הקברניטחיל האוויר תוקף 24/7; איך טייסי קרב רואים בלילה?
הקברניט
חיל האוויר תוקף 24/7; איך טייסי קרב רואים בלילה?
האתגר לא נגמר בלמצוא ולכוון אל מטרות בערי הרצועה ודרום לבנון: צריך להימנע מהתנגשויות במטוסי קרב צמודים או בצוקים בגובה נמוך, לתדלק באוויר, ולוודא שהאויב בכלל נמצא ביעד. ישנן כמה טכנולוגיות שעוזרות בכך, שאותן שווה להכיר
שלום, כאן הקברניט; מתקפות חיל האוויר מתבצעות מסביב לשעון, בכל מזג אוויר, וגם כשכל כך חשוך שהטייס יכול בקושי לראות את קצה מטוסו. האתגר פה מאוד מורכב, וזה לא רק עניין של איתור המטרה: בלי מערכות מתאימות לראיית לילה, לא נוכל לוודא שהמטרה היא הנכונה, שהמחבלים נמצאים בקרבתה או בתוכה, ושאין שם כוחות צה"ל בטעות.
ולא רק: בטיסה בעלטה אנו עלולים להתנגש במטוסים סביבנו, התדלוק האווירי יהיה סיפור מההפטרה, וגם השיוט אל המטרה יהיה מסוכן - בעיקר בגובה נמוך, שהוא הכרח בזירות רבות. היום נכיר את הפתרונות, ונבין איך צוות מטוס קרב רואה את המטרה והעולם סביבה כשהראות היא אפס.
נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: קרבות לילה היו חלק מכל מלחמה מתועדת מהעת העתיקה. מתקפות לילה גדולות היו לרוב פשיטה על מחנה האויב או מארב על שיירה לוגיסטית שניצלה את החשכה כדי להעביר אספקה ולפנות פצועים - אך רוב המתקפות לא עלו יפה; התוקפים השתמשו בלפידים, ולעיתים קרובות התגלו כשהדליקו אותם והיו הראשונים להתחבק עם מטר חצים.
21 צפייה בגלריה
מתקפת הלפידים של הצבא העות'מני על אימפריית ספוויד ב-1583, במלחמה על הקווקז
(צילום: Theodor Aman)
השימוש הראשון בראיית לילה בלוחמה האווירית היה במלחמת העולם השנייה, בימי הקרב על בריטניה: חיל האוויר המלכותי הפעיל מטוסי-גחלילית, מפציץ בינוני שבאפו הותקן זרקור רב עוצמה. מכ"מ סיפק כיוון כללי להגעת האויב, המפציץ טס לשם כשאפו זורח, ואיתו מטוסי קרב - שפתחו באש לאור הזרקורים כשהתגלו הפולשים.
מיד לאחר הירי, פנו לאחור וחשו להגן על הגחלילי: מפציץ עם מגדלור על האף משך אליו אש אויב בדיוק כמו הלפידים של המלחמות העתיקות.
תקיפות קרקע אוויר היו אתגר מורכב פי כמה מהגנה נגד מפציצים: הכוח נדרש להגיע ליעדו - בדרך כלל, מערכי ייצור תחמושת ותעשייה בעיר גדולה - למצוא את המטרה הנכונה, ולפגוע כשאי אפשר לראות. הפעם זרקורים לא היו רעיון מוצלח: אירופה הכבושה רחשה רבבות תותחי נ"מ, שיקרעו לגזרים כל גאון שיבוא בלילה עם פנס.
השיטה הבריטית התבססה על סיור קדמי: מפציצים קלים ומהירים כמו המוסקיטו נשלחו קדימה, טסו מהר ונמוך כדי להפתיע את האויב, וניווטו ליעדם לפי הכוכבים ובאמצעות חיתוך אותות רדיו. כשמצאו את העיר ואת המפעל שנועד להשמדה, זרקו עליו פצצות תבערה.
קצת אחרי הסיירים, הגיעו גלים של מפציצים: מאות לנקסטרים, הליפקסים ואחרים אשר חיפשו בחושך את השריפה - והפציצו בהתאם לנקודת הפגיעה.
