הקברניטהחמקן הלבן: A12 אוונג'ר, מטוס מעולם אחר
הקברניט
החמקן הלבן: A12 אוונג'ר, מטוס מעולם אחר
הוא פותח כדי להציל את אירופה מכיבוש סובייטי, שנראה כאילו נמצא ממש מעבר לפינה, והיה כה חדשני ומהפכני שלא בוטל גם כשנפלה ברית המועצות. כך נולד, צמח ונעלם האוונג'ר - ובדרך לימד את כל העולם שיעור קריטי על ניהול פרויקטים; נחשו מי לא למד את הלקח עד היום
הקברניט - חמקן אוונג'ר
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; החמקן הכי מוזר, הכי עתידני למראה והכי מפורסם הוא המפציץ הענק B2 - משולש שחור ללא זנב, שנראה כמו משהו מסרט על פלישה חייזרית. ידעתם שהיה לו בן דוד קטן, שהיה עוד יותר עתידני, עוד יותר חמקן והרבה יותר משולש? עד כדי כך, שכשהופיעו לראשונה תמונותיו, עורכי עיתונים לא היו בטוחים אם להציב אותן לאורך או לרוחב.
סיפורנו מתחיל ב-1983, כשמטאליקה השיקה את אלבום הבכורה Kill 'em All ונראה כאילו זה בדיוק מה שעומד לקרות: ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מונה למנהיג ברית המועצות, וכשלראשו שני הכובעים הללו שלט גם במועצת ההגנה הסובייטית. המשמעות היא שאם רק ירצה, יוכל להוציא לפועל החלטות ביטחוניות עצומות דרך פחות שלבים. נראה כאילו מלחמת העולם השלישית, שנסעה זמן מה סביב הבלוק, הרגע מצאה חניה.
מדינות המערב מתו מפחד, ובצדק: כשיש פחות בירוקרטיה אצל האויב, יש פחות הזדמנויות להשיג מידע מודיעיני רגיש ולייצר התרעה לפני פתיחה באש. המתח מול ארצות הברית הגיע לשיאו, והאמריקאים חששו שאנדרופוב יחליט שהגיע הזמן שמערב אירופה יסופח למזרח. בתחילת שנות השמונים היו לו יותר חיילים, טנקים, מטוסים ופצצות אטום מלאמריקאים ולשותפיהם.
מה עשו? כלפי חוץ הציגו קו אגרסיבי והציבו עוד טילים גרעיניים ברחבי היבשת כדי להרתיע את היריב. אך כלפי פנים כמעט התאבנו מרוב אימה. אם תפרוץ מלחמה, צבאות ברית המועצות האדירים יוכלו לשעוט כל הדרך לאוקיינוס האטלנטי כשהם קרובים יחסית לעורף הלוגיסטי שלהם, ובדרך כנראה שיאזלו החיילים האמריקאים, הבריטים, הצרפתים וכל היתר לפני שתאזל התחמושת הסובייטית. וכאן נכנס לתמונה חיל הים האמריקאי - הגוף היחיד שמסוגל תאורטית לפרוץ דרך, להפציץ מהאוויר את מפקדות האויב ומערכי הגילוי שלו, ולאפשר פלישה לשחרור היבשת לאחר הכיבוש.
ואני רוצה להדגיש מאוד את התאורטיות של העניין הזה: לא משנה כמה ניסיון צבר הצי בהפעלת מטוסי תקיפה מנושאות מטוסים, כמה הצלחות צבר במלחמת העולם השנייה, בקוריאה ובווייטנאם, מלחמת העולם השלישית עמדה להיות אופרה אחרת לגמרי.
ב-1983, הזרוע הארוכה של חיל הים, היתה מאות מטוסי A6 אינטרודר, שמצטיינים בטיסה נמוכה ובתקיפת מטרות בלילה ובמזג אוויר קשה. הזרוע הזו היתה שבירה עוד בסיקסטיז; הצפון-וייטנאמים הפילו לאמריקאים 10 אינטרודרים בטילי קרקע-אוויר ועוד 56 באש תותחים.
ובאייטיז קפצה קדימה טכנולוגיית הנ"מ. מערך ההגנה של ברית המועצות כלל המוני סוללות טילים ניידות ומכ"מים ניידים מתקדמים שפשוט נסעו ביחד עם הכוחות המסתערים. לכל מקום אליו הגיע הצבא הגיעה כיפת הגנה עשויה אלפי משגרים, ובהם הטילים הכי מסוכנים בעולם.
והטילים הם רק חצי מהסיפור. הרוסים שיפרו ושכללו את טכניקות הפעלת הנ"מ שלהם במשך שנים, עם מומחים ויועצים שהיו שם בשטח כשהנ"מ הצפון-וייטנאמי טרף אינטרודרים, כשהנ"מ המצרי כופף את חיל האוויר הישראלי ועוד.
וחכו, זו רק ההתחלה. סביר להניח שמטוסי התקיפה של חיל הים האמריקאי אפילו לא יזכו להתרסק על אדמת אירופה: נחילים של מטוסי יירוט יחכו להם בשמים, ויתקעו אותם עשרות קילומטרים מהחוף.
איך נותנים לצי ארצות הברית יכולת להכות בעומק שטח האויב, גם בסביבה מלאה בנ"מ מתקדם, גם אם השמים נראים כמו פרסומת לסוחוי, גם אם האויב יודע שאנחנו בדרך? עם סופר-מטוס תקיפה חמקן, משהו שאין לאף אחד בעולם.
