הקברניטמטוס פולני, אומץ ציוני: המתקפה האווירית הראשונה של ישראל
הקברניט
מטוס פולני, אומץ ציוני: המתקפה האווירית הראשונה של ישראל
הפצצת הבכורה בוצעה עוד לפני שהוקם חיל האוויר, ולא באמצעות מטוס קרב. בהגאים לא אחז טייס קרב ומי שלחץ על ההדק לא היה טייס כלל; המשימה הזו לא תוכננה, הדאיגה את בן גוריון לא פחות משהפחידה את האויב - והסתיימה בהפתעה גדולה
שלום, כאן הקברניט; היום נדבר על התקיפה האווירית הראשונה של ישראל נגד אויביה - תקיפה שלא בוצעה בידי חיל האוויר, לא באמצעות מטוס קרב, בקוקפיט לא ישב טייס קרב ומי שלחץ על ההדק לא היה טייס כלל. המטרה לא היתה מתוכננת, אף מפקד בכלל לא ידע שהגיחה יצאה לדרך, ולו ידעו כנראה שהיו עוצרים אותה. למעשה, אף הטרידה והדאיגה את בן גוריון והנהגת ישראל כשנודע שהתבצעה. אך נפלאות הן דרכי ההיסטוריה, והסיפור הסתיים בצורה שהפתיעה יהודים וערבים כאחד.
טורי "הקברניט": ספיישל יום העצמאות:
סיפורנו מתחיל ב-17 בנובמבר 1947, ימים סוערים בארץ ישראל - ושבועיים אחרי פרסום תוכנית החלוקה של שטחי הארץ ופריצת מלחמת העצמאות. ערביי הארץ הטילו מצור על ירושלים, והחלו להשתלט על צירי תנועה מהגליל ועד לנגב כדי לבודד יישובים ולאלץ את היהודים לפזר את כוחם הצבאי ולהקשות על ריכוז מאמץ ותפיסת שטח.
התוקפים היו חמולות מיומנות שקיבלו נשק והדרכה מארצות ערב, התאמנו בשטח ובאו לקרב עם ניסיון של יותר מ-60 שנה בתקיפה מאורגנת של יישובים; קל לשכוח, אך המקרה הראשון של התקפת פורעים המונית היתה על פתח תקווה עוד ב-1886, ו-500 פושטים חמושים נבלמו בסיוע יהושע שטמפפר וזרח ברנט - חצי מהקאסט של "הבלדה על יואל משה סלומון" - וגורשו כשהגיע הצבא הטורקי.
כל יישובי היהודים חששו מטבח המוני ובצדק, ומול האיום הזה ניצב ארגון ההגנה - שבחודשים שלפני המלחמה הפך לצבא מסודר צעיר שעוד מודד צעדיו; חיל האוויר, למשל, עוד היה בתנור. כוחותיו תיגברו את היישובים, נאבקו לפרוץ את הדרך לירושלים, והמתינו למתקפות ענק - שבינתיים, בוששו לבוא.
כך, עד לבוקר קריר אחד במושב נבטים, ממזרח לבאר שבע; קבוצת חברים יצאה לתקן משאבת מים מקולקלת, ובעודם הולכים חטפו מכת אש מפתיעה; מולם התגלו מאות פורעים ערבים, שבאו למחוק את ביתם.
במזל גדול הצליחו המותקפים לסגת עם שני פצועים, להגיע אל היישוב הסמוך בית אשל ומשם דיווחו: האויב תוקף! מטה ההגנה הארצי לא ידע האם זו קפיצת מדרגה במלחמה; לא הגיעו דיווחים על מתקפות דומות. מה עשו? העלו כוננות, והחליטו לשלוח רופא מתל אביב לנבטים. כמו שזה נראה, תהיה לו הרבה עבודה.
הדוקטור הגיע לשדה דב, ושם פגש את הטייס שלו: פנחס "פיניה" בן פורת. אנחנו מדברים על אחד מראשוני שירות הטיס של הפלמ"ח, שבדיוק הפך לשירות האוויר של ההגנה. פיניה היה מפקד השירות ואחד הטייסים הכי מנוסים בין הירדן לים.
