הקברניטטרור אווירי: האם הפצצת אזרחים יכולה להביא ניצחון?
הקברניט
טרור אווירי: האם הפצצת אזרחים יכולה להביא ניצחון?
רוסיה מכה בעורף האוקראיני עם מטוסי קרב וטילי שיוט, מחריבה שכונות מגורים והורגת חסרי ישע; איזה היגיון צבאי עומד מאחורי פגיעה מכוונת באזרחים מהאוויר, והאם פוטין חוזר על הטעויות של היטלר, צ'רצ'יל, רוזוולט וסדאם חוסיין?
האם הפצצת אזרחים יכולה לקדם ניצחון?
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; מאז פרצה מלחמת אוקראינה, שטף מכבש האש הרוסי את המדינה וכל הפידים והמהדורות הוצפו בתיעוד מחריד של סבל אנושי. טילי שיוט ומטוסי קרב היכו באזורי מגורים בעורף האוקראיני, ובערים סמוכות לחזית אף נמחקו שכונות שלמות.
התמונות יפשירו גם את הקפוא שבלבבות: בתשיעי במרץ הוטלו פצצות אוויר על שני בתי חולים - בית חולים ליולדות במריופול, ובית חולים לילדים בז'יטומיר. כשבוע לאחר נפגע בית התיאטרון העירוני של מריופול למרות שאוקראינה הודיעה רשמית שבמקום יש פליטים והמילה "ילדים" נכתבה בגודל של כעשרה מ' בחניה הקדמית והאחורית שלו - משהו שמטוסים לא יכולים לפספס. פצצה בודדת פגעה במבנה והקריסה אותו על אלף יושביו, בעוד מבנים במרחק 100 מ' לא נפגעו.
לא מדובר בפגיעה אגבית או טעות מבצעית: גם במקרים רבים אחרים נפגעו מבני ציבור ומגורים, כשלא היו סביבם כוחות אוקראינים ותקיפתם נראתה מתוכננת ושיטתית.
גשרים ומעברים בהם השתמשו אזרחים כדי להימלט חטפו אש מדויקת, ולפי ארגון הבריאות העולמי רק בשבועיים הראשונים למלחמה הופצצו בדייקנות 18 מוסדות בריאות ציבוריים, הותקפו אמבולנסים וכוחות חילוץ.
במבט ראשון, זה נראה מטורף: איזה ערך יש ברצח מפלצתי שכזה, ועוד בזמן שרוסיה מנסה לשכנע את העולם בצדקתה? גם בשיקול טקטי קר, השבר האתי שבהפצצת אזרחים מכוונת גדול יותר מכל יתרון שביכולתה לספק בשטח: הרי מבנה פגוע יכול לשמש כנקודת מסתור ומארב לא פחות ממבנה שלם.
מדובר ביישום מודרני של פרקטיקה צבאית ותיקה מאוד: הפצצת טרור. קשה לדמיין, אך היא נחשבה במשך שנים רבות כאקט מקובל, כמעט נורמלי במלחמה, גם בעיני התרבויות הכי הומניות והמנהיגים הכי גדולים - מווינסטון צ'רצ'יל ועד דוד בן גוריון. היום נלמד מה ההיגיון בהפעלת מטוסי קרב וטילי שיוט נגד אזרחים, ונעמיד את מעשי רוסיה במבחן ההיסטוריה והמציאות.
הפצצת ערים היתה קיימת עוד מהמאה השביעית לפנה"ס, באמצעות קטפולטות וכלי ארטילריה אחרים מהעת העתיקה - מהמלך עוזיהו שפרץ את חומות גת ועד למלחמות שושלת ג'ין הסינית. אך אלו היו תקיפות שנועדו ספציפית לפרוץ חומות מגן, ולאו דווקא לפגוע ביושבי העיר. הפצצת הטרור עליה אנו מדברים היא מתקפה יזומה, מתוכננת ומערכתית של צבא על אוכלוסיה אזרחית - והיא נולדה קצת יותר מאוחר, בתחילת מלחמת העולם הראשונה.
