שוברת קודיםלא להרוג את השליח, וגם לא להשפיל
שוברת קודים
לא להרוג את השליח, וגם לא להשפיל
אפליקציות מעקב אחר שליחים רומסות את פרטיותם והופכות את הלקוחות למנהלי עבודה שמפקחים על התנהגות השליח בכל רגע נתון. לא פלא שהם חושבים שמוסרי לדרוש משליח לרקוד מול המצלמות
מצלמת פעמון הדלת תיעדה אירוע מרגש שהפך ויראלי בטיקטוק: שליחת דואר מביאה למפתן הבית שתי חבילות גדולות, לצד הדלת משהו שנראה כמו לוח מודעות ענק נתלש ועליו הוראות בכתב יד של האמא, שתכננה את הכל שבועות מראש ובתזמון מדויק – "שמתי לך כסף מתחת לשטיחון הכניסה", "בבקשה לבשי את תחפושת מיקי מאוס שנמצאת בחבילה שהבאת". השליחה תולשת פתק ועוד פתק שמוקמו באופן שמצלמת האבטחה תוכל לתעד את הכל, "חכי לבן שלי, ומסרי לו [לבושה בחליפה] את מתנת היומולדת שלו כשהוא חוזר מבית הספר". האמא יצרה תוכן, הילד התרגש, הצופים עשו לב, והווידיאו הפך ויראלי. והשליחה? הופעלה כמו בובה על חוט.
זו לא הפעם הראשונה ששליחי דואר מתבקשים לבצע הפעלות מצד מקבלי החבילות, תוך כדי תיעוד במצלמות האבטחה, בדרך כלל מסוג "רינג" שבבעלות אמזון. כבר חודשים שטרנדים מסוג זה מציפים את הרשתות החברתיות, וכוללים בקשות משתנות כמו לרקוד למצלמה, להחביא חבילות או לערום אותן בצורה מסוימת. לפעמים ההוראות נמסרות באפליקציה, לעתים כפתקים קטנים בחזית הבית. לעתים יהיה תגמול סמלי כמו צידנית עם מגוון משקאות קרים לבחירת השליח, לעתים קצת מזומן, אבל לרוב פשוט מצופה שיהיו "ספורטיביים" ו"יזרמו". את כל הסרטונים האלו הלקוחות ממנפים כמובן לתוכן ויראלי לשעשוע ההמונים. אין זה תהליך ספונטני או מקרי, והאחראיות ליחס המעוות הזה כלפי נותני השירות בשכר נמוך הן האפליקציות ה”חדשניות” שמקשרות בין הלקוחות לשליחים בענפים השונים.
לרוב נוטים להפנות אצבע מאשימה כלפי ממשלות, ארגונים וטכנולוגיות על חדירה מתמשכת לפרטיות, על המעקב האובססיבי שלהם, על איסוף הנתונים הפרטיים, כדי לבסס את שלטונם או להפיק רווחים. הטענות לגיטימיות והחששות אמיתיים, אך בצל הדברים גם אנו הצרכנים מנצלים את הטכנולוגיה באלימות כדי לצפות, לעקוב ולפקח על אחרים, ועם המטרה הבסיסית והלא מתנצלת לספק גחמות ולהשיג את מה שאנחנו רוצים, ולא משנה אם על הדרך אנו מפעילים שיטור על מוחלשים.
1. בקרת צד שלישי
מאז הופעתן של אפליקציות הזמנת אוכל, שירותי נסיעות ושילוח חבילות, נכתב רבות על הצורך לפקח על תנועת שליחים. מוסבר לנו כי מעקב אחרי תנועתם חשוב ממגוון סיבות: כדי לאתר אחראים לתאונות דרכים, לוודא כי הם לא אוכלים את האוכל של הלקוחות או ממש גונבים חבילות, להגן על לקוחות מפני תרמיות או מטרידים ואלימים. שורה של כלים חדשניים גויסה למשימה כמו רישות מצלמות בתוך משאיות משלוח, התקנת מכשירי GPS בהן, חיוב השליחים להתקין אפליקציות שעוקבות אחריהם והטמעת מערכות בינה מלאכותית לפקח על הכל.
כלים אלו נמצאים בידי החברות עצמן, ומעניקות לאלו את האפשרות לבצע מעקב בזמן אמת וניתוח נתונים גדולים בכל רגע נתון. אבל החברות והעובדים יודעים שמטרת המעקב אינה רק לפתור בעיות לוגיסטיות או לפקח על פעילות בזמן אמת, אלא גם לשמש ככלי משטור. אם הנהג יודע שמצלמה עוקבת אחריו, הוא ידאג לציית יותר לכללי החברה, ייקח פחות הפסקות, יקפיד לא להתמהמה מסיבות אישיות, או יבחר בדרך הקצרה ביותר להשלים את המשימה. אבל להפעלת אמצעי מעקב יש שימוש נוסף – בקרת צד שלישי, בידי הלקוחות.