ולא רק טיס מעולה היה: פיניה היה ציוני של פעם - לא היה בו אטום אחד של פחד, אף משימה לא היתה קשה או מסוכנת מדי, ותמיד היה נכון לקפוץ לקוקפיט ולהטיס ציוד ליישובים מותקפים; הכל כדי לחזק את ישראל, הכל כדי שתקום ותשרוד כמדינה. כמדריך טיס ומפקד קורס, דאג להחדיר את אותו הלהט אצל הטייסים שעברו אצלו.
בעוד הם טסים, בואו נכיר את המטוס שלו. ה-RWD13 נולד בפולין ב-1935, בתור מטוס תיור. מהו מטוס תיור, אתם שואלים? זה מילולית, כלי שנועד לקחת אנשים לסיבוב - להראות לתיירים את יפי הנוף, ולהקפיץ אותם בין אטרקציות.
כמטוס תיור, תוכנן הפולני עם קבינה גדולה יחסית, שיהיה נוח מאחורה ותא מטען בגודל שמתאים למזוודות. החלונות היו גדולים ועם ראות מצוינת, ועיצובו איפשר המראה ונחיתה קצרה ממסלולים מאולתרים; בכל זאת, לא ליד כל שמורה ומערת נטיפים יש שדה תעופה.
ה-RWD13 היה מטוס תיור נהדר, וכל תכונותיו התאימו מאוד לצרכים של ארגון ההגנה: שני מטוסים היו ברשותו, והם נחתו בקלות ביישובים מבודדים עם אספקה, נשאו פצועים ולא התביישו להמריא גם מדרכי עפר. המטוס היה גם קל ונוח לטיפול, כנפיים מתקפלות הקלו על האחסון שלו, וגולת הכותרת: טווח הטיסה ב-RWD13 היה כפול משל מטוסים דומים - קרוב לאלף ק"מ.
משום שפותח ממשפחה של מטוסי מירוץ פולנים, ה-RWD13 היה קצת יותר זריז ועמיד מאחרים, והטייסים מאוד חיבבו אותו. פיניה צבר יותר שעות על ה-RWD הזה מרוב הטייסים בארץ, וידע לעשות איתו קסמים ולהוציא מהאווירון את המקסימום בכל מקום ומצב. אך כשהגיע ונחת בבית אשל, גילה שהפעם זה לא יספיק.
אחרי שנפרד מהרופא, קיבל תמונה מדויקת של הסיטואציה: ליישוב אין שום סיכוי. יותר מ-200 פורעים כבר כמעט נגעו בבתי נבטים, וכל כוח סיוע היה רחוק מלהשפיע - לא בלי לנטוש נקודות רגישות נוספות ולחשוף את היישובים להתקפה נוספת. יתכן שזו היתה התוכנית של האויב מלכתחילה.
פיניה החליט שהוא הולך להיות הסיכוי: יצא ותפס את אלי אביבי, מפקד מחלקת הפלמ"ח המקומית, וביחד לקחו מקלע ברן ו-25 מחסניות, חיברו רימונים זה לזה כך שיתפוצצו יחד, ופירקו את הדלת של המטוס. כך יהיה קל יותר לכוון, כך אולי אפשר יהיה לעצור את המרצחים.
כשהתקרב ה-RWD13 לסביבת נבטים, קלטו אותו הפורעים ותפסו מחסות בין הוואדיות והצמחייה, אבל כדי לא להתגלות; הם לא פחדו מהפצצה. למה שיפחדו? בעבר כבר ראו מטוסים קלים מסיירים ומחפשים פולשים, או מתקרבים ליישוב כדי להעביר אליו אספקה. אם כבר, זה סימן טוב; היהודים מפחדים.
קשה לדמיין את ההפתעה שנמרחה להם על הפרצופים כשמחרוזות רימונים התחילו להתפוצץ סביבם; האויב היה מבולבל כפרפר לילה במופע זיקוקים - חלק מהפורעים רצו לכל עבר וחיפשו מחסה בעוד הכדורים של אביבי שורקים אחריהם, וחלק קפאו במקומם.