השיטה היתה מאוד בעייתית משום שהנאצים, ימח שמם, מאוד יעילים: לעיתים כיבו את השריפה עוד בטרם הגיע גל ההפצצה הראשון, והתוקפים סתם זרקו את הפצצות על אזור שאמור להיות תעשייתי. לא פעם קרה שהפציצו כך את הבניין הלא נכון, בשכונה הלא נכונה, אפילו בעיר הלא נכוונה.
הנאצים, בינתיים, פיתחו יכולת ראיית לילה אמיתית: זרקורי אינפרא אדום לנהיגה וכיוון תותחים, שקיבלו את השם הסקסי פאר-אונד-זייגלראט 1250. הטכנולוגיה התבשלה גם בבריטניה, ארה"ב ורוסיה, אך הגרמנים היו הכי זריזים. זרקור שכזה מציף את השטח באור בתדר יותר נמוך משל ספקטרום האור הנראה, ואז אפשר לראות את הסביבה במצלמה שמסוגלת לקלוט את התדר האמור.
במקור, פותחה הטכנולוגיה עבור טנקים, ונבנתה שיטת עבודה בקבוצות: משוריין זריז נושא זרקור אינפרא אדום חזק, וטנקים שנוסעים סביבו מסתובבים עם המצלמה האמורה מחוברת לכוונת. הטווח היה מוגבל וגם איכות התמונה, אך עדיין אפשר היה לגלות מכשולים בנהיגה איטית ולפוצץ כוחות אויב מקרוב.
מהר מאוד ניסו לחבר את הפיתוח הזה למטוסים: המפציץ הקל דורניה 17Z קיבל זרקור ומצלמה בחרטום, כדי שיוכל להפיל מפציצי אויב ולתקוף שיירות ליליות. הגרמנים היו אופטימיים, עד שניסויי שטח הראו שמדובר ברעיון גרוע: זרקור א"א הוא עדיין זרקור, וגם לבעלות הברית היו מצלמות דומות. בעזרתן, ניתן היה לגלות מפציצים עם אלומת זרקור מקילומטרים.
בנוסף, עד מהרה נכנס לשירות המכ"מ המוטס האמין הראשון של הגרמנים, שהתאים יותר למארבי אוויר ליליים. ולכן, גם הגרמנים התבססו על סיורים מקדימים, חיתוכי רדיו ופצצות תבערה כדי למצוא מטרות בחשכה.
לאחר המלחמה נכנס לשירות אמצעי ראיית לילה פסיבי ראשון - מגביר אור כוכבים. עיקרון הפעולה פשוט: זה שאין מספיק פוטונים בסביבתנו כדי לראות מה שרוצים, לא אומר שאין פוטונים בכלל.
ואם משתמשים בעדשה מתאימה כדי לרכז את אור הכוכבים ולהעצים את השפעתו, לירות פוטונים אל לוח אלקטרוני שמתרגם את פגיעתם לפיקסלים - מקבלים תמונת וידאו חי (ובדורות הראשונים, ירוק).
האיכות לא היתה מרשימה והטווח מאוד מוגבל, וכל הדלקה של אור או פיצוץ סינוורה מיד את הצופה, אבל מגבירי אור כוכבים התגלו כשיטה מאוד זולה ואמינה לראיית לילה. מהר מאוד הוצמדה לכוונות צלפים, נהיגת לילה, ומסוקים.
אבל אף אחד באותם הימים לא חשב שאמצעי כזה יועיל בהפצצת לילה. משני עברי מסך הברזל העריכו שכל מלחמה שתפרוץ תהיה מאוד גרעינית, ולכן אין הרבה ערך במשהו שיעזור למצוא מבנה ספציפי בעיר; מה הטעם, אם פצצת מימן הולכת להפוך את כולה למגרש גדול של פסולת בניין רדיואקטיבית.
