הקברניטהחומה המעופפת: כך עובד מערך ההגנה של ישראל נגד טילים
הקברניט
החומה המעופפת: כך עובד מערך ההגנה של ישראל נגד טילים
ארבע שכבות של טילים זריזים, מהם אחד שבא קומפלט עם חללית יירוט, מלחמת מוחות עם מכ"מים ומטוסי קרב, והיסטוריה שהולכת 85 שנה אחורה; הגנה אווירית היא עולם ומלואו, שנועד לשמור עלינו ממטחי ענק
שלום, כאן הקברניט; היום נלמד איך מגינים על מדינה שלמה מאיומי טילים ומתקפות אוויריות מסובכות - משהו שכל העולם מנסה לעשות בצורה אפקטיבית כבר יותר ממאה שנה, ומדינת ישראל היא הכי קרובה להשיג בצורה מלאה. ביחד נכיר את שכבות ההגנה של צה"ל, ונראה מדוע הן כל כך מוצלחות ומה בכל זאת מאוד חסר בהן.
סיפורנו מתחיל בנובמבר 1911, כשטייס איטלקי עבר מעל בסיס עות'מאני בצפון מערב לוב והשליך לעברו ארבעה רימונים. היתה זו ההפצצה הראשונה ממטוס שזרעה פחד ובילבול חסר תקדים. שנים ספורות לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה בה הוטלו 300 טון פצצות ממטוסים וספינות אוויר - ונולדו מערכי הגילוי והיירוט הראשונים. הם התבססו על תצפיות, מכשירי האזנה ביזאריים עצומים שניסו לשמוע את מנועי הפולשים המתקרבים, והקפצת מטוסי קרב.
קצת לפני מלחמת העולם השנייה נולד מערך ההגנה הראשון שכלל שילוב אינטרגרלי של סנסור לגילוי, מרכז בקרה שיודע להבין מאיפה מגיע האויב, וכוחות הגנה כמו תותחי נ"מ ומטוסי קרב: בריטניה פרסה רשת מכ"מים בשם Chain Home, שאיתרה את מפציצי גרמניה הנאצית בדרכם וחיברה אליהם ספיטפיירים.
אם פספסו או הפתיעו, ידע מרכז בקרה שניהל את התמונה האווירית להזהיר ערים ויישובים שבהם יש דברים שהנאצים ירצו להפציץ. כך קפצו לעמדות תותחני הנ"מ, הוסטו סיורי מטוסים סמוכים, ושיעור עצירת ההפצצות עלה פלאים.
כך נולדה תצורת הבסיס של כל מערך הגנה לאומי באשר הוא: סנסורים שמוצאים את האויב, אמצעי הגנה ניידים מעופפים ונייחים על הקרקע - ומרכז בקרה שמנהל את התזמורת וקובע מה יופעל נגד מה, והיכן.
עם הזמן עברו שינויים גדולים על מערכי ההגנה, והם נדרשו להגדיל את טווחי הגילוי והפגיעה ולקצר את זמני התגובה מעשור לעשור - לפעמים, משנה לשנה; אבולוציית האיומים היתה מהירה מאוד ולא הותירה ברירה.
למשל, אם בשנות הארבעים האיום העיקרי היה מפציצים כבדים ואיטיים, בשנות החמישים הפכו כולם לסילוניים ומהירים בהרבה. למשל, ה-B52 של חברת בואינג ידע לשייט למטרתו ב-850 קמ"ש, כמעט פי שלושה מהמפציץ הנאצי הממוצע.
בשנות השישים הצטרפו אליהם מטוסי קרב הפצצה שטסים עוד יותר מהר ומאוד נמוך, מה שמצריך מענה בצורת מכ"מים בעלי תדרים ורגישויות אחרות, ומערכות נשק שונות שיתפסו אותם. והמפציצים הכבדים? החלו לירות טילי שיוט - איום עוד יותר מסובך, שהוא גם מאוד קטן וחמקמק ביחס למטוס.