לא ברור כמה מהם נפגעו; פיניה חג שוב ושוב סביב האזור בזמן שאביבי מנגן על הברן, אך הפלמ"חניק מאוד התקשה לשמור את האויב בכוונת. איש ממהנדסי ה-RWD13 לא דמיין שמטוס התיירים שלהם יצטרך לתפקד פעם כפלטפורמת ירי יציבה.
אבל בשביל הפורעים הערבים, זה הספיק; 200 חמושים תפסו את הרגליים וברחו לגבעות כמו בשיר של איירון מיידן. המתקפה נבלמה, ונבטים ניצלה בזכות היוזמה של פיניה; לוחם עז נפש שלא יתן לארץ שאהב ליפול בידי אויב.
אבל לא פה נגמר הסיפור: ההפצצה הבלתי מתוכננת של פיניה פתחה תיבת פנדורה - זיכרו שב-1947 הבריטים עדיין שלטו בארץ, והתאמצו לצמצם את היקף המלחמה. על ארגון ההגנה נאסרה הפעלת כלי טיס חמושים, מחשש שארצות ערב יראו בכך קפיצת מדרגה דרמטית וייפלשו ארצה.
ולכן, הודיעו חגיגית: כל מטוס חמוש יופל. גם נסיונות חימוש היו מסוכנים - בקלות יוכלו חיילי הכתר לעצור את הטייס ולהחרים את האווירון, ואנחנו מדברים על ימים בהם כל כלי טיס וכל איש צוות היו חיוניים ונדירים.
לא פעם רצו לוחמי הפלמ"ח לשים מקלעים ופצצות על המטוסים שלהם, ולהראות לאויב מאיפה הפייפר משתין - אבל הסיכון היה גדול מדי.
ולכן, אף שאיש לא כעס על פיניה והיה ברור שישראלי לא יעמוד מנגד בראותו את אחיו בסכנה - עדיין פשתה דאגה בהנהגת ישראל; מה יקרה עכשיו? אנחנו ערוכים בכלל למה שמגיע? הערבים לא יפספסו הזדמנות להחליש את כוח המגן העברי, והבריטים לא הולכים לסלוח על מה שעשינו.
הפיתרון הגיע למחרת, והפתיע את כולם: נחושים וזקופי חזה, הלכו נציגי הערבים להתלונן אצל בעל הבית על מה שקרה. כשסיפרו שהיהודים עטו עליהם עם מטוסי תקיפה, הבריטים פשוט לא האמינו להם. כשניסו לחקור, נתקלו בפרצופים תמימים ומשתאים: הפצצה אווירית? וואלה, מייג'ור טום, אין לנו מושג. טענות מוזרות יש להם, לערבים האלה.
איכשהו, ההיתממות עבדה: לא הוחרמו מטוסים, ולא נפגע רצף הפעילות של המחלקה האווירית. מספרים שבן גוריון, שחשש מסיבוכים, קיבל מפיניה ישירות את הדיווח על המתקפה שלו, וכתב ביומנו שההפצצה הפחידה והדאיגה מאוד את הוועד הערבי העליון ובצדק: לאויב לא היה סיוע אווירי, ולא השקיע בתעופה.
מאז גיחת ה-17 בדצמבר, בוצעו מתקפות אוויריות נוספות עם מטוסים קלים, עד להגעת מטוסי קרב אמיתיים. אנשי צוות אמיצים יצאו אל החזית להציל נפגעים, להעביר אספקה ולהציל חיים במשך כל מלחמת העצמאות; פעם אחר פעם המריאו ב-RWD הפולני הנחמד ובמטוסים שירשו אותו ושמו נפשם בכפם - כפי שנעשה עד היום: צוותי מסוקי החילוץ של חיל האוויר נכנסים עמוק לשטח האויב, לכל נקודה נדרשת ובכל מצב נדרש, אם צריך גם אל תוך האש. וגם הם לא חושבים על הסכנה, בידיעה שכל נפש שיצילו היא עולם ומלואו. טיסה נעימה!
