הקברניטכוכב נינג'ה: שידן-קאי, המטוס היפני שהפך את הפחד לנשק
הקברניט
כוכב נינג'ה: שידן-קאי, המטוס היפני שהפך את הפחד לנשק
כך הקימה יפן הקיסרית כוח מחץ מעופף, בסיוע הטייס הגאון שעזר לתכנן את מתקפת פרל הארבור ומהנדסים שבנו סופר-מטוס בטעות; "הקברניט" מספר על הברקה הנדסית, אומץ על-אנושי ותפקידם של רגשות במלחמה
הקברניט - יפן שידן מטוס קרב
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; ביום ראשון 18 במרץ 1945 הוטלו מאות צללים על ענני האביב של האוקיינוס השקט. כוח גדול של מטוסי קרב אמריקאים רעם בשמים. עוד שעה ככה יגיעו לשטח יפן וידליקו באש שדות תעופה ובסיסי צי בסביבות העיר קורה.
טייסי ארצות הברית היו ערניים, אך לא מודאגים. אחרי ארבע שנות מלחמה איבדה יפן את רוב טייסיה המצטיינים. נדמה שנשארו לה רק צעירים שסיימו קורס טיס (הקשה בעולם, דרך אגב) ונשלחו לקרב אבוד בחזית. ומטוסי הזירו שלהם, פעם אימת שמי אסיה, הפכו טרף קל למטוסי ההלקט והקורסייר החדשים והחזקים של הצי האמריקאי.
ואז צעק מישהו בקשר: הם מגיעים! והפנה את הכוח אל עשרות נקודות קטנות שהתקבצו על האופק. טייסי ההלקט פנו ושמו עיניים בכוונות; נראה כאילו מטוסי זירו גילו אותם, וקרב אוויר עומד להתחיל.
אך כשחלפו המטוסים זה בנתיב זה וירקו אש, האמריקאים שמו לב שמשהו פה לא מסתדר: מטוסי יפן נראו כמו זירו, אך טסו הרבה יותר מהר ופנו הרבה יותר חד. והטייסים שלהם היו מחושבים ביותר; עוד ועוד אמריקאים נפלו להם לכוונת, וכשפתחו באש ניתך זרם קטלני של פגזים על המטרה.
המומים ומבוהלים פנו האמריקאים וברחו. המשימה נכשלה; רוב מטוסי ההלקט כלל לא הגיעו למטרות, והנותרים ירו והחטיאו. מתוך 300 שהמריאו, 57 הופלו ויותר ממאה חזרו עם פגיעות קשות. ארצות הברית פגשה פנים אל פנים את יחידה 343, ואת חוד החנית של יפן - מטוס השידן-קאי.
קשה להאשים את האמריקאים המופתעים: לא מעט מתורת הלחימה שלהם נשענה על היכולת לזהות את מטוסי היריב כבעלי ביצועים טובים או נחותים משלהם. והשידן היה מטוס קרב מזן אחר לגמרי, כשלטייסיו משימה מאוד מיוחדת - ניצחון דרך פחד. באותם ימים נראה שאין ברירה, ורק פחד יכול להציל את האימפריה מהשמדה.
כן, לרגשות יש תפקיד מכריע במלחמה. כשישב האדמירל איסורוקו ימאמוטו, האסטרטג הגדול, ותכנן את מתקפת פרל הארבור, עשה זאת בהבנה שבלי נושאות מטוסים יתקשו האמריקאים לעצור את ההשתלטות היפנית על זירת האוקיינוס השקט - ואולי ייבהלו, יוותרו על כך ודי.
כידוע, זה לא קרה - והמתקפה הציתה סופת זעם אמריקאית. הציבור דרש נקמה. חצי שנה לאחר מכן איבדו היפנים ארבע נושאות מטוסים בקרב מידוויי, ואיתן את הטייסים הכי מנוסים שלהם. ובניגוד לצבאות יריבים, הכשרת טייסים ביפן היתה מאוד ארוכה ומורכבת.
הצי היפני עבר למגננה, והאדמירלים טענו שאם תאבד יפן את השליטה בים, תאבד את המלחמה כולה. רק מה? כשזה קרה התקשו להסביר מדוע ומה עושים עכשיו. אבל מינורו גנדה ידע. הנ"ל היה קצין בכיר במטה היפני וטייס מצטיין; כשאחרים בדרגתו בילו את רוב זמנם בדיונים בעורף ובמטה, גנדה הניע מטוס סיור והמריא ביחד עם הכוחות כדי ללמוד את התנהגות האויב בשטח.
