הקברניטנס יום העצמאות: איך עצרו ארבעה מטוסי קרב את הפלישה המצרית?
הקברניט
נס יום העצמאות: איך עצרו ארבעה מטוסי קרב את הפלישה המצרית?
כוחות מצריים נבלמו בגשר עד הלום, לאחר מתקפה אווירית בלתי צפויה - הגיחה הראשונה של מטוסי קרב ישראליים. האם קרה שם נס גלוי, או שהמצרים היו עוצרים בכל מקרה? "הקברניט" צולל למעמקי תוכניות האויב
הקברניט מלחמת העצמאות 1948
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; גשר עד הלום שבפאתי אשדוד נקרא כך משום שבו נבלמה התקדמות צבא מצריים במלחמת העצמאות - קרב משונה בתוך מערכה משונה, שהיה הפעם הראשונה בה הפעילה ישראל מטוסי קרב. האם הם אלו שהיטו את הכף והצילו את המדינה? הדקו חגורות, אנו ממריאים אל ה-15 במאי 1948.
מי שהיה עובר ברחובות תל אביב היה יכול בקלות לחשוב שנקלע לקרנבל: המון צוהל ורוקד כיסה את הכיכרות והצמתים, ואנשים בכו מאושר; אלפיים שנה חיכינו לרגע הזה וסוף סוף יש לנו מדינה משלנו.
אך השמחה היתה מהולה באימה שקשה לתאר: ההכרזה באה באמצע מלחמה שהשתוללה מאז נובמבר הקודם, עת הכריז הכתר הבריטי שהוא סוגר את סניף פלשתינה ומשאיר את המפתחות ליושביה.
על אף מיטב מאמציהם להטביע את ישראל בדמה, לא הצליחו ערביי הארץ להשתלט על שטח היישוב העברי - ועתה עמדו צבאותיהם של מדינות ערב להיכנס למשחק.
הפחד בעורף היה מובן: עוצמתן המשולבת של מצרים, סוריה, לבנון, ירדן ועיראק תוכל לדרוס במהירות את מגיני ישראל האמיצים - ולא מן הנמנע שטבח מחריד כמו זה שהתחולל רק שלוש שנים קודם על אדמת אירופה יפקוד את היהודים גם בארצם.
חיל המשלוח המצרי היה הגדול ביותר שפלש ארצה: כעשרת אלפים חיילים ומאות כלי רכב - בראשם טנקים ושריוניות מתוצרת בריטניה - מגוון קני ארטילריה ועוד. בנוסף, הועמדו לרשותו טייסת מטוסי ספיטפייר זריזים, טייסת מטוסי תובלה דקוטה מהם הושלכו ידנית פצצות על ערי ישראל, וטייסת מטוסי לייזנדר קטנים שנועדו לאתר כוחות ומטרות במרחב הנגב ולצמצם סיכויים להפתעות.
הכוח התקדם בשני מאמצים: הראשון נשלח אל פאתי ירושלים דרך באר שבע, כדי לאלץ את מגיני העיר לפזר את כוחותיהם וכך לסייע ללגיון הירדני שלחם בגזרה. השני קיבל יותר ציוד כבד וכוח אש, והתקדם לאורך ציר החוף מעזה לכיוון תל אביב. היתה זו מטרת איכות עליונה: צבאות ערב תפסו אותה כבירת ישראל, ואם תיפול, כנראה שתאבד הנהגתה והכיבוש יובטח.
כדי לשבש את הפלישה, נשלחו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב לכבוש כפרים ערביים בקרבת הצירים שמובילים ארצה ממצרים, במטרה ליצור כיסי התנגדות ועיכובים לאויב - ופוצצו את הגשר הטורקי שעמד על נחל לכיש, מצפון לעיירה הערבית איסדוד.
כשהגיעו המצרים לקו המגע, היכו בכפר דרום, נירים, ניצנים ויד מרדכי. תמונת המצב היתה מאיימת ביותר: הגיעו דיווחים, חלקם מוגזמים, על יותר מאלף כלי רכב שנוסעים צפונה.
צמרת צה"ל - שנוסד רק ארבעה ימים קודם לכן - הקצתה לגזרת הפלישה מאות לוחמים, שלושה מתוך חמשת תותחי השדה של המדינה, מסתערבים של הפלמ"ח ועוד ציוד ומשאבים מורגשים; באותם רגעים נישאה כל עין ישראלית לפאתי דרום קדימה.
בעוד המצרים מתקדמים, סיימו מכונאים בעורף להרכיב ולהשמיש את הנשק הכי סודי של המדינה: מטוס האוויה S199, שהגיע ארצה בחשאי - וכונה בישראל "סכין". היה זה מטוס הקרב האמיתי הראשון של המדינה, שניתן לטייסת 101, טייסת הקרב הראשונה.
סיפרתי לכם עליו פעם: מדובר בגרסה צ'כית של מטוס המסרשמיט 109 המשובח - אותו מטוס בו הפיל הגרמני אריך הארטמן 352 מטוסי אויב, אותו מטוס חזק וזריז בו נרשמו הכי הרבה הפלות בהיסטוריה.