תקיפות נקודתיות של מטוסי קרב בלילה היו עניין שולי, והתאמנו עליהן באמצעות הטלת נורי תאורה. הסיכון בתקיפה שכזו היה גדול: הצוותים חשפו כך את מיקומם ועשו חיים קלים לתותחני נ"מ. דיוק ההפצצה, שגם כך היה נמוך ביותר בטרם הגעת החימוש המונחה, היה אפסי.
ואז הגיע קיץ 1964, ותקרית ירי במפרץ טונקין הטיל את ארצות הברית למלחמה על מלא בוייטנאם. כבר בהתחלה הבינו האמריקאים שגרעיני זה כנראה לא יהיה, ושבלי ראיית לילה מוטסת אין שום סיכוי לנצח.
מיד הואצו פיתוחי מגבירי אור כוכבים והופצו ברחבי הצבא, ותוקצבו פרויקטים יקרים ושאפתניים יותר - בראשם מערכות תצפית תרמית. זו טכניקה שונה בתכלית: במקום לראות אור, רואים חום.
ליתר דיוק, כל העצמים פולטים חום אל הסביבה, בדפוס שונה וכך ניתן להבדיל ביניהם; אם לוקחים חיישן מספיק קר ורגיש, שמים מולו עדשה שיודעת לרכז חום, ומערך אלקטרוניקה שמתרגם את פערי הטמפרטורה לוידאו ישיר, מקבלים תמונה מאוד מדויקת.
התוצאה היתה מהפכנית: לוחם וייטקונג שעוטה צבעי הסוואה וצמחייה ייחשף בקלות מקילומטרים כי גופו חם יותר מהג'ונגל. כמו כן, כלי טיס היו יכולים לגלות שיירות אספקה ונשק שזרמו לדרום וייטנאם מלאוס וקמבודיה בלילות דרך הצירים החשאיים של נתיב הו צ'י מין המפורסם.
החיסרון המרכזי של סנסור תרמי הוא תמונה לא חדה במיוחד, והרגישות לחום; כשהיעד מתפוצץ, קשה מאוד להבין מה קורה בתמונה. אך עדיין היתה זו מהפכה גדולה שאיפשרה לייצר הרבה מאוד מטרות, להמציא פצצות שרואות בלילה ויודעות להתביית על המטרה שמולן, והיא לקחה את כל האנושות צעד גדול קדימה בכל הנוגע ללוחמת לילה.
עד מהרה, הוצמדו מערכות ראיית לילה לכל נשק: לטילים נגד טנקים, לטנקים עצמם, למערכות גילוי והגנה, לספינות וכמובן שלכלי טיס. השיא היה במלחמת המפרץ הראשונה: מסוקי אפאצ'י תקפו את מערכי ההגנה של עיראק וחיסלו מכ"מים בחושך מוחלט, ופתחו את הדרך לקמפיין ההפצצה האדיר של הקואליציה בהובלת ארה"ב.
צבאו הענק של סדאם חוסיין עמד בלילה כעטלף חירש, בעוד אצל הקואליציה היו משקפי ראיית לילה כמעט לכל חייל.
בהמשך הגיעו אל מטוסי הקרב טכנולוגיות חדשות לראיית לילה, למשל SAR - מכ"מ מיפתח סינתטי. זהו סנסור שמשדר אותות אל השטח, קולט את ההחזרים ומניח אותם על מודל תלת ממדי - וכך מאפשר לגלות עצמים בלי קשר למצב התאורה, אפילו דרך עננים.
אבל סנסור SAR לא מציג תמונת וידאו רציפה ברמה של מצלמה, ולעיתים קרובות מצריך פענוח - ועל כן מתאים יותר לייצור מטרות חדשות, שאחר כך ייחקרו באמצעות סנסורים אחרים.
כשנשק מונחה GPS הפך לסטנדרט בחילות אוויר מודרניים בתחילת המאה הנוכחית, נראה שראיית לילה תהפוך פחות חיונית עבור תקיפות קרב. אם הפצצה החכמה מונחית לוויין ונעה לפי מיקומה ביחס לכדור הארץ, מה אכפת לה כמה אור יש בחוץ?