כמו כן, לתמונה נכנסו גם טילים בליסטיים, הצרורה שבצרות: ביכולתם לפגוע במטרות מטווח ביניבשתי, ויש דגמים בעלי ראשים מתפצלים שמסוגלים לשחרר עשר פצצות אטום על עשר ערים שונות. זה בעצם, הפסד במלחמה בגול אחד.
על אבולוציית אמצעי הגילוי נדבר בפעם אחרת, אך בינתיים אספר לכם שלמרות הכספים והמחשבה, גודל האיום ופוטנציאל הנשק - המעצמות של ימי המלחמה הקרה לא הצליחו להשיק רשתות הגנה אפקטיביות. הן היו מאוד גדולות וכללו מאות ואלפי תחנות מכ"מ, שאבו את חלק הארי מתקציבי הביטחון - אך לא עמדו למבחן כרשת מלאה כי הן לא נלחמו ביניהן והתוצאות באימונים היו חלקיות מאוד.
טיב המערכת נמדד גם באיכות הרכיבים שלה - מכ"מים, סוללות טילים, תותחים למיניהם, תוכניות הפעלת מטוסי יירוט ועוד - שדווקא זכו לצבור הרבה ניסיון קרבי. הן הוצבו בזירות עימות נקודתיות כמו קוריאה, וייטנאם והמזה"ת ופשוט נכשלו: בואו נגיד שמבצע מוקד המהולל של מלחמת ששת הימים לא היה משהו להתהדר בו, אם הנ"מ המצרי והסורי עשה מלאכתו כמצופה.
הראשונה שבנתה מערך הגנה אפקטיבי היתה ישראל, הרבה אחרי המלחמה הקרה; איך הצלחנו? כי הטכנולוגיה הבשילה, האיומים נלמדו בצורה מעמיקה, ותא השטח הקטן יחסית הסיר לא מעט אתגרים שארה"ב התקשתה לפתור בזירות עצומות כמו אירופה ואלסקה.
אך לישראל אתגרים משלה: למשל, לצד הגנה מפני כל קשת האיומים הוותיקה - טילים בליסטיים מאיראן, טילי שיוט מעיראק, טילים מדויקים של חיזבאללה, מפציצי חדירה ומטוסי קרב - נדרש המערך שלנו לטפל גם ברקטות ופצצות מרגמה שמגיעות מטווחים קצרים מעזה ולבנון, וחמור מכך: האיומים באים בו זמנית.
כן, האויבים שלנו לא פראיירים, ומנסים לבנות שכבות התקפה, שיאלצו את המערכים שלנו לטפל באיומים שבאים ביחד בגבהים שונים וצורות שונות, כדי לפרוץ את החומה המעופפת ולהגיע למטרה. ולכן רכיבי הגילוי במערך ההגנה הישראלי עובדים מאוד קשה, מכסים כל וקטור, ומחוברים אליהם סוגים שונים של מערכות נשק לטווחים וגבהים שונים.
ואתם יודעים כמה תחמנים יכולים יהודים להיות כשאין ברירה: המערך שלנו בא קומפלט עם תוכנית הגנה יצירתית, ברמה של מלחמת מוחות: יש סוללות טילים בעלות מכ"מים שבעת הצורך, יכולים לפעול רצוף במקומות קבועים יחסית ולאלץ את האויב להימנע מהגזרה הזאת. הוא הרי לא הולך לבזבז את הטילים שלו היכן שסביר שייורטו, ויחפש גזרה אחרת.
בנקודות אחרות יכולים לחכות מארבי נ"מ: סוללות שיושבות בשקט בשטח עם סנסורים כבויים, ויתחילו לשדר אל המטרה ולפזר טילים רק כשהיא תהיה קרובה מכדי לברוח.
בצורה זו, יתקשה כל אויב לתכנן את ההפצצה שלו בלי לצבור הרבה מאוד תחמושת מראש, ולקוות ששיגר מספיק כדי להביא את הסוללות שלנו לרוויה. בכך מלכתחילה אילצנו אותו להשקיע הרבה יותר זמן וכסף בהצטיידות, סיבכנו את הלוגיסטיקה שלו, והפכנו אותו לתלוי בספקים עשירים ואינטרסים זרים.
