הקברניטאתם טסים במסוק והמנוע מת; מה יקרה עכשיו?
הקברניט
אתם טסים במסוק והמנוע מת; מה יקרה עכשיו?
מטוסים שאיבדו את המנוע יכולים לדאות ולנחות בשלום, אבל מה לגבי הליקופטר? הפתעה: גם הוא יכול - אפילו שאין לו כנפיים סטנדרטיות, וסיבוב הרוטור הוא מה שבכלל מחזיק אותו באוויר. איך זה יתכן?
שלום, כאן הקברניט; ב-10 ביוני 1972 טיפס מר ז'אן בולה, מסוקאי צרפתי מדופלם, לקוקפיט מסוק מדגם ארוספציאל לאמה, והניע. להבי הרוטור חלפו על פניו בקצב, בעודם חובטים באוויר ועד מהרה כבר ליטף צל ההליקופטר את שדות דרום צרפת.
בולה החל לצבור גובה: עוד אלף רגל ועוד אלף רגל, טיפס בולה עד שהשדות, היקבים והחורשות של העיר איסטרה הפכו לשטיח ירוק. בולה חייך בראותו את מד הגובה מציג 40,814 רגל, ומסיבה טובה: הוא הרגע קבע שיא עולמי מרשים מאוד.
כמה מרשים? זה יותר מ-12 ק"מ באוויר - כמו אוורסט ושליש, וגבוה יותר משיכול להרקיע בואינג 787 בגרסאותיו האחרונות. אבל אז החל ההליקופטר להשתעל: מנוע הארטוסט 3B שלו לא כל כך התרשם: הטמפרטורה מסביב עמדה על מינוס 63 מעלות, והמסכן פשוט קפא.
בלי המנוע התחיל מסוק הלאמה ליפול בצלילת קמיקזה, בדרכו להפוך לאנקדוטה טרגית בתולדות התעופה. היום נדבר על איך הגיע מר בולה בחזרה לארץ, ועל כמה קסומים הם מסוקים.
שלא יהיה ספק: הליקופטר הוא פלא הנדסי - כלי שיכול לטוס לכל כיוון בתנועה זריזה, עדינה ומלאת חן, ממש בלט באוויר. כל מי שראה פעם אווירובטיקת מסוקים יסכים שכנראה לכך התכוון המשורר כשדיבר על ריקוד המכונה.
אבל הקסם הזה מגיע עם מחיר: הליקופטר הוא כנראה הדרך הכי מסובכת מכנית להגיע ממקום למקום, וזה כולל אמצעים כמו צוללת גרעינית, או חללית וויאג'ר - גשושית שעזבה את מערכת השמש ונמצאת עכשיו 276,608,406,080 ק"מ מפה. ולכן קורה שיש תקלות, ורוטורים - מה שמספק את העילוי לכל העסק - מפסיקים להסתובב.
אם מר בולה היה מאבד את המנוע כשהוא במטוס עם כנף קבועה, היה פשוט דואה לנחיתה; מטוסים יכולים להישאר באוויר ולהיות נשלטים לחלוטין גם אחרי שהמנוע יצא מהמשחק, בזכות איך שעובדת כנף.
הצורה שלה מסיטה זרימת אוויר כלפי מטה וכך עולים מעלה; המנוע דוחף את הגוף לפנים ומשמר זרימת אוויר בלחץ גבוה תחת הכנפיים. ולכן, כל עוד מתקדמים קדימה מספיק מהר, ומספיק אוויר עובר את הכנפיים אפשר לטוס.
אם המנוע מת, יכול הטייס להוריד את האף לצלילה שטוחה וכך לשמר את המהירות הנדרשת ליצירת עילוי. ואז, להרים קצת את האף ולהמיר חלק מהמהירות לגובה; זה בעצם ליפול, אבל בצורה מאוד הדרגתית ותוך כדי תנועה קדימה.
זוהי גלישה דינמית: קצת מנמיכים וצוברים תאוצה, קצת מטפסים וצוברים גובה - ומטוס יכול להתקדם כך הרבה מאוד.
הדוגמה המפורסמת מכולן היא טיסת אייר קנדה 143 מיולי 1983. מטוס הבואינג 767 שייט בגובה 40,000 רגל באמצע הדרך ממונטריאול לאדמונטון כששני המנועים כבו. אחרי טיסה מלאת תהפוכות מדהימות (שאציג בעתיד בטור משלה), גלש הצוות לנחיתה במרחק 72 ק"מ משם.
הגלישה תלויה בגורמים רבים: הגובה בו מתחילים, יחס הדאייה של המטוס שזה בעצם כמה הוא יכול להתקדם ביחס לכמה גובה שהוא מאבד, המהירות והמשקל, מזג האוויר ועוד.