בדומה לאסטרטג ימאמוטו, גם גנדה הוצב לפני המלחמה כנספח צבאי בארצות הברית ובאירופה. והוא ידע איך חושבים יריביו ומה ניתן לעשות במטוסים שלהם. למעשה ישב לימינו של מתכנן פרל הארבור ובנה עמו את המבצע. הוא זה שהגה את השימוש בקבוצה גדולה של נושאות מטוסים לתקיפת מטרה אחת, הוא זה שגרם לאדמירלים לעבוד יחד ולהפוך את התוכנית למציאות. וב-1944 שוב ניער גנדה את צמרת הפיקוד היפני וטען: אנו מפסידים את המלחמה כי אנו מפסידים בים - ואנו מפסידים בים כי קורעים אותנו באוויר.
זה לא שטייסי יפן לא עשו את המקסימום, אך המציאות היתה נגדם. באותם ימים היו המטוסים שלהם חלשים בהרבה משל ארצות הברית - וגם הטקטיקה נחותה. הטייס היפני התבסס על קרב אוויר ממושך, בו ישרוד הודות לתמרון זריז יותר משל מטוסי ארצות הברית. החימוש היה שני תותחים ושני מקלעים, והדגש היה על דיוק. כשיורים כמו צלפים לא צריך הרבה תחמושת, וכך חוסכים משקל.
האמריקאים מאוד התקשו להתמודד עם השיטה, עד שהצמיחו גישה אחרת: מטוסים מאוד מהירים, חזקים מספיק כדי לטפס מאוד מהר, ולהכות באויב. במקום זריזות, התבססו על יתרון מספרי וחיפוי הדדי. זה לא משנה אם היריב הזריז יוכל תמיד להגיע מאחוריך, אם יש מי ששומר לך על הזנב.
כמו כן האמריקאים לא שמו דגש על ירי מדויק. למטוסי ההלקט היו שישה מקלעים עם המון תחמושת - ופיזור הקליעים היה כזה שהקל על פגיעה. חישבו על כך: בזמן שלקח ליפני לתמרן, להתמקם ולפתוח באש, הספיק האמריקאי כבר לרסס את מטרתו ולעבור הלאה.
השיטה הזאת, ביחד עם יתרון מספרי וטכנולוגי, עבדה יופי ונתנה לאמריקאים רוח גבית. המפקדים פרצו קדימה משום שהפסיקו לפחד ולקחו סיכונים גדולים יותר - וכך הושגה שרשרת ניצחונות.
גנדה טען שרק דבר אחד ימנע הפסד: יש לגרום לאויב לפקפק בעצמו, להאט, להתחיל להתבלבל ולטעות. להכניס לו חזרה לראש את הידיעה שקל זה לא יהיה, שעל איי יפן מגנים דרקונים אנושיים; ושאולי, אולי כבר הושגה הנקמה ועדיף ללכת על פתרון מדיני. איך? פשוט מאוד - גנדה ייקח מהאמריקאים את השמים.
הוא הקים את יחידה 343, בה שלוש טייסות קרב וטייסת סיור. הדגש היה על איתור מוקדם של מתקפות אמריקאיות ושיבוש שלהן ללא קרב ממושך - באים במהירות, מכים בתוקפים תחת חיפוי הדדי, ונעלמים; צבא נינג'ות שמתחבא בענני החזית אך הולם באויב גם בשטח שבשליטתו, סיירת מטכ"ל מעופפת.
כגוף יחיד ומיוחד, קיבלה יחידה 343 את הטייסים הכי ותיקים והצעירים הכי מבטיחים. הושם דגש על חניכה הדדית צמודה, כשכל רעיון לתמרון או נוהל נשמע ונבדק.
היתה גם הקפדה יוצאת דופן על תרבות תחקירים לאחר כל משימה; במקום סיכום תבניתי קצר של מה תוכנן מול מה בוצע, נדרש כל טייס לספר על כל תמרון ועל התנהגות האויב. הרי אם לא הצליחו להפחיד את היריב, המשימה לא הצליחה במאה אחוז.
אבל טייסים מעולים היו רק חצי דרך: יחידה 343 הזדקקה גם למטוס מטיל אימה, והשידן-קאי היה מושלם לכך. כמעט קשה להאמין שהוא נולד בתור משהו אחר לגמרי: מטוס-ברווז.