בשישי באוגוסט 1914 נשמע נשמע זמזום מפחיד בשמי העיר הבלגית ליז': ספינת אוויר גרמנית התקדמה מעל לשכונות, בדרכה למפעל שנשלחה להשמיד. הפצצות שהטילה החטיאו, ופגעו בשכונה סמוכה; תשעה אזרחים נהרגו ורבים נפצעו. בתחילה נתפסה המשימה ככישלון ומפקד הצפלין אף ננזף. אך עד מהרה התברר שהפגיעה יצרה פאניקה רבתי ברחבי בלגיה כולה, שהודהדה במערב אירופה טעוררה השפעות מרחיקות לכת: השפעות שתיאורטית - יכולות לשבש את המלחמה בעבור האויב ולהחיש ניצחון.
ההשפעה הראשונה שזוהתה היא נטישת תשתיות לאומיות; כשאנשים מתחבאים במקלטים, הם לא הולכים לעבודה - לא במפעלי התחמושת, לא בתחנות הכוח, לא בנמלים ולא בבתי הזיקוק.
כל אלה הם נכסים קריטיים שתמיד מוגנים היטב במערכי נ"מ, והרבה יותר נוח להחריד את עובדיהם מלתקוף אותם חזיתית.
ההשפעה השנייה היא בריחה המונית; אזרחים שבורחים באלפים ומאות אלפים ינועו אל ערים אחרות בצירים עיקריים וכך יחסמו אותם - ויאטו תנועה צבאית. שיירות אספקה, פינויי פצועים, העברת חומרים - הכל ייתקע, וכך תשובש מכונת המלחמה של היריב.
וההשפעה השלישית היא הקלף המנצח: היווצרות זעם ציבורי שיופנה כלפי השלטון ואף ידחוף לכניעה.
עוד מימי אפלטון הוצגה היווצרות המדינה כצורך של אנשים במסגרת שתגן עליהם; הם משלמים מסים, מקבלים על עצמם חוקים, ובתמורה נהנים מרמות שונות של ביטחון.
מאוד קל לדקלם "אף שעל לאחור" כשאתה פוליטיקאי עשיר בתוך בונקר, ומוות המוני בערים יגרום להמונים לדרוש מהממשלה להניח את נשקה: עבור האזרח הקטן ברחוב הבוער, החיים חשובים יותר מדגלים ועקרונות.
למרות שיש פה שבר מוסרי בגודל של לוח טקטוני, לא התקשו האסטרטגים להסביר את הצורך בהפצצת אזרחים: תיאורטית, טענו, תוכל לקצר את המלחמה וכך יימנע מוות. פשוט אמרו לטייסי המפציצים שהם מצילים חיים בעורף, ושבפועל עדיף להרוג אלף איש ביום אחד כדי שלא ימותו חצי מיליון בשנה הקרובה. כמובן שכל אלו הם תמרונים לוגיים דלוחים, משום שאין כל ערובה להצלחה של הפצצת טרור.
במלחמת העולם השנייה נוסף לתמונה אלמנט רגשי: כל הצדדים הפציצו את אויביהם, ופרט לארה"ב כל הצדדים גם ספגו הפצצות טרור איומות במשך שנים.
כך הפכה הפצצת הטרור ליותר מאמצעי צבאי: היא סיפקה מענה לצורך הציבורי בגביית מחיר דמים מהאויב, שהלך יד ביד עם הצורך של השלטון לספר בכלי התקשורת איך הפציץ את הרעים. כאן גם נולד המונח "הפצצת טרור" - בתור דרך למתוח ביקורת על האויב, כשהוא עושה את זה לך.