בתוכניות ההגנה משתלבים גם מטוסי קרב: פטרולים שלהם יכולים לתעל מטוסים וכטב"מים לאזורים ספציפיים, שם יחכו להם עוד מלכודות נ"מ.
עתה כשהכרנו קצת את הרעיון הכללי, בואו נפגוש את רשת ההגנה הרב שכבתית של ישראל: השכבה העליונה היא החץ 3 - טיל נגד טילים שהוא המתקדם מסוגו בעולם.
חץ 3 פותח במיוחד כדי לספק מענה אפקטיבי לארסנל הטילים הבליסטיים של איראן, לרבות דגמים מתקדמים ומאתגרים. מדובר בנשק שממריא אנכית ויוצא לחלל, טס במהירות היפרסונית לטווח של 2,400 ק"מ, ומשחרר ראש מתמרן.
הראש הוא בעצם חללית יירוט שיודעת לטוס אל טיל בליסטי ולחסל אותו בפגיעה פיזית. הרעיון הוא ליירט טילים בליסטיים גדולים בנקודה גבוהה במסלול, כשהם בשלב הטיסה החופשית שלהם בחלל וטרם החלו לחדור לאטמוספרה בדרכם לאדמה.
יירוטי חץ 3 בוצעו לראשונה במלחמת עזה; ב-9 בנובמבר שיגרו החות'ים מתימן טיל בליסטי בשם טופאן - טיל כבד ממשפחת השיהאב - והוא חוסל באוויר הרחק משטח ישראל. במהלך מתקפת ה-14 באפריל חוסלו עשרות טילים בליסטיים מסוכנים אף יותר, והחץ 3 עשה מלאכתו נאמנה.
השכבה השנייה במערך ההגנה הישראלי הוא טיל החץ 2. גם הוא מסוגל לתפוס טילים בליסטיים בגובה רב, אך בטווח קצת יותר קצר של 1,500 ק"מ ולכן מיועד לתפוס אותם קרוב יותר.
החץ 2 מצויד בראש קרבי שונה משל אחיו הגדול: במקום חללית קרב, יש פצצה במשקל 150 ק"ג, שמסוגלת לפזר רסס קטלני וליזום כל טיל שתפגוש. גם טיל זה הוכח מבצעית במלחמת עזה וחיסל טילי אויב רבים.
השכבה השלישית היא סוללות קלע דוד - טיל נ"מ רב תכליתי לטווח של עד 300 ק"מ, שמסוגל לתפוס מטרות בגובה אטמוספרי, כ-250,000 רגל. גובה המינימום שלו נמוך, וביכולתו להעסיק גם מטרות שלא באו מהחלל: טילים, רקטות כבדות, מטוסים ומפציצים מכל סוג, ושברי טילים.
ולא רק: אנחנו מדברים על טיל זריז ביותר בעל מהירות היפרסונית, שיודע לתפוס כמעט כל מה שירדוף אחריו. למטוסים, למשל, יהיה סיכוי הישרדות אפסי. ההנחיה משלבת מכ"מ וסנסור אופטי, והמערכת עמידה מאוד לשיבושים והטעיות.
נעבור הלאה: השכבה הרביעית היא זו שאתם מכירים הכי טוב: כיפת ברזל - אולי האמצעי הצבאי שהציל הכי הרבה ישראלים מאז השכפ"צ.
אנחנו מכירים אותה כסוללת טילים שיודעת ליירט רקטות וטילי אויב מטווח של יותר מ-70 ק"מ, בגובה מקסימלי של 30,000 רגל. אך יש עוד הרבה שהיא עושה: למשל, מחסלת גם כטב"מים וכלי טיס אחרים אם התגלו בזמן, ופוגעת בשברי יירוטים. גם כאן יש גובה מינימום מאוד נמוך, ומספר הטילים הגדול שבכל סוללה מספק הרבה הזדמנויות יירוט, אם מטח אחד פספס.