אבל בסיפור שלנו אין מטוס, כי אם מסוק שאיבד את המנוע בגובה רב - וטבעי לחשוב שהוא גמור; שהלך עליו, החזיר נשמתו למהנדס, והוא מת יותר מהתוכי הנורווגי הכחול של מונטי פייתון, מה יפה פלומתו.
אבל לא: גם מסוק יכול לגלוש, כי גם למסוק יש כנפיים. פשוט אצלו הגוף לא זז קדימה אלא הכנף: כל להב רוטור הוא משטח עילוי. יש לו פרופיל של כנף, והסיבוב דוחק אוויר מטה בצורה מחזורית.
אבל גם אם המנוע מפסיק לסובב את העסק, זה לא שהוא נעצר; עדיין קיימת זרימה של אוויר דרכו, זרימה שתסובב את הרוטור כמו שבשבת. מה קיבלנו? שוב ישנו עילוי. קצת, אבל ישנו - וכמו המטוס, גם המסוק נופל הדרגתית. וזה נקרא אוטורוטציה: מצב בו האוויר מסובב את הרוטור לבד.
כמה כבר אפשר להתקדם ככה? פחות מאשר בדאייה של מטוס. אבל חשוב לזכור שמסוקים יכולים לנחות על כל שדה, קרחת יער ובעצם כל משטח שאינו משופע מדי או עם מכשולים.
השיטה המבריקה הזו הגיעה אלינו מספרד: המהנדס חואן דה לה סיירבה פיתח בשנות העשרים את האוטוג'ירו - כלי טיס שנשען על גוף של מטוס ומדחף בחזיתו, וכשאת העילוי מספק רוטור גדול שנשען על זרימת האוויר דרך הלהבים שלו.
ב-1934 רכש הגרמני היינריך פוקה את הטכנולוגיה הזו והחל לפתח מסוק ממונע. התוצאה היתה הפוקה וולף 61 - המסוק היציב הראשון בהיסטוריה.
הוא הונע בשני מדחפים גדולים משני צדי גוף מטוסי למראה, וממנו פותחו בהמשך דגמים צבאיים (סיפרתי לכם פעם על המסוקים של מלחמת העולם השנייה). ב-10 במאי 1937 ביצע טייס הניסוי אוולד רולפס את נחיתת האוטורוטציה הראשונה בהיסטוריה.
מאז השתכללה השיטה ופותחו נוסחות שמגדירות באיזה קצב צריך כל מסוק להנמיך ובאילו זווית על הטייס להציב את הלהבים כדי להשלים נחיתת אוטורוטציה מוצלחת. מה שמחזיר אותי למסוק של ז'אן בולה, אי שם מעל לצרפת הירוקה.
ברגע שהבין גיבורנו שהמנוע לא פרטנר, ניתק ממנו את הרוטור כדי שיוכל להתבצע סיבוב חופשי של הלהבים. ואז הוריד את הקולקטיב כדי שהם ייצרו פחות התנגדות אוויר, והרים קצת את האף כדי שהרוטור יסתובב בזווית שממקסמת עילוי. נוצרה תנועה אלכסונית, במהלכה הטייס שם לב טוב-טוב לקצב ההנמכה שלו, והקפיד על קצב סיבוב אחיד של הרוטור. בעודו גולש מטה באיטיות, בחר לו נקודה מתאימה לנחיתה.
כשהתקרב לארץ, משך את הסטיק כדי לבצע פלייר - הרמה של האף כדי שהגוף ייצור התנגדות אוויר ויסייע בהאטה. בקרקע הוא נגע בעדינות של שפירית, ויצא מהמסוק מאוד מבסוט. שיאי העולם שלו טרם נשברו: גם בהרקעה וגם באוטורוטציה.
שלא תטעו, גלישה עם מסוק אינה דבר פשוט: על הצוות לשים לב להרבה נתונים, ומרווח הטעות מאוד בעייתי. ולכן, כל טייסי המסוקים בעולם מתרגלים אוטורוטציה ומקפידים על הביצוע - שליטה בתמרון הזה יכולה לעשות את ההבדל בין נחיתה רכה ונפילת וויילי קויוטי.
אוטורוטציה היא תהליך מאוד ידני: טייס אוטומטי יכול לחשב את קצב ההנמכה ולשנות את מצב הלהבים בהתאם, וגם לדעת מהו הגובה.
אבל אין לו דרך לדעת היכן הטייס רוצה לנחות ויש צורך בלא מעט טכנולוגיה יקרה כדי להתמודד עם כל זרם אוויר, מערבולת והתקלה בדרך למטה. ולכן, טייסי מסוקים מתמחים בנחיתות גלישה. ובכל כלי מתרגלים זאת: מהדיפנדר הקטן והחמוד ועד ל-MI26 העצום.
בשורה התחתונה, אם אי פעם תטוסו במסוק - זכרו שאין מה לדאוג; גם אם המנוע יעשה קונצים, הנחיתה עדיין תהיה קסומה לא פחות מהמכונה שאתם יושבים בה. טיסה נעימה!