בהתחלה, נראה שזה עובד: ב-25 בספטמבר 1939 ספגה ורשה ספגה את ההפצצה האווירית הכי גדולה בהיסטוריה עד אז, כ-10% מהמבנים בעיר נהרסו - ושלושה ימים לאחר מכן נכנעה הבירה הפולנית.
אבל זה לא היה הישג של הפצצת טרור: הנאצי החזק ביותר בתמונה, מפקד הלופטוואפה הרמן גרינג, פשוט ניכס את הניצחון כדי להאדיר את שמו. ורשה היתה תחת מצור והרעשות במשך שבועיים לפני כן, וחיילי גרמניה כבר הסתובבו בתוכה. למעשה, חלקם נהרגו כשהופצצו בידי מטוסי הלופטוואפה. כשמסתכלים על הפצצות הטרור המפורסמות ביותר של המלחמה, מבינים עד כמה שבורה היא השיטה.
נתחיל בבריטניה, ובבליץ המפורסם: מספטמבר 1940 ועד למאי 1941 שפכו מטוסי גרמניה כארבעים אלף טון פצצות על האי הבריטי; לונדון, פורטסמות', ליברפול, קובנטרי, בירמינגהאם ואחרות בערו יום וליל. כארבעים אלף איש נהרגו, הייצור הצבאי הואט, וגם המוראל עמד למבחן קשה.
אך דווקא מוות שחוצה שכבות סוציואקונומיות הוא שיצר לכידות חסרת תקדים באי הבריטי; המונים נחלצו לעזרת זרים, והחברה האנגלית הצמיחה שריון בלתי שביר נחישות ואחדות. פאניקה ברחובות לונדון הגיעה רק ב-1987, באלבום של הסמיתס.
אותו הדבר קרה גם בגרמניה עצמה, כשמטוסי בעלות הברית מחקו רובעים שלמים בהמבורג, דרזדן, קלן וברלין: הציבור חש אחדות גורל, והמוראל עלה במקום לרדת.
תנועת פליטים היתה פחות מורגשת במקרים רבים, בגלל שאזרחים העדיפו להסתתר ברכבות התחתיות במקום לחפש את מזלם בדרכים. ומה על המפעלים? בעלות הברית תקפו אותם בנפרד, כשראו שהפצצות הטרור פשוט לא עוזרות.
28 צפייה בגלריה
הפצצת דרזדן בתצלום אוויר לילי; העיר הוחשכה כולה, והאורות בתמונה - פיצוצצים ושריפות
(צילום: USAF)
הדוגמה הבאה מגיעה מברית המועצות: גרמניה הנאצית הפציצה ממש כל עיר אליה הצליחה להגיע, ואף אחת לא סבלה יותר מלנינגרד; שנתיים וארבעה חודשים היתה העיר תחת מצור, ומטוסי הלופטוואפה הטילו עליה כ-75,000 פצצות.
עשרות אלפים נהרגו בהפצצות עצמן, שחלקן התמקדו במחסני מזון; עד סוף המצור מתו בלנינגרד 1.2 מיליון אזרחים, רובם מרעב ומחלות.
איך השפיעה הפצצת הטרור הזו על האוכלוסיה הרוסית? בשתי מילים - היא לא; השליטה הסובייטית בכלי התקשורת היתה מוחלטת, ואיפשרה לממשלה לסנן את מימדי הקטל.
אזרחי בריה"מ ידעו שיש מלחמה גדולה ומסוכנת, שיש אויב עלוב נפש שפלש לארצם, ושעתה הם נדרשים לשלוח את הבנים שלהם לקרב ולקוות שישובו - בדיוק כמו במלחמות של ימי הביניים. היה זעם על האויב ולא על השלטון, ואלמנט הטרור כלל לא הורגש.