לפני שתשאלו - אין ברשימה הזאת תותחי נ"מ כי למרות שהם מועמדים להשתלב במערך, בתצורות שונות ומשונות, הם בהכרח פחות יעילים מכיפת ברזל. סוללת הנ"מ המעולה יכולה להגיב הרבה יותר מהר מכל תותח ולטפל במספר מטרות הרבה יותר גדול בו זמנית, וכך לשפר סיכויי פגיעה.
בנוסף, הטווח של כל סוללה מכסה אזורים גדולים בלי שנצטרך להושיב תותח כל שלושה ק"מ כדי לסגור גזרה. ומה עם הלייזר? טוב תודה, הוא עדיין בתנור. אל חשש, הפרויקט מתקדם היטב ונמצא בידיים טובות.
למערך הזה מצטרפים עוד כמה מכפילי כוח, בראשם הנכסים הניידים - מטוסי הקרב של חיל האוויר. הם מסוגלים לטפל בכטב"מים וטילי שיוט, אם הגיעו לגזרה בזמן. כל מטוס קרב ישראלי מסוגל לשאת שישה עד שמונה טילים לטווח של עד 120 ק"מ, ולשגר בו זמנית על כמה מטרות.
אם זוהה נחיל כטב"מים גדול והטווח מאפשר זאת, ניתן להקפיץ מסך יירוט מתגלגל - עשרות ואף מאות מטוסי קרב. כל מבנה יחסל כטב"מים ומיד יחזור לבסיס למלא טילים, בעוד המבנה אחריו ממשיך להכות וחוזר חלילה. לחיל האוויר יש עוד שיטות, שעובדות: ב-14 באפריל 2024 חיסלנו 170 כטב"מי שאהד ששיגרה איראן, הנחיל הגדול מסוגו בהיסטוריה הצבאית.
לא סיימנו: מערך ההגנה שלנו נעזר גם בתשתיות שיבוש מערכות ניווט ובאמצעי ל"א מתקדמים ועוצמתיים מאוד, שביחד מסיטים את מה ששיגר האויב ופוגעים בדיוק שלו.
ולקינוח, רשת ההגנה שלנו נעזרת בחברים: סנסורים קרקעיים ומוטסים של ארצות הברית ובריטניה שעומדים לרשותנו מסייעים ביצירת תמונת מצב מודיעינית ומבצעית של מה שהולך בשטח ומה שעולה לאוויר. איתם פועלים גם רכיבים מודיעיניים של מדינות ערב ידידותיות, שמצטרפות ועוזרות כאשר התרחיש מדבר על מתקפה איראנית.
כל אלה ביחד הופכים את מערך ההגנה על שמי ישראל לאפקטיבי ביותר בעולם; רוב מה שנכנס לשמיים שלנו לא פוגע במטרה שלו, וזה הישג שאף מדינה מאף מלחמה בעבר לא היתה יכולה להתהדר בו. רק מה? יש תנאי אחד: המתקפות צריכות להיות בגודל הנכון.
אם למשל, מחבלים מלבנון משגרים שלושה כטב"מים שטסים קילומטרים בודדים אל עבר יישובי הצפון - מאוד נתקשה לאתר ולהפיל אותם בזמן. זה מה שחסר במערך ההגנה שלנו, רכיבים שמצליחים לבלום איומים שמקורם במתקפות טרור מתמשכות ולא במטחי אויב אסטרטגיים.
עד שלא נצרף רכיבים כאלה, נמשיך להצטיין בתרחישים אפוקליפטיים והפצצות ענק - כמובן, כל עוד לא יעקפו את נקודת הרוויה שלנו - אבל נסתבך עם טיסנים לבנוניים.
בשורה התחתונה, מערך ההגנה האווירית של צה"ל משלב טכנולוגיות נהדרות ואנשים מעולים והוא באמת ראוי לכל שבח. אך אינו מושלם, ולכן תמיד חשוב לשים לב לאזעקות ולהיכנס למרחבים מוגנים כשצריך. המרחב המוגן הוא שכבת ההגנה החמישית שלכם, וביכולתו להציל חיים אם פספסו גם החץ ואחיו, גם קלע דוד, גם כיפת ברזל וגם כל האמצעים סביבם. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