האוקיינוס השקט מלא באיים קטנים, שאת כולם רצתה יפן לכבוש. היה לה ברור שלא כל אי יקבל שדה תעופה (ברובם כלל לא היה מקום לאחד) או נושאת מטוסים שתגיע בזמן במקרה של מתקפת אויב. מה עושים? משאירים בסביבתו שניים-שלושה מטוסי קרב בעלי מצופים.
מטוס כזה יכול לנחות ולהמריא מהים עצמו, לעגון צמוד למזח עץ פשוט כמו סירה, ובעת הצורך להניע ולצאת להגנת האי. בנוסף לכך מטוס כזה התאים מאוד לפטרול: מטוס מצופים יכול לטוס מאי לאי ולכסות שטח גדול מאוד גם בלי מנחתים ואוניות.
הבעיה: כשיש לך מצוף מגודל תחת הגחון, לא תהיה הכי מהיר בשכונה, ומטוסי אויב לא יתקשו לפגוע בך. חברת קוואנישי הבינה זאת היטב, ולכן עיצבה מטוס מצופים עם מנוע חזק במיוחד שיקל עליו לברוח בעת הצורך, משטחי היגוי גדולים שיאפשרו תמרון מהיר גם עם מצופי כנפיים. ואז התעוררו המהנדסים והציעו להיפטר מכל הברווזציה הזאת ולראות מה נשאר. כמעט בטעות יצא להם מטוס קרב מפלצתי.
22 צפייה בגלריה
שידן-קאי. זהו אב טיפוס שקיבל את הסימון 517, וקיבל תוספת חימוש ומערכת הזרקת דלק חדשה
(צילום: wikimedia)
כך נולד מטוס השידן (ביפנית, "ברק סגול" - אף אחד לא ממציא שמות מגניבים יותר מהיפנים) המעולה: מנוע בעוצמה של 2,000 כ"ס עם הזרקת מתאנול סיפק די כוח כדי לזנק לשחקים ולהגיע למהירות של 650 קמ"ש ויותר; תא הטייס מוגן בלוחות שריון וזכוכית עבה במיוחד, ובתוך השלדה היו מחיצות שריון שהוסיפו לשרידות המערכות; והחימוש היה קטלני - ארבעה תותחי 20 מ"מ.
התוצאה היתה כלי שצריך לפגוע בו הרבה, ובנקודה הנכונה, כדי להפיל. וזה כשלאמריקאים יש חימוש שכלל לא נועד לירי מדויק.
השידן-קאי היה גרסה משופרת בעלת מנוע חזק יותר, שנבנתה למתקפה מתפרצת; בצלילה קלה הגיע המטוס ליותר מ-750 קמ"ש בלי להתפרק - קלאסי להסתערות על מפציצים למשל. אבל לא זה מה שעשה אותו קטלני; היו לו כנפיים עם שכל.
בכל כנף ישנם מדפים - משטחים נשלפים שנועדו לייצר עילוי במהירות נמוכה, וכך להפוך את הנחיתה לבטוחה יותר, ואת ההמראה לקצרה יותר. גם בלחימה היה להם תפקיד: כשטייס העביר את המדפים למצב קרב, הם נשלפו רק קצת, כדי לאפשר תפקוד טוב יותר במהירות נמוכה ופנייה מהירה יותר.
אבל זה בא עם מחיר: המדפים יוצרים התנגדות אוויר ומקשים על תאוצה, ומעבר למהירות מסוימת עלולים המדפים להתפרק. עכשיו, טייס מנוסה יודע מתי לשלוף או לכנס מדפים תוך כדי שהוא חומק מרודפיו ושם אותם בכוונת, בקרב אוויר הדוק. וטייס מתחיל? הודעה נמסרה למשפחתו.
לשידן-קאי היתה מערכת מכנית שידעה להגביל בעצמה את מדפי הקרב, לדאוג שלא ייפגעו, ולהזיז אותם בקרב בהתאם למהירות ולזווית ההתקפה. מה קיבלנו? מטוס שמוריד עומס מהטייס, ומאפשר לו להוציא את המקסימום מהמכונה.