28 צפייה בגלריה
כרזות תעמולה סובייטיות מימי המלחמה. מימין: אל תדבר, האויב מאזין! ופוסטר שמראה במפורש הפצצה של ברלין
(צילום: rbth)
נעבור אל יפן הקיסרית: לילה אחד במרץ 1945 חלפו 279 מפציצי B29 כבדים מעל לטוקיו הבירה, והטילו 1,500 טונות של פצצות תבערה. באותם הימים היתה העיר עשויה ברובה מעץ ובד, וסופת האש שפרצה חיסלה רבע מיליון מבנים ושטפה את טוקיו במוות; עד שזרחה השמש, נספו בלהבות יותר ממאה אלף אזרחים.
בהזדמנות אספר לכם עוד על הגיחה האיומה ההיא, שהיתה קטלנית גם יותר מההפצצות האטומיות בהירושימה ובנגסאקי.
ומה השיגה המתקפה האיומה הזאת? קצת שיבושים במפעלי התחמושת והתשתיות, זה הכל. כששופצו, שבו האזרחים לעבודה, ונראה שאף עבדו במשנה חריצותץ האמריקאים פשוט לא הבינו את התרבות היפנית; הם הכירו את מורשת הסמוראי בקווים כלליים, אך התמקדו באלמנט עוצמתו כלוחם - תוך התעלמות מאלמנט המסירות.
פירוש המילה סמוראי היא משרת, והמסורת היפנית מקדשת הקרבה של אדם למען אדונו. כבר מגיל הגן אחז כל יפני במקל ושיחק בסמוראי, ועתה ניתנה לו הזדמנות כמבוגר לשרת את הקיסר בעת מלחמה. הילד עם המקל הפך לסמוראי עם מפתח ברגים, פטיש או מלחם, והפצצת הטרור רק העצימה את נחישותו.
28 צפייה בגלריה
ניצולים עוזבים את טוקיו השרופה. שימו לב: העיר פשוט התפחמה עד לאופק
(צילום:Wikimedia )
כשנגמרה המלחמה, עשתה האנושות חשבון נפש וקלטה: הגזמנו. כמה מוות, כמה סבל, כמה רשע; מעתה תיראה המציאות אחרת, לעולם לא עוד. הייתם חושבים שהפצצות טרור יהיו בערך הדבר הראשון שייזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. והוא באמת גונה בכל פה. ובמשך קצת יותר מחמש שנים נראה שהתבגרנו, שעשינו צעד קדימה. ואז פלשה צפון קוריאה לדרום קוריאה, והגנרלים תחבו ידם אל הפח.
בדצמבר 1950 הסתיים קרב צ'ונגצ'ון האיום, בו התנגשו רבע מיליון לוחמים אמריקאיים, בריטיים, דרום-קוריאניים וטורקיים ב-230 אלף לוחמים מצפון קוריאה וסין. המנצחים היו הקומוניסטים, וארה"ב החלה לשאול את עצמה איך לעקור את רצונו של האויב להמשיך במערכה. אחרי שהסינים דחו הצעה להפסקת אש, החליטו האמריקאים להפציץ את פיונגיאנג, בירת הצפון הקומוניסטי.
מה עשו? ראשית תקפו עמדות נ"מ במטוסי קרב מהירים, ואז שלחו את התותחים הכבדים: טרטור מפציצי ה-B29 הפך נפוץ בעיר יותר מציוץ ציפורים, והיא הוצפה בפצצות תבערה.
עד לסוף המלחמה, הושמדו כ-75% מהמבנים בה. בדיוק כמו בבריה"מ רק חמש שנים קודם, שלטו גם הקוריאנים בכלי התקשורת, והשתמשו בהפצצה בתור דלק לשנאת האויב והמשך הלחימה.
במלחמת קוריאה נהרגו בצפון כ-1.2 מיליון אזרחים; לא ידוע כמה מהם נפלו בהפצצות המיותרות של האמריקאים. למה מיותרות? כי תקיפת הערים לא שינתה דבר, אפילו לא השפיעה על הייצור הצבאי; רוב הציוד הגיע בכלל מסין.
