המרד בקפיטליזם הופך הכל לסחיר
המרד בקפיטליזם הופך הכל לסחיר
האסימון של Ryval, שמאפשר לסחור בסיכויי ההצלחה של תביעות משפטיות, ממחיש את חזון ה־Web3 להפוך כל אדם למנפיק קריפטו. רק שהנקמה בריכוזיות הקפיטליסטית מאמצת את ההיגיון הכלכלי שמנסים להימלט ממנו
לעתים מגזר הטכנולוגיה מייצר שירות או מוצר שמציף ביתר שאת את השאלה הקיומית – האם זה העולם שבו אני רוצה לחיות. סטארט־אפ חדש בשם Ryval, שהמודל העסקי שלו הפך אותו לשיחת היום, הוא דוגמה לכך. “קנה ומכור אסימונים שמייצגים מניות בליטיגציה משפטית”, כותבים באתר החברה ומבטיחים לא פחות מ־”50%+ תשואה שנתית”. החברה, כך מתברר, מציעה לכל מי שרוצה לסייע במימון תביעות אזרחיות באמצעות רכישת אסימון ייחודי, שבו ניתן לסחור ככל שהתביעה מתקדמת.
מימון המונים של תביעות אזרחיות אינו חדש. בארצות הברית קיימת סביב הרעיון תעשייה שלמה, אך זו היתה עד כה סגורה בפני משקיעים קטנים. כעת, אומרים ב־Ryval, כל אחד יוכל באופן חוקי לקבל גישה לשוק באמצעות השקעה בקריפטו שהם מכנים “הצעת ליטיגציה ראשונית” (או ILO). ההון שיגויס יעבור לידי אלו המנהלים את התביעה האזרחית, וכך יסייע לאנשים שאין ביכולתם לנהל תביעה יקרה וארוכה. עם התקדמות התביעה מחיר האסימון יעלה או יירד לפי סיכויי הצלחתה. מי שיחזיק במטבע בזמן ניצחון, פשרה או הסדר - ירוויח. על פניו הרעיון מעניין. מצד אחד אזרחים מהשורה יוכלו להסתייע בכספי ציבור כדי לתבוע תאגידים גדולים, ומצד שני הציבור יוכל לקבל גישה למגזר השקעות ייחודי.
היזמים מסבירים שאמנם חלק ישתתפו בפלטפורמה במטרה לעשות רווחים, והם יהמרו על תביעה כזו או אחרת לפי סיכויי הצלחתה, אך יהיו גם כאלה שימצאו את דרכם ל־ILO בשל הרצון הבלבדי לתמוך בתביעה או בתובע ספציפיים מתוך עיקרון של צדק, בלי ציפייה לתגמול.
אלא שאם למדנו דבר או שניים בשנתיים האחרונות הרי זה שמשתמשים בפלטפורמות מסוג זה נוהים אחר הבטחת היזמים לתשואות מפתות וחריגות, ולא אחר הצדק. השאלה היא האם מבנה תמריצים כזה — שבו הצדק נדחק הצדה, ותמיכה במאבק חברתי נקבעת בעיקר על ידי היכולת שלו להשיא תשואה למשקיעים — הוא בריא לחברה; האם אנו רוצים להפוך את הזירה המשפטית לזירה חדשה של הימורים?
1. בעלות על האינטרנט
Ryval הוא דוגמה מייצגת לחזון ה־Web3, הדור החדש של האינטרנט המבוסס על בלוקצ’יין ציבורי, שיאפשר למשתמשים לגשת ישירות לאינטרנט ללא צורך ב”מתווכים”, כלומר הם יוכלו להשתתף בטובין של האינטרנט, לשלוט על התכנים שהם מייצרים ועל הערך הכלכלי שניתן להפיק מהם.
נביאי האינטרנט רואים ב־Web3 את גרסתו השלישית. להערכתם, הגרסה הראשונה של האינטרנט התקיימה בשנות התשעים, אז רובו היה דפים סטטיים בודדים שלא התאפשר לקיים עמם אינטראקציה של ממש וצריכת התוכן היתה פסיבית. הגרסה שנייה מתקיימת משנות האלפיים ועד היום, והיא מתאפיינת בזירה אקטיבית של יצירת תוכן. בעידן זה ענקיות הטכנולוגיה הפכו דומיננטיות, ושולטות על מוקדי הפעילות הגדולים ביותר. ב־Web3, על פי החזון, חברות הטכנולוגיה הגדולות ייקחו צעד אחורה, והמשתמשים עצמם יהיו בעלי חלקים באינטרנט. האינטרנט יפעל על גבי בלוקצ’יין, טכנולוגיית הרישום השקופה והמבוזרת שעליה מבוסס שוק המטבעות הקריפטוגרפיים.