אך הגרסה הצ'כית קיבלה מנוע לא מתאים ומדחף לא מתאים שפגעו באיזון והפכו את הכלי למסוכן ביותר להטסה. למעשה, חצי מ-23 הסכינים שרכשה ישראל הושבתו ארוכות או אבדו בתאונות, ורבים גם הרגו את הטייסים שלהם.
אך זה עדיין היה מטוס קרב: כלי שיכול לטוס במהירות מירבית של 500 קמ"ש ולהגיע במהירות לאיזורי לחימה, לשפוך אש ממקלעי 13 מ"מ ותותחי 20 מ"מ, ולהטיל פצצות של 70 ק"ג.
והכי חשוב: לצבאות ערב לא היה שמץ של מושג על הימצאות מטוסים כאלה בידינו - פער שהולך לשחק תפקיד מאוד חשוב בסיפור הזה.
במקור, תוכננה משימת הסכינים הראשונה להיות תקיפה של שדה התעופה באל עריש, ממנו פועלים הספיטפיירים של מצרים, ויוצאות ההפצצות האוויריות בתל אביב - אך בן גוריון עצמו קבע שהשדה יחכה; ובערב ה-29 בחודש המריאו הסכינים של 101 למשימה הגורלית.
בינתיים הגיעו המצרים לגשר איסדוד, ראו שהוא מפוצץ אך לא נרתעו והחלו להרכיב קורות ובסיסים - להקים גשר חלופי; לחיל ההצלה היו כוחות הנדסה קרבית, שפריצת דרכים היא תפקידם. הרעיון היה לעצור לשעה קלה עד שתסתיים הבנייה - תחום בו הצטיינו המצרים זה עידן ועידנים, גם כשלא מדובר בקבר משולש ענקי.
ואז נשמע צליל מטוס משונה, צליל שלא שמע אף מצרי מעודו; זה לא היה לא גרגור מהיר של ספיטפייר, לא טרטור גרוני של דקוטה, ולא זמזום של לייזנדר: הצליל נשמע כמו חריקה אסטמטית, כאילו מטוס מנסה לשיר מהאף. ועל הרעש מיד האפילו קריאות רמות בערבית: אללה אכבר, אלו מטוסי אויב!
מטוס הסכין הראשון, שהוטס בידי לו לנארט, צלל והטיל פצצותיו אל המצרים החונים.
הפתעת האויב היתה מוחלטת: המותקפים היו חשופים לגמרי בשטח, וניסו לתפוס מחסות בצמוד לשריוניות שלהם, ואחרים פשוט קפצו מהגשר וחסו מתחת לקשתותיו.
אחריו צללו עזר וייצמן במטוס השני ומודי אלון בשלישי. עתה התעשת האויב והחל להרים קנים ולירות אל מטוסי 101 - ירי ספורדי ובלתי יעיל, אך מספר הקנים הלך ועלה במהירות.
הסכין הרביעי, שהוטס בידי אדי כהן, כבר חטף את מלוא זעמו של חיל המשלוח; מאות רובים ומקלעים שנישאו אל על ירקו אש, ומטוסו נפגע והתרחק מן האזור כשאחריו שובל עשן שחור.
הוא ניסה לנחות נחיתת אונס בקרבת בית דראס אך הפגיעה היתה קשה, והוא התרסק ונהרג.
שלושת המטוסים הנותרים המשיכו בדרכם לבסיס, ובבואם לנחיתה גילה מודי אלון שאחד מגלגלי מטוסו לא נפתח כשורה. הוא השלים נחיתת גחון, בה ניזוק הסכין בכנפו. בינתיים, הספיקו המצרים להירגע ולבחון את מצב הכוח: התקיפה האווירית הישראלית ניטרלה כלים בודדים, וגרמה נזקים זניחים לכמה אחרים. ברמת הציוד הצבאי, השפעתה היתה אפסית.
אפשר להבין למה: המצרים נפרשו לעצירת לילה, וריכזו את הכלים בצפיפות - ולטייסינו היה קשה לכוון ולפגוע בחשכה, בטח כשמטוסם כה קשה לשליטה. במובן מסוים, הגיחה גרמה נזק חומרי לישראל יותר מלתוקפיה.
אבל בעוד חיילי מצרים מודים למזלם הטוב, המפקדים שלהם רעדו מפחד: אף אחד לא אמר להם שליהודים יש מטוסי קרב; אם יתקפו את קווי האספקה שלהם, ישאירו את חיל המשלוח בלי תחמושת, אוכל ומים ואת תל אביב יכבשו רק בחלומות. מצרים בנתה על ניצחון קל ומהיר במלחמה הזאת, ואת זה ניפץ חיל האוויר.
מיד ניתנה פקודה להתחיל לחפור עמדות, ולהיערך להפצצות נוספות מהאוויר. בניית הגשר נעצרה; בעוד אדמת החמרה האשקלונית הופכת את מדי החופרים מחאקי לג'ינג'יים, נשמעו רעמים רחוקים ולאחריהם - פיצוצים קרובים: תותחי צה"ל החלו להרעיש את הקו המצרי. ההתקדמות הפכה להתבססות בשטח: הקמת ביצורים, עמדות והיערכות למגננה. המצרים לא נעו אף לא מטר נוסף צפונה.
