הקברניט15 שעות ב-F15: גיחת הקרב הכי ארוכה בהיסטוריה
הקברניט
15 שעות ב-F15: גיחת הקרב הכי ארוכה בהיסטוריה
אנשי טייסת 391 האמריקאית נשלחו לאפגניסטן כדי לנקום על פיגועי ה-11 בספטמבר, במה שהפך לשרשרת הפצצות כאוטית ובלתי צפויה. כך יצאו שני צוותים לגיחה שמתחה את גבול היכולת האנושית
הקברניט: 15 שעות ב-F15
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; אבק המדבר התרומם מעל לבסיס האווירי אחמד אל ג'בארי בכוויית, ונצמד כצל אל אנשי טייסת 391 שעמדו בכניסה להאנגר. מבעד לאבק התגלו שתי צלליות מוכרות היטב - זוג מפציצי קרב מדגם F15E, ששבו ממשימת תקיפה באפגניסטן. הימים היו סוערים ביותר, ימי ראשית הפצצות הנקמה האמריקאיות על מתקפת אל קעידה ב-11 בספטמבר - אך האווירה ביחידה היתה חגיגית, כשל קבוצת כדורסל שלקחה אליפות; כשחנו המטוסים ונפתחו החופות, נשמעו מחיאות כפיים.
על הסולמות שהוצמדו לדופן ה-F15 טיפסו חובשים; הטייסים לא נפצעו - פשוט קצת התקשו לקום מהכיסא בכוחות עצמם. הרגע סיימו משימה שנמשכה חמש עשרה שעות וחצי, הארוכה אי פעם למטוס קרב. לשם השוואה, גיחת קרב ממוצעת נמשכת שעה, שעתיים מקסימום. מה קרה שם, והאם לאמריקאים היתה סיבה אמיתית לחגיגה?
הגיחה יצאה כחלק מהתקיפות שפתחו את פלישת ארה"ב לאפגניסטן במסגרת מבצע Enduring Freedom, חופש מתמשך. כמה מתמשך? הוא נגמר רק 13 שנה לאחר מכן - וגם אז לא בדיוק הסתיים; פשוט שינו לו את השם. המטרה האמריקאית המוצהרת של המבצע היתה לפרק את תשתיות הטרור המוסלמיות באפגניסטן, ועל הדרך - גם באפריקה ובפיליפינים.
אבל בפועל, הרעיון היה מפגן כוח בתגובה למגה-פיגועים בניו יורק ובוושינגטון; השוטר העולמי נראה פחות מפחיד כשבא איזה פושטק ושורף לו את התחנה. לכו תדעו איזו מוטיבציה יתן העסק למחבלים הבאים.
כפי שסיפרתי לא מזמן, לקריאת נקם עממית יש תפקיד חשוב בפוליטיקה בינלאומית וביכולתה להתוות אסטרטגיה - וכך מצא את עצמו חיל האוויר האמריקאי זורק את הפצצות הכי חכמות בעולם על כפרים הרריים בהם אין אפילו רשת ביוב.
מה שמביא אותנו אל טייסת 391, "הטיגריסים האמיצים", שהגיעה לכוויית במסגרת הפריסה של כנף קרב 366; כוח גדול ומיומן, מצויד באמצעי הלחימה הכי מתקדמים בעולם.
חוד החנית היה מטוס ה-F15E, עליו סיפרתי לכם פעם: גרסת הפצצה דו מושבית של מטוס הקרב המהולל, שמסוגלת לשאת 10 טונות של חימוש לטווח של יותר מאלף ק"מ - בדגש על פצצות חכמות למיניהן. זהו מפציץ קרב עילאי, שנחשב לטוב ביותר גם כיום - למרות שעברו 34 שנה מאז נכנס לשירות מבצעי.
המשימה עליה אספר לכם ניצלה עוד יתרון של המטוס: יכולתו לשהות באוויר זמן ממושך, מה שמתאים למשימות דינמיות. כאלו בהן מיקום המטרה לא ידוע מראש, והיא יכולה לצוץ על בסיס מודיעין בזמן אמת ולהיעלם כלעומת שבאה.
כך נשלחו שני ה-F15 - אות קריאה קרוקט 51 וקרוקט 52 - לגזרה הררית נידחת של אפגניסטן, מצפון מזרח לקאבול הבירה. שם נדרשו לחוג בעודם שורפים זמן ודלק, עד שימצאו להם מה לחסל.
את המבנה הוביל רב סרן מארק "סלוקס" סלוקום, טייס מנוסה ומבטיח (כיום הוא כבר גנרל); כל מטוס צויד בתשע פצצות במשקל רבע טון המונחות לייזר - ובמארז הנחיית נשק ובו מצלמה עוצמתית. כמו כן, נשא מיכלי דלק נתיקים וארבעה טילי אוויר אוויר, למקרה בו איזה פטרול איראני יחליט לסבך עניינים בדרך.