אבל עדיין חובה לאמת את המטרה בתקיפת קרב כדי לוודא שאנו מכוונים ליעד הנכון, ולא סתם מבזבזים משימה. ולא רק: שיפורים עצומים ביכולות הנ"מ הפכו את הטיסה הנמוכה לסטנדרט עבור כל מתאר תקיפה, ובלי ראיית לילה מתאימה בקלות אפשר לחבק איזה סלע בדרך למטרה.
אז הכרנו את הטכנולוגיות הזמינות, המגבלות והצרכים. איך טייסי חיל האוויר תוקפים מטרות אויב בחשכה מוחלטת?
בקוקפיט יש לטייסים מגביר אור כוכבים שעוזר להם לראות גם את מכשירי הטיסה ואת המטוסים סביבם, וגם מכשולים בגובה נמוך - בסיוע מד גובה חכם ומערכות ניווט רגישות.
הגברת אור כוכבים עוזרת גם בתדלוק אווירי (בין אם על המתודלק או על המיכלית), וישנם אמצעי ראיית לילה שמוטמעים בקסדות עצמן, פיתוחים יצירתיים של רפאל ואלביט. יש הרבה שברצוני לספר לכם על קסדות טייסים - בינתיים, בואו נגד שפה בארץ נולדו הטובות ביותר בעולם.
מתחת לגחון המטוס ישנם מארזים עם מערכות תצפית ייעודיות: מצלמה תרמית חזקה מאוד, לפעמים משולבת סנסור SAR, שמסוגלת לספק תמונה חדה של המטרה כדי לוודא שאנו תוקפים את המבנה הנכון.
ועדיין, בזמן התקיפה מסתכל הצוות רק על המטרה עצמה, ולא על סביבותיה; אין לו איך לדעת ב-100% שאין כוח צה"ל שנע לכיוון הבניין, שיירת או"ם או פליטים שהחליטו לשחק מחבואים בגינה.
בנוסף, יש מגבלות מובנות לאמצעי התצפית הזה: ברגע הפיצוץ נצבע כל המסך ואי אפשר לדעת מהקוקפיט שהשמדנו את המטרה ולא צריך לירות שוב.
את פיצוצי המשנה אפשר לזהות מפעם לפעם, אם ארעו מספיק זמן אחרי הפגיעה. אבל אם פטריות האש יוצאות צמוד, הצוות לא יוכל לראות. ומה אם מחבל ברח או עף החוצה, שרד ונס על נפשו - איך נדע?
אבל זה בסדר, מטוסי הקרב שלנו לא עובדים לבד: בשמיים יש גם מטוסי חוזי כמו הצופית של טייסת 100, וכטב"מים ייעודיים. אלו כלים שמחזיקים מצלמות מאוד חזקות, שתוכננו במיוחד להתגבר על המגבלות של סנסור תרמי רגיל.
בעזרתן, יכולים צוותי החוזי לגהץ את המטרה לפני התקיפה ולאתר סיכונים מכל סוג, לראות בזמן אמת איזה נזק נגרם, וגם לחקור היטב את מה שנשאר אחרי שהפצצות פגעו - ולוודא שהמשימה אכן הושלמה.
בעתיד אספר לכם עוד הרבה על החוזי האווירי שלנו והקסמים שהוא יודע לעשות. בתור התחלה, דעו שכל תיעודי התקיפות של חיל האוויר מתבצעים ממטוסים אלה, ולא ממטוסי הקרב. בזכותם אתם יודעים איך נראית המלחמה הזאת מהאוויר.
בשורה התחתונה, כך אנו יכולים לתקוף גם בעלטה מלאה: הגברת אור כוכבים עוזרת לטיסה נמוכה, לתדלוק ולטיסה בטוחה במבנה; סנסור תרמי על המטוס התוקף מאמת את המטרה בשטח; וסנסורים חזקים על מטוסי חוזי מנקים את השטח ועוזרים להעריך תוצאות תקיפה. כך מסוגל חיל האוויר לטפל במטרות גם בלילה הכי אפל - ולהבטיח שאף חמאסניק לא יחמוק בחסות החשכה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