בינואר 1945 החלו טייסי 343 להתאמן על השידן בבסיס מאטסויאמה שבדרום יפן. בתחילה אירעו לא מעט תאונות שידן בנחיתה; הגלגלים קרסו בגלל ליקויי הרכבה ומספר טייסים נפצעו. אך מהר מאוד קיבלו אנשי 343 את השידן-קאי, בו תוקנו הליקויים.
ותיקים וצעירים כאחד הביטו במטוס בגאווה והתלהבות; ככה, ככה יצליחו לכבוש בחזרה את השמים ולשלוח את האויב הביתה בארונות. באחת ההיתקלויות הראשונות שבעה מטוסי שידן הותקפו בידי עשרה קורסיירים שהפתיעו אותם; ארבעה מטוסים אמריקאיים חטפו חזק והופלו, בעוד היתר נמלטים. כל אנשי 343 שבו לבסיס בלי שריטה.
בהיתקלויות אחרות הופלו מטוסי שידן-קאי, אך המשימות של האמריקאים תמיד שובשו; יותר ויותר מטוסים אבדו, ולאט-לאט נראה שהמסר מתחיל לעבור: ארצות הברית שלחה יותר מטוסים לכל גיחה, עם יותר ליווי, ו-343 המשיכה לתפוס אותם בדרך - צוותי סיור מיומנים זיהו הזדמנויות, וצוותי יירוט הופיעו מבים העננים והכו בפראות באויב.
לעתים השתמשו במלכודת פשוטה וקטלנית. מטוסים של היחידה דימו קרב אוויר זה נגד זה, בנתיב הגעה של כוח אויב או סיור גזרתי. כשראו האמריקאים את הדוגפייט חשו לעזרה, וגילו איך נראה תותח של שידן מהצד המכאיב.
עם תחילת הקרב על אוקינאווה באפריל, מרחק אפסי מיפן עצמה, השתלבה 343 במשימת הטלת אימה אחרת: קמיקזה. הטייסים נשלחו קדימה בתור סיירת מעופפת, כדי להכות במטוסי היירוט של צי ארצות הברית ולפתוח נתיב להגעת מטוסי התאבדות.
וצוותי השידן הפליאו במכותיהם: הופלו עשרות מטוסי הלקט וקורסייר, ובכל גזרה בה פעלו הצליחו מטוסי ההתאבדות להגיע למטרה. במקביל החלו להצטבר במודיעין הצי האמריקאי דיווחים על איום שלא יודעים איך לאכול: כמה סופר-מטוסים כאלה יש ליפנים? כמה סופר-טייסים? האם לא מפעילים אותם בכל מקום משום שהם מעטים, או כדי למשוך אותנו למלכודת?
כשנשלחו מפציצי B29 ענקיים להפציץ בעומק יפן, מלווים במטוסי מוסטנג חזקים, תקפו אותם אנשי 343 אף שהגיעו בגובה רב, בו רוב מטוסי יפן תפקדו פחות טוב.
המתקפות בוצעו מהחזית והיו מדויקות ביותר: בכל יעף ירה שידן אחד אל חרטום המפציץ כדי לגמור את הטייסים, ושני ירה אל המנועים באחת הכנפיים. טייס זריז ומדויק דיו היה מסוגל לעשות זאת ביעף אחד; אלוף ההפלות קאניושי מוטו חיסל כך ארבעה B29 לבדו.
טייסי המפציצים העידו שהמתקפות הללו העידו על אומץ ויכולות על-אנושיות. לכל B29 היו עשרה מקלעי 14.7 מ"מ בצריחים חשמליים. כוח משימה טיפוסי כלל עשרות מפציצים ועוד עשרות מטוסי קרב, כך שטייסי יפן בעצם הסתערו אל תוך חומת אש של מאות קנים. וטייסי 343 הצליחו גם לחמוק מהירי, וגם להשחיל כמה מפציצים בעצמם.
בחודשי המלחמה האחרונים טסו אנשי 343 כמעט ללא הפסקה וספגו אבדות כבדות. גם טייסים פצועים טיפסו למטוסים שלהם, והלחימה נמשכה גם לאחר שמפעל קוואנישי הופצץ ונגמרו רוב חלקי החילוף. למעשה כשנמסרה הודעת הכניעה נותר ל-343 מספיק דלק רק לשתי גיחות, וכמעט אפס תחמושת; הם באמת נלחמו עד הכדור, האיש וטיפת הדלק האחרונים.
