרת המזהים הביומטריים שלנו לתאגידים אינה בחירה בודדת, אלא כזו שמשפיעה על רבים במגוון דרכים, ולשאול ברצינות מי יושפע באופן רחב יותר מהשימושים הפרטיים שלנו, מי זה הם ומי זה אנחנו, ומהם הנזקים שעלולים להיגרם מהקפיטליזם הטכנולוגי הזה.