המלחמה ההיא הסתיימה בלי שאף צד השיג אף מטרה ואפילו הגבול בין הקוריאות לא זז. אני לא יודע אם מלחמת קוריאה היתה זוכה בפרס "המלחמה הכי מיותרת בהיסטוריה", אבל ללא ספק היתה עומדת על הפודיום.
בעשור הבא פרצה מלחמת וייטנאם, ושוב החליטו האמריקאים שרק הפצצה נרחבת של ערי וכפרי המדינה השסועה תרתיע את הקומוניסטים ותביא ניצחון.
העיר הואה הופצצה קשות בידי מפציצים כבדים, שלא פסח על מבנים עתיקים ואוצרות תרבות בהם נטען שמבוצרים לוחמי אויב. גם מדינות שכנות הופצצו, כדי להרתיע את יושביהן מסיוע לצפון וייטנאם, בדגש על העברת חימוש ותגבורות דרכן.
קחו לדוגמה את לאוס המסכנה: כפריה הופצצו עד עפר בפצצות מצרר ואחרות, ועד היום נותרו בשטחה כשמונים מיליון נפלים - פצצות שלא התפוצצו - והן הורגות את יושביה 50 שנה לאחר המלחמה. גם כאן לא השפיעה הפצצת הטרור ורק שיפרה לכידות הלאומית.
אתם זוכרים איך נגמרה מלחמת וייטנאם, נכון? איך עלו האמריקאים על המסוקים שלהם בפאניקה וברחו אל הספינות, ואיך השליכו את המסוקים למים כדי שיהיה מספיק מקום לפליטים ונמלטים?
לא רק האמריקאים חטאו בהפצצות טרור נרחבות: במרץ 1979 שלחה ממשלת אפגניסטן הדמוקרטית את חיל האוויר שלה כדי להפציץ את העיר הראת, במטרה להילחם במרד שיעי שפרץ במערב המדינה. מטוסי איליושין 28 הטילו פצצת על העיר כדי לשבור את רוחם של המקומיים. כמובן שהיא לא נשברה, והעניין שידר חוסר יציבות כלפי חוץ - וברית המועצות ניצלה את ההזדמנות כדי להיכנס ולעשות שם סדר.
הסדר הזה נקרא מלחמת אפגניסטן וגם במהלכה בוצעו הפצצות טרור נגד כפרים וערים; אחרי עשר שנות קונפליקט נהרגו שם כשני מיליון מקומיים וכ-15,000 מחיילי רוסיה. הפצצת הטרור היא ששידרה חולשה ממשלתית, והיוותה פתח לפרק מזעזע בתולדות אפגניסטן. אגב, בסופו קם באפגניסטן שלטון דתי, הטליבאן - וכולנו יודעים אילו זוועות הביא.
יש עוד המון דוגמאות, גם פה אצלנו בשכונה: הפצצת טרור לא עזרה למצרים במלחמת העצמאות כשהטילה פצצות על תל אביב או לישראל שהפציצה את קהיר, ואני לא זוכר שמישהו פה קם ונכנע לסדאם חוסיין אחרי שעיראק תקעה סקאדים ברמת גן. הפצצות הטרור נכשלו פשוט בגלל שהרוח האנושית חזקה יותר ממה שחושבים גנרלים. ולמרות המנוסה, שיתוק התשתיות והפחד - מדינות פשוט לא נכנעות.
מה שמביא אותנו אל אוקראינה, עוד מדינה שאיבדה אנשים ותשתיות ונחישותה לעמוד מול הפולש הרוסי מתעצמת ממש משעה לשעה. מדוע שולחת רוסיה מטוסי קרב וטילי שיוט להכות בשכונות קייב ובכיכרות המקסימות של חרקיב? מדוע השמידה את מריופול בסדר גודל שמזכיר את מלחמת העולם השנייה?