ואסיים בשאלה נדרשת: אם טייסי 343 היו הכי טובים, והמטוס שלהם - הכי טוב, מדוע לא נשלחו בעצמם למשימות קמיקזה? השילוב של השידן-קאי וכישורי הטיסה שלהם היה מאפשר לחמוק ממיירטי האויב, להתחמק מאש הנ"מ ולהטביע המון אוניות. ובכן, זה כמעט קרה, ונעצר בנסיבות מאוד מיוחדות.
יום אחד חזר גנדה מפגישה במטה חיל הים וקרא ליושיו שיגה, אחד ממפקדי הטייסות ביחידה, למשרדו. הוא הסביר שזהו, הוחלט שהיחידה צריכה להתחיל להשתתף בעצמה במשימות קמיקזה. שיגה קיבל את פקודת המוות כמעט באגביות, אך אמר שיש לו תנאי אחד: ברצונו להוביל את כוח המתאבדים בעצמו. גנדה הסביר שאין לו מחליף, ולכן יהיה האחרון להתאבד. "אם כך", אמר, "יש לי תנאי אחר: שאחד מבכירי חיל הים יבוא איתי קודם בטיסה, ויראה בעצמו מהצד איך נראית משימת קמיקזה".
התנאי הזה הועבר למטה חיל הים, ובעקבותיו בוטלה פקודת הקמיקזה ליחידה 343. למה? משום שהאדמירלים ידעו דבר קריטי שהוסתר מהכוחות תחתיהם: שהמלחמה הזאת תיגמר אוטוטו בהפסד יפני - והבכירים אולי יישפטו או יינזפו, אך יחזרו במהרה לחיי נוחות. לעומתם, מצופה מהחיילים ומפקדיהם בשטח להמשיך להרוג ולהיהרג עד הרגע האחרון. נדרש מהם להילחם נגד כל הסיכויים, להקריב את החיים כאילו ההקרבה תוכל להשפיע על תוצאת המלחמה.
האדמירלים ידעו טוב מאוד שמי שיוצא לחזית לא חוזר. האידאליסטים מביניהם, אם הרגישו אשמה בהפסד המתקרב, ידעו שאולי יתאבדו - אך למה להם להחיש את הקץ? קודם נפסיד, אחר כך נחליט מה עושים. ולכן אף אחד לא בא לטוס עם שיגה, ובוטלה הדרישה להפוך את 343 ליחידת מתאבדים. מפקדי הכוחות הלוחמים לא רצו להסתכן והבינו שאין היגיון בלהכריח את הטייסים הכי טובים של האימפריה למות בניגוד לרצונם.
מבין 170 טייסי היחידה, נהרגו כ-90 ורוב האחרים נפצעו; האבדות לאמריקאים היו עצומות: עשרת אלופי ההפלות המובילים של 343 הפילו לבדם קרוב ל-400 מטוסי אויב. השידן היה הכלי הנכון שהגיע לידי האנשים הנכונים - אך זה קרה באיחור של שנה-שנתיים; ארצות הברית אמנם נבהלה וטייסיה באמת התבלבלו קצת - אך הפחד לא חלחל מהשטח למטה הבכיר. ובסופו של יום שתי פצצות אטום הן דבר הרבה יותר מפחיד.
עד היום נחשבת 343 ביפן ליחידה אגדית והשידן - למרכבת גיבורים מעופפת וסמל לאיתנות. לאחר תבוסת יפן נלקחו מטוסים בודדים להיבחן בארצות הברית והשאר פורקו. רק שלושה נשארו שלמים והוצבו במוזאונים בארצות הברית. ביולי 1979 נמצא שידן רביעי במימי תעלת בנגו שבאי היפני שיקוקו; הוא התרסק לתוכה בקרב, אך נשאר שלם ביותר.
העם היפני כולו התרגש למשמע המציאה המיוחדת, שפתחה מהדורות חדשות בכל הארץ. חבר יפני סיפר לי שאבא שלו בכה משמחה כששמע על כך; עבורו ועבור רבים, היה זה תיקון היסטורי. משחזרי השידן-קאי הנדיר לא הצליחו לגלות איזה מטוס ספציפי הוא היה, ומי הטיס אותו בשל נזקים לציפוי ולגוף - תוצאה מובנת של 34 שנה בתוך מי מלח. המטוס הזה הפך לאנדרטה מיוחדת במינה, המקדשת את ההקרבה והאומץ של כל טייסי 343, שנלחמו עד הרגע האחרון. טיסה נעימה!