אסימון חברתי. מטבע קריפטוגרפי שנותן ערך לפעילות של אינדיבידואל או קהילה. ההון המגויס מההנפקות מגיע ליוצר, והאסימונים יכולים לייצג בעלות על דברים כמו זמן, תוכן או מוניטין של אמן
נחמד, למה לא. על פניו האינטרנט הופך לזירת בעלויות שוויונית, שבה כל משתמש יוכל לנקוב בערך שהוא מרגיש שמגיע לו על כל דבר. זהו עתיד שכל דבר ניתן לתמחר בו, לפצל, לחלק ולייצג בפיסה של מסמך דיגיטלי שמייצג בעלות. תביעה משפטית? ייצוג במטבע. פיקסל במטאוורס? קניתי. ציוץ בטוויטר? שילמתי ולכן שלי. JPEG של קוף מאויר? סימון בעלות ב־NFT. הגישה הפיננסית הזו של הכל לא רק נשמעת קיצונית, היא ממש כזו וכבר היום קיימות פלטפורמות כמו Roll או Coinvise שמאפשרות למשתמשים להנפיק אסימונים כדרך לגייס כסף. מקרה אחד ידוע (וראוי לציין ייחודי לא מייצג) הוא של משתמש שהנפיק אסימונים שלו כמשחק, גייס באמצעותם הון למעבר דירה, ובתמורה המחזיקים באסימונים קיבלו בעלות על יחידות זמן שלו, שהקנו להם שליטה על מעשיו ביחידות אלו.
יש שיגידו שטוב מאוד שכל אחד יכול להיות משקיע ובעלים על נכסים שמייצגים אירועי חיים, אלא שהבעלות הזו היא גם סחירה, והסחירות הזו היא חזות הכל. אין זה מקרי שב־Ryval למשל מדגישים את התשואות שאדם יכול לעשות עם השתתפות בפלטפורמה, ולא את הערך החברתי הקולקטיבי של תמיכה פיננסית באנשים חסרי אמצעים שמנסים לשמור על זכויותיהם מול תאגידים. שיווק הפלטפורמה הזו וכן של Web3, רובינהוד, NFT ומטבעות קריפטוגרפיים לא מתמקד בטוב הקולקטיבי, אלא בהתעשרות האינדיבידואל על ידי נגישות למקורות הכנסה חדשים. “הדמוקרטיזציה של הפיננסים” הם מכנים זאת. Ryval למשל מסבירה ששימוש בפלטפורמה תעניק “גישה לתחום השקעות של מיליארדי דולרים שלא היה זמין בעבר לציבור”. בפלטפורמת המסחר רובינהוד מסבירים שאצלם “העשירים לא מקבלים עסקה טובה יותר”, ובקהילת הקריפטו השוק ישרת את אלו שהבנקים מסרבים לשרתם.
2. הבטחה מדומה
הפיתוי להשתתף גדול, אך הוא לא בהכרח בריא. קו דק מאוד מפריד בין השקעה לספקולציה, ובין ספקולציה להימור. וכשאלו נעשים על כל תחום בחיים, וכשכל אינטראקציה מוגדרת כבעלת ערך כלכלי סחיר, אנחנו באופן בלתי נמנע מהמרים ומפסידים. ולא רק שאנחנו נתפסים לפעילויות חסרות ערך ממשי, במקום לעסוק ביצירה ובנייה, אלא שאנחנו מובילים את עצמנו לקיום שכולו מונחה הימורים, תחרות, רווח והפסד.
חוקרת ההיסטוריה אמלי ריד רואה בכך צורה של נקמה בקפיטליזם, שאינה מדרבנת יצירת חברה בת קיימא ושוויונית, אלא יצירת סיפוק. והסיפוק הוא לנצח במשחק של ניחושים והימורים, עם ההבטחה המדומה שהמאבק הזה יסייע לשחקנים להימלט ממערכות כלכליות נצלניות. אבל, ריד מסבירה, צורת הנקמה הזו בקפיטליזם היא בסופו של דבר אימוץ של אותו היגיון כלכלי שרבים מנסים להימלט ממנו.
נכון, יש הרבה איכויות במיקרו־מימון כמו שמציעה Ryval, ואולי מעט נחמה באפיקי ההכנסה שמציעים רובינהוד או מכשירים כמו NFT (אם הם עובדים). אך האם לערכים כמו צדק או לכידות חברתית, שנוצרים לרוב בפעילות שניתנת בחינם, אין ערך מהותי לחברה? האם אנו רוצים לחיות בחברה שניתן לסחור בכל ערך ובכל עבודה?