הפלישה לאוקראינה נועדה מראשיתה להעביר למדינות צפון אירופה, נאט"ו והעולם כולו מסר של "אל תתעסקו איתנו, אנחנו לא רק מאיימים" ובכך למעצם את רוסיה (מלשון מעצמה; המצאתי מילה) ולמצב אותה כיישות אלימה ומסוכנת.
עבור שלטון עם מוסר פלואידי, יש ערך בלהפוך לבריון השכונתי: מדינות חלשות ישמחו לחסות בצילו, ומדינות חזקות יעדיפו להיזהר מולו בסוגיות טעונות - בידיעה שבניגוד לאחרים, רוסיה לא רק נובחת. הפצצת טרור מתאימה לכך כמו כפפה, ובעידן המקוון של ימינו מאפשרת אפקט מיוחד: הפצצה במקום אחד, טרור במקומות אחרים.
אנו חיים בעידן בו הפידים מוצפים ללא הרף בדיווחים חיים, וכל עוד נשארת מלחמת אוקראינה בתודעה, יתמלאו כל המסכים בתמונות של ערים הרוסות, סרטונים של מטוסי קרב מעל לקייב, טילים פוגעים בשכונות וכתבים זרים שמראיינים אזרחים מבוהלים.
בעוד אוקראינה זוקפת ראשה באומץ, אזרחי מדינות אחרות פשוט רועדים מפחד. גולשים בליטא ולטביה, אסטוניה ופולין, פינלנד ושבדיה וגם במערב אירופה יושבים ומרפרשים את הפיד; מאז פברואר הם רואים את פוטין מתעלם מהסנקציות והגינויים, ואיך זרועו הארוכה מועכת את העורף האוקראיני. מאז פברואר הם יושבים ומקווים בכל מאודם: אלוהים אדירים, שרק לא יקרה גם אצלנו.
לא מן הנמנע שהפצצת הטרור נועדה לייצר ולתחזק לחץ אצל אזרחי מדינות נאט"ו, כזה שיבעבע ויפרוץ אל השטח כשכניסה ללחימה תהפוך לשאלה של "מתי"; רוסיה רוצה אזרחים מפוחדים שדורשים מהממשלות שלהם לחפש פיתרון אחר - הסדר מדיני, שיתוף פעולה, ויתורים למיניהם - העיקר שלא להיכנס לסבב לחימה.
הממשלות, מצידן, לא ששות להילחם ברוסיה. זו לא שאלה של עוצמה, הרי 30 צבאות נאט"ו יטחנו את היריב לקונפטי. אבל לשלטונות פשוט יש דברים טובים יותר לעשות כרגע.
בטח כשזו מלחמה על עקרונות ותו לא; הניצחון לא יספק להן משאבים או שטח. יתכן שלחץ ציבורי אפילו יהווה עבורן תירוץ מוצלח להתרחקות מלחימה ברוסיה. ועבור פוטין, סירוס נאט"ו יהיה הישג טיטאני - כזה ששווה מבחינתו אוקיינוס של דם אוקראיני.
28 צפייה בגלריה
העילית של נאט"ו: טייפון בריטי, F22 אמריקאי וראפאל בשירות איטליה
(צילום: breakingdefense)
ולכן, אני סבור שהפצצות הטרור הרוסיות ימשיכו להרוס את ערי אוקראינה היפות. כולי תקווה שמדינות נאט"ו יגדלו אומץ, יעמדו שכם אל שכם ויראו שבכוונתן לספוג כל נזק כדי להביס את העריץ. כולי תקווה שהאנושות בכל זאת למדה משהו משנות הארבעים, ותעצור בריונים רוצחי-המונים גם אם זה לא משתלם כלכלית או פחות נוח פוליטית. מי יודע, אולי מפגן אומץ שכזה יבהיר לעריצים שהרוח האנושית חזקה מהם, וישגר את הפצצות הטרור סופית אל פח האשפה של ההיסטוריה. טיסה נעימה!