הבחירה בפצצות לייזר היתה נבונה: הן מתאימות ביותר לתקיפת מטרות ניידות וכאלו שצצות ונעלמות בחטף. בנוסף, בגלל שמכוונים אותן מרחוק בזמן נפילתן, אפשר לשנות מסלול ואף להסיט אותן מהיעד אם פתאום מתגלים שם אזרחים.
בארסנל האמריקאי ישנם חימושים מדויקים יותר ואוטונומיים, בראשם פצצות מונחות GPS, אך אלו לא מסוגלות לפגוע באויב נייד. ובנוסף, נווט מוכשר יכול לקלוע פצצת לייזר גם לתוך חלון של משאית.
לאחר חציית המפרץ הפרסי עד לחופי פקיסטן תודלקו קרוקט 51 וקרוקט 52 באוויר, ואז שברו לצפון מזרח כל הדרך לאפגניסטן. כשהגיעו, תודלקו שוב כדי להיכנס למשימה בצורה אופטימלית.
השמיים היו מלאים אווירונים אמריקאיים: ציידי נ"מ שחיפשו סוללות ומכ"מים, מפציצים כבדים שהלמו בתשתיות, מסוקים שהובילו כוחות מיוחדים והמוני כטב"מים שחיפשו מה אפשר וראוי להשמיד.
אחד מהם מצא: מפעילי מל"ט פרדיטור קלטו חמושים שנכנסים לכלי רכב, ועקבו אחריהם בציר הררי עד לשני מבנים, שזוהו בתור מפקדה אזורית.
האזנות קלטו פקודות שיוצאות משם; האיתור היה קרוב יחסית, ואם הטיגריסים יגיעו מהר מספיק, אולי יוכלו לחסל קציני אויב בכירים. מיד פתח צמד צמד ה-F15 פתח מבערים והתקדם אל היעד, בעודו מנמיך במהירות; קודם לכן חג ב-20,000 רגל, והיה עליו להתקרב כדי לזהות את היעד בוודאות.
הטייסים זגזגו בין צרורות של תותח נ"מ מקומי בעוד הנווטים מאתרים את המבנים ונועלים לייזרים. כל F15 הטיל פצצה אחת, ושתיהן פגעו במטרות - המפקדה הושמדה וגם תותח הנ"מ נדם.
מיד לאחר התקיפה, התמלאו רשתות הקשר האפגניות בדיבורים וגורמי מודיעין אמריקאיים קלטו שהאזור הרבה יותר חי וחם ממה שהוערך.
השידורים העידו על מיקום של עוד מפקדה, בחלק אחר של הגזרה - ומטוסי קרוקט שוב תדלקו באוויר וחיכו לקבלת מיקום מדויק.
מודיעין הוא לא מדע מדויק, ולוקח זמן להבין היכן נמצאים הרעים; מבנה קרוקט המתין והמתין והספיק לתדלק אפילו פעם נוספת לפני שנסגר מעגל: מל"ט פרדיטור גילה פעילות מחבלים סביב מבנה שזוהה כמחנה.
שוב פתחו הקרוקטים מצערת, שייטו אל האזור והנמיכו - וגם שם הוטלו פצצות לייזר שפגעו בול.
בשלב זה כבר תססה הגזרה האפגנית כתל אביב במצעד הגאווה: מפקדי הטליבאן פחדו שההפצצות האמריקאיות הן קדימון לכניסה נרחבת לגזרה, ולכן אצו כל המחבלים לכל העמדות.
מבחינה מודיעינית, זהו מצב נהדר; אויב מבוהל נוטה לחשוף את כוחותיו וכוונותיו. אבל גזרה תוססת היא גם חתיכת אתגר: איך מבדילים בזמן אמת בין משאית תחמושת וחקלאי מקומי שמעביר ירקות? האם על השביל נעה שיירת מחבלים, או פשוט משפחה גדולה שנוסעת יחד, בעודה נמלטת מאזור הקרבות?
וכל העניין קשה שבעתיים כשרשתות הקשר של היריב מתפוצצות בהודעות, שיחות ודיווחים. מרגע לרגע מגיע מידע סותר שחייבים לאמת - ולפעמים להמר; מלחמה היא עניין מבולגן. כך נשלח מבנה קרוקט לאזור נוסף בגזרה. המשימה: איתור שיירת רכב בציר הררי, בה נסעו מפקדי אויב.
נשמע כמו משימה קלה למטוסי קרב - יש עליהם מצלמות רבות עוצמה וכבישי אפגניסטן הכפרית לא צפופים במיוחד.