חברות הטכנולוגיה יודעות שאי־ודאות מייצרת לחץ בלתי פוסק, במיוחד כשמדובר במתן שירות מהיר. לכן הן מזמן החלו לאפשר מעקב בזמן אמת. בוולט למשל אנחנו יודעים את שם השליח ומספר הטלפון שלו, אנחנו יכולים לראות באיזה כלי רכב הוא נוסע, הדרך שבחר לקחת, אם התעכב ברמזור או נסע נגד כיוון התנועה. אנחנו יכולים לראות את תנועת נהג המונית שלנו, באמזון ניתן לדעת בדיוק מאיזה מחסן יצאה החבילה ובדיוק של הדקה, ובדומינו’ס אפילו מי העובד שמכין לנו את הפיצה.
כשאנחנו עוקבים באובססיביות אחרי שליח הוולט באפליקציה, אנו לא (רק) מגשימים סטייה מציצנית, אלא בעיקר מזינים את עצמנו בפרטים מרובים שמשמשים להרגעת אי־ודאות. אך בין שהחברות התכוונו לכך ובין שלא, כשהן נתנו לנו את השקיפות הקיצונית הזו, הן לא רק השקיטו את החרדות שלנו, אלא גם הפכו אותנו - את לקוחות הקצה – לכלי שבאמצעותו ניתן לגשר על פערים בשדרות הניהוליות.
זה כמובן נוח לשניים מתוך שלושת הצדדים. החברה מלכתחילה קובעת את התנאים של המעקב באמצעות עיצוב המוצר שלה, קוצרת את התשואה השולית מכך (הלקוח יפקח בחרדתו על השליח), ותוך כדי שחיקת הפרטיות היא ממשיכה לאסוף לעצמה נתונים באין מפריע. הלקוח מאידך מקבל באמצעות מעקב מבוזר זה מענה לחרדותיו, ובאופן עקיף גם אמצעים שהופכים אותו לסמכות, ניהולית ומוסרית. כך, למשל, הוא יחליט באינטואיציה שלו מתי עיכוב הופך לא סביר, או מתי השתהות בצומת היא חריגה. סובייקט מסוג חדש זה הגדירו לוק סטארק וקארן לוי ב־2018 כ"הצרכן המשגיח", שבלי לשים לב מגויס על ידי חברות – שמזהות את רצון הצרכנים לשליטה ולנוחות - לפקח על עובדים בשכר נמוך.
הצרכן המשגיח
אפשרויות המעקב מובילות את הצרכנים לפקח אחר ביצועי העובדים, שבדרך כלל מצויים בתחתית טבלת השכר, ולמעשה לנהל את העבודה לחברה שמספקת להם את השירות
ומה על השליח? הוא מעולם לא ניהל או בכלל היה בעמדה לנהל משא ומתן על גבולות המעקב, על הנראות המוגברת שלו או גבולות הצפייה בו בזמן עבודתו. הוא קיבל על עצמו ידיעה שהמעקב עליו מוחלט, זו עבורו עובדה מוגמרת, ולפרטיות שלו הוא כבר אדיש, כי הוגדר לו שצפייה בו היא "לא פולשנית" אם "אין לו מה להסתיר". מנגנון מוחלט של כניעה הופנם.
2. תפסיקו להתקשר
בתוך מנגנון זה של שקיפות קיצונית, שציפיות לפרטיות נשחקות כל כך עד שהן ממש לא קיימות, הפרטיות הופכת עבור המשתמשים לחסרת משמעות, בלי שום ערך חברתי או מוסרי. החרפה במערכת היחסים היא בלתי נמנעת. כך אמצעי המעקב שיצרו ללקוחות סמכויות מוסריות וניהוליות זולגים אל כל המרחב הציבורי. הפיקוח על הנכס של בעלי מצלמות הרינג, שבמקרה גם הזמינו מוצרים בדואר, הופך לצפייה, הצפייה למעקב, המעקב לעמדה ניהולית, והעמדה הניהולית להפעלה אנושית. הנה, השליחים כבר מתבקשים לרקוד, להתחפש למיקי מאוס, למסור מתנות ימי הולדת, ולקבל תמורה קטנה תחובה מתחת לשטיח הכניסה, או אולי קצת שתייה קרה.
גניבת זהות? שימוש במידע פרטי כדי לחשוף אותנו למודעות? קל היום יחסית לזהות מתי מעקב נפרס כדי לשלוט ולכפות, הרבה פעמים כמערכות שפועלות מלמעלה למטה. אבל לעתים מעקב אינו מתואר ככזה, לעתים הוא ממוסגר כשירות לקוחות. בדיוק במקומות אלו נח האיום הגדול ביותר על חיינו מהטכנולוגיות המעקב הדיגיטליות — כשאלו מייצרות סדר חברתי חדש, שבו נוצרת נורמליזציה של מעקב, וכל אחד ממשטר את הזולת, ואנו משלימים באופן הדרגתי עם מנגנוני המעקב באופן מושלם, כחלק אינטגרלי מחיינו.