למחרת בלילה הסתערו על עמדות המצרים כחמש מאות לוחמי חטיבת גבעתי, עם תגבורת מחטיבת הנגב. לאחר שעות של לחימה, אבידות איומות ואפס הישגים, נסג הכוח הישראלי; המצרים הדפו את המתקפה וחזרו לבסס ולהרחיב את הקו שהחזיקו. אך בשלב זה הוערך שאם לא יקבלו תגבורות גדולות מאוד, לא סביר שימשיכו תל אביבה.
והשאר היסטוריה: המצרים ננטעו באותה הנקודה וניסו לכבוש שטחים סביב, וכוחותינו קיבלו עם הזמן ציוד מוצלח יותר, תגבורות, ולבסוף הדפו את הפולש מצרימה. במשך שנים רבות הוערך שפיצוץ הגשר והתקיפה האווירית הם שמנעו הפסד איום ונורא; בין איסדוד וגושי ההתיישבות הגדולים בקושי היו כוחות. בלימת המצרים בגשר איסדוד בעצם הצילה את ישראל.
הופעתם של מטוסי קרב פשוט ניפצה למצרים את התוכניות: כל ניהול של כל מלחמה נשען על היכולת שלך להבין את מהלכי האויב האפשריים, להיערך ולתכנן בהתאם. כמובן שיש הפתעות בשטח, כמו הופעה של כוח חדש, טקטיקה חדשה או ציוד בלתי צפוי. אבל ארבעה מטוסי קרב שבאים ומפציצים אותך הם לא סתם כוח או ציוד: בעבור המצרים היתה זו כניסה של ממד חדש ללחימה.
קווי אספקה שנמתחים למאות ק"מ הם נקודת תורפה טרמינלית כשהיריב מפעיל מטוסים; בקלות ינתק אותך מדלק ותחמושת, מזון ומים, וכדי להמשיך בלחימה יהיה צורך במערכה אווירית ממושכת שתחייב הרבה מאוד דלק יקר ומשאבים מודיעיניים. אלו מחייבים לשנות ללא הכר את התוכנית הלוגיסטית, ולשנות אותה מיד. הוערך שההפתעה הישראלית היא שהבהירה למצרים שניצחון מוחץ לא יהיה פה, מקסימום - השתלטות על שטחים בנגב.
אך את ההיסטוריה כותבים המנצחים; עם הזמן התגלו יותר ויותר רבדים למיתוס עצירת המצרים - ועתה נסתכל יחד על התמונה הגדולה. מי עצר את המצרים בגשר עד הלום? פיזית, חבלני גבעתי; וויילי קויוטי לא מעביר סדנאות וחיילים לא יכולים ללכת באוויר, בטח שלא להסיע טנקים. אך בעיני המפקדים בשטח, הגשר המפוצץ היה עיכוב ולא יותר - עד שבא חיל האוויר והבהיר לאויב שיש כאן מציאות מסוכנת שלא נערך אליה.
וכאן נכנסת לתמונה הפתעה אחרת: המצרים בכלל לא התכוונו להגיע לתל אביב. בחלוקת הגזרות והתפקידים שביצעו צבאות מדינות ערב לפני הפלישה, נדרשו המצרים שבציר החוף להגיע עד אזור יבנא, כ-12 ק"מ מצפון-מערב לגשר.
התנועה הזו, כל כך קרוב לגוש דן, נועדה לתפקד כמאמץ הטעיה - כזה שימשוך כוחות על חשבון הגנת ירושלים. מגיני ישראל לא היו יכולים לקחת את הסיכון; לכן נשלח לשם הנשק הסודי - מטוס הסכין, לכן נשלחו לשם חיילים רבים ורוב הארטילריה הניידת של ישראל. איך אומרים? עבדו עלינו.
כשהגיעו המצרים לגשר והותקפו, הבינו שהגיעו מספיק קרוב ליעדם והישראלים כבר יצרו מגע - ולכן, הוחלט להתבסס שם ולא להמשיך צפונה. הופעת חיל האוויר בהחלט סיבכה עניינים, בעיקר בראייה אסטרטגית של המשך הלחימה - אבל מי שעצר את התקדמות המצרים היתה התוכנית שלהם.
השנים חלפו, ו-200 מ' מנקודת העצירה ההיסטורית צמחה העיר אשדוד, השישית בגודלה במדינה - ובה הנמל הגדול ביותר. עד היום ניצב גשר עד הלום, עדות אילמת לדם שנשפך סביבו וההקרבה העצומה של ילידי הארץ ומאמציה, במערכה על ביסוס ישראל. הם אלו שאיפשרו לתושבי תל אביב והמדינה כולה לחגוג עצמאות שנה אחר שנה, חופשיים מפחד של כיבוש והשמדה, עד עצם היום הזה. טיסה נעימה - וחג שמח!