ועדיין, לא הצליחו מטוסי קרוקט לזהות את מכוניות האויב למרות שעבדו בצמוד לכטב"מ. מפעם לפעם עזבו הטייסים את הגזרה כדי להיצמד למטוס תדלוק ולמלא מיכלים; טיסת החיפוש עברה בגובה נמוך יחסית, היכן שהאוויר סמיך, כך שהמנועים התאמצו יותר ושתו כמו בפאנג'ויה.
במהלך החיפושים, גיהצו סלוקום ומס' 2 שלו, "ספיר" דל פונטה, כל כביש, שביל, משעול, מרעול ונתיב נמלים ברדיוס של עשרות ק"מ, אך את השיירה האמורה לא מצאו. בדרך קלטו הטייסים מחסום דרכים שהקים הטליבאן: עמדת אש, טנדר עם מקלע ולוחמים. צוות קרוקט ביקש אישור וקיבל - והמחסום נעלם בפטריית אש.
פה המשימה כבר עמדה להיגמר: שני הצוותים העייפים נצמדו למתדלק כדי למלא מיכלים עבור הטיסה חזרה לכוויית - ואז צצה עוד מטרה רגישה מהמודיעין: בניין שזוהה בתור מחנה טליבאן.
המבנה של סלוקס שבר ופתח מבערים כדי להגיע במהירות לגזרה. שוב שמו הנווטים את הבניין בכוונת, שוב נשמעה חבטה קלה בכנף, שוב הפך מחנה אויב לערימה בוערת של פסולת בניין.
כשטייסי קרוקט חזרו לבסיס אחמד אל ג'אבר, קיבלה אותם כל הטייסת בתשואות: ארבעת הטייסים היו יותר מחמש עשרה שעות וחצי באוויר, והשמידו מטרות ערכיות. הביצועים היו מדויקים, המטרות שהתפספסו היו בגלל טעות מודיעינית. והכי חשוב: היה זה שיא עולמי חדש עבור מטוס קרב.
לא סתם היו זקוקים לעזרה כדי לקום מהכיסא. למושבים של F15 יש ציפוי דקיק; רקטת כיסא המפלט היתה מנפצת את האגן של הנפלט האומלל אם היה יושב על ריפוד עבה.
במבט ראשון, כל הכבוד לחבר'ה. אבל במבט שני, מוזר מאוד ששני מטוסים נשלחו למשימה כל כך ארוכה. למעשה, כמעט מפתיע שהמשימה הזאת לא נגמרה באסון; סלוקום, דל פונטה והנווטים שלהם פשוט דחפו את עצמם קרוב לקצה היכולת האנושית.
הרי טיסה קרבית היא חוויה מתישה ביותר: כוחות הפיזיקה דוהרים על גופכם כעדר ממותות, אויב חמקמק יורה ומפתיע, מידע חדש זורם כל הזמן ועליכם להישאר סופר-ממוקדים גם במשימה, גם בשטח, וגם במה שעושה המטוס. אפשר לתרגל את זה, ללמוד להיכנס למין טרנס מבצעי ולהצליח, אבל כולנו בני אדם: בשלב מסוים נפגע זמן התגובה, וגם פעולות שנראות פשוטות עלולות להסתבך - אפילו להישאר באוויר.
במהלך הגיחה בוצעו 12 תדלוקים, כשכל אחד האריך את המשימה בשעה עד שעה וחצי. תדלוק אווירי הוא פעולה מאוד ידנית: צריך להישאר במבנה צמוד עם המתדלק, לתקן ימינה ושמאלה בעדינות עילאית, ולשמור על ריכוז מושלם.
מטוסי קרב אינם מכונות יעילות בדלק ולכן מתרגלים ומבצעים תדלוקים כל הזמן. ועדיין, זה אתגר כל פעם מחדש: למשל, בספטמבר 2020 התנגש F35 במטוס תדלוק בשמי קליפורניה במהלך ניסוי טיסה. ופה מדובר על המטוס הכי חכם בעולם, טייס ניסוי מקצועי והתנאים הכי נוחים שאפשר. הקרוקטים תידלקו שוב ושוב כשהטייסים עייפים ומתוחים ביותר, ובשטח אויב.
העייפות היתה יכולה לגרור אסונות נוספים בקלות: טעות בזיהוי של כוח, תקיפת חפים מפשע, חציית גבול. מדוע לקח חיל האוויר האמריקאי כזה מין סיכון?
בהיסטוריה היו לא מעט משימות ממושכות ומסוכנות, שוברות שיאים ומפתיעות - אך הן תמיד נשלחו מסיבה טובה מאוד. למשל, ב-25 ביוני 1945 המריא מפציץ B29 אמריקאי בשם Double Trouble מבסיס באי גואם וטס במשימת ביון אל שטח בשליטה יפנית. 23 שעות שייט בשטח אויב ואסף מודיעין, חמק ממטוסי יירוט וחזר בשלום עם מידע חיוני על היערכות היפנים.
בסוף אפריל 1982 המריא מפציץ וולקן בריטי לעבר איי פוקלנד, שנכבשו בידי צבא ארגנטינה. המטרה היתה להוכיח לאויב שבאנגליה לא מתרגשים ממרחקים - ולנטרל שדה תעופה בשטח הכבוש זמן אפסי לאחר שהוסר הדגל המלכותי מהתורן.
במשימה של 16 שעות שכללה 11 מטוסי תדלוק, הצליח הכתר להעביר את המסר, שיהיה לארגנטינה על מה לחשוב בעוד נושאות המטוסים של הצי המלכותי חותרות לעברה במורד הגלובוס.
אפילו קצת לפני גיחת הקרוקטים יצאה משימה כזו: כוח של שישה מפציצי B2 חמקנים מארה"ב בטיסה ישירה לאפגניסטן, להפציץ ולחזור - בטיסה שנמשכה 44 שעות. הסיבה היתה דחיפות: המפציצים היו הכלים של ארה"ב שנכנסו לאפגניסטן, ונשלחו כדי להכות באויב כמה שיותר מהר ולהראות לציבור האמריקאי שהממשלה לא מוותרת למחבלים.
משימת מבנה קרוקט פשוט לא מתיישרת עם כל זה: היא לא נועדה להציל את התודעה האמריקאית או לכופף את האפגנית ולא היתה שם דחיפות ברובד אסטרטגי. למה נפל כזה מין עומס על שני צוותים בשני F15, כשלכנף קרב יש יותר מ-40 מטוסי קרב והמון צוותים? למה יצאה הגיחה בצורה כזו, עם כל הסיכונים?
הסיבה היא שלארה"ב אמנם יש חיל אוויר עצום בגודלו, אך הוא גם מפוזר ברחבי העולם ואי אפשר לצבור בבת אחת כוח גדול בנקודה אחת. אפילו אם ה-F15 יכולים להמריא ולטוס במלוא הסילון לזירת הפעולה, זה עדיין לא אומר שיוכלו לעבוד שם.
קל לשכוח שמטוס קרב הוא רק החוליה האחרונה בשרשרת מאוד ארוכה של משימה קרבית: צריך להביא עבורם ציוד בדיקה, תשתית תיקונים, חימוש ולהקים מעטפת טכנית - וכל זה לוקח זמן. למשל, לא כל הטיגריסים האמיצים הוצבו בכוויית; בשלב ההוא נשלחו לגזרה 12 מטוסים ו-36 אנשי צוות. שאר היחידה היתה באימון לקראת הצבה בשטח, והאמריקאים פשוט עבדו עם מה שיש.
יכולתו של ה-F15E לטוס למרחק גדול עם מטען גדול הפכה אותו אופטימלי לתקיפת מטרות רגישות בזמן, ולכן כיסו הטיגריסים גזרות גדולות בו זמנית ואף זוג לא היה יכול לבוא ולהחליף את אנשיו של סלוקום. למעשה, גם בגזרות האחרות נמשכו המשימות עשר שעות בממוצע. לקרוקט 51 ו-52 פשוט היה קצת פחות מזל מלאחרים.
ומה לגבי העייפות? הירידה בעירנות והסיכון המבצעי? חיל האוויר האמריקאי מתמחה בגיחות ארוכות, דבר שנגזר מאופי הפעילות שלו: ארצות הברית תמיד משחקת במגרש של מישהו אחר, ויודעת שלא כל מדינה תאפשר לה לפרוש טייסות בשטחה. ולכן, מתרגלים האמריקאים שיוטים ארוכים ותדלוקים מרובים; לאפשר למטוסים אמריקאים לעבור בשטח שלך זה פחות טעון פוליטית מלאחסן אותם באורח קבע.
בנוסף, הרפואה האווירית בארה"ב שמה דגש על איתור קרישי דם ובעיות אחרות שעלולות לצוץ בשל ישיבה ממושכת בקוקפיט. ולא רק: הטייסים נדרשים לבצע שורה ארוכה של תרגילי מתיחה לרגליים ולאגן תוך כדי שיוט. גיחת הקרוקטים פשוט היתה מעבר לכל שיא, ולכן הובהלו הטייסים לבדיקה. אחד הנווטים דיווח שכאב לו התחת גם שבוע אחרי הנחיתה, אך לא נרשם כל נזק מתמשך. המלחמה באפגניסטן נמשכה עוד שנים רבות, וטייסי ה-F15 בגזרה המשיכו להפציץ כפרים נידחים ולעבור הרפתקאות מפתיעות, עליהן אספר בפעם אחרת. טיסה נעימה!