לא קל לפתח משהו שאין לאף אחד בעולם. שתי המומחיות הכי גדולות בחמקנות באותם ימים היו לוקהיד, שפיתחה את ה-F117, ונורת'רופ, שעבדה על ה-B2 המרהיב. אבל במכרז הזה זכה שיתוף פעולה בין שתי חברות אחרות - מפתחת ה-F15 מקדונל דאגלס ומפתחת ה-F16 ג'נרל דיינמיקס. והאיחוד הזה יצר את המטוס המושלם, זרוע ארוכה שאף אחד לא יוכל לשבור.
קראו לו A12 אוונג'ר 2, והוא היה קפיצה עצומה קדימה: כלי קטן יחסית שנועד לשאת מערך מתקדם מאוד של חיישנים, אנטנות ומערכות הגנה, לטוס לטווח ארוך ולהיות מסוגל להשמיד כל מה שעל הקרקע וגם להגן על עצמו מפני מטוסי אויב. את העיצוב הגתה ג'נרל דיינמיקס עוד ב-1977, והיא כינתה אותו Sneaky Pete - פיט החמקמק.
צורתו המשולשת היתה סוד כוחו. כשכל הגוף הוא כנף, כולו מייצר עילוי והמנועים צריכים להתאמץ פחות בשביל להשאיר את הכלי באוויר. כשאין זנב יש פחות גרר וקל יותר לטוס במהירות, והכי חשוב: יש פחות משטחים שמחזירים אותות מכ"מ.
תצורת הכנף המעופפת (עליה אספר בטור משלה) אינה קלה לשליטה ומצריכה הרבה מערכות בקרת טיסה רגישות - אך היתרונות גדולים מאוד, במיוחד כשהרעיון הוא להתגנב לשטח אויב בלי לפגוש טיל אויב מהצד השפיצי.
המטוס החדש קיבל קוקפיט עתידני למראה, מלא במסכים גדולים, במקום שעונים ולחצנים. הטייס ישב על כיסא מוגבה, שהקל על ראות כלפי מטה לזיהוי מטרות, ומאחוריו - נווט שהפעיל מערכות גילוי, נשק והגנה.
בתחילה נבחן עיצוב בו יושבים אנשי הצוות זה לצד זה כמו באינטרודר הוותיק, אך הוא הצריך חרטום רחב יותר, שהשפיע לרעה על הראות והביצועים.
כל החימוש נישא בארבעה תאים פנימיים, כששניים נועדו לחימוש אוויר-אוויר, הגנה עצמית - ושניים נועדו לפצצות. בסך הכל נשא המטוס 2.3 טונות של חימוש. על הנייר, זה מעט מאוד; מטוסים מ-1947 בגודל דומה נשאו יותר. לשם השוואה, אינטרודרים נושאים 8.2 טונות של חימוש, כולל מטען חורג כמו מוקשים ימיים, מל"טים להטעיית נ"מ ועוד. והאוונג'ר? ביכולתו לשאת רק שתי פצצות או טילי שיוט וגמרנו.
אבל כשחושבים על כך, זה די והותר. האינטרודר תוכנן לפני שהומצא החימוש החכם. כשבנו אותו הניחו שרוב הפצצות שיטיל יחטיאו, ולכן ביכולתו לשאת 12 מהן. כשהופיעו הפצצות מונחות הלייזר, שמחו הגנרלים; עתה יוכל כל אינטרודר להשמיד יותר מטרות בכל גיחה.
אולם המהנדסים הסבירו להם לאט ובמילים קצרות שזמן השהייה באוויר נותר כשהיה, ואין זמן לכוון על 12 מטרות בנפרד. ואז הוסיפו שעם השיפורים בטכנולוגיות הנ"מ וביצועי הטילים, כדאי לצמצם למינימום את השהייה בשטח אויב גם ככה. הטכנולוגיה שינתה את פני המלחמה.
והאוונג'ר נועד למלחמה החדשה הזו. נכנסים עמוק-עמוק לשטח האויב, שותלים פצצה בול בחלון של מפקדת הצבא הראשית, שמים עוד אחת בתחנת כוח או מכ"מ אזורי וחוזרים לאונייה. כשאתה מספיק מדויק, אינך צריך הרבה פצצות כדי להשלים את המשימה.
לצד החמקנות המבנית, קיבל עוד ציוד להגנה. בין המפלטים הותקנו כוורות של נורי הטעיה, ולצדן מערכת בשם ALE50, שהיא בעצם פיתיון מכ"מ נגרר: גוף שנפלט מהמטוס ומחובר אליו בכבל ארוך, ועוצב כך שיחזיר היטב קרינת מכ"מ. אם נחשף האוונג'ר ויורים לעברו, יפגע הפיתיון הנגרר ולמטוס לא יאונה כל רע.
החמקנות נתנה לאוונג'ר שלושה יתרונות התקפיים: הראשון הוא היכולת לחדור לשטח אויב בטיסה גבוהה, בעוד מטוסי תקיפה אסטרטגית כמו ה-F15E מתגנבים בטיסה מסוכנת בוואדיות ומאחורי רכסים. כשאתה טס גבוה, צפיפות האוויר נמוכה ואפשר להתקדם מהר יותר בפחות מאמץ - מה שחוסך בדלק. בנוסף קל יותר להתקדם במהירות כשאין סיכוי שתתנגש באיזו צלע הר או תגלח אנטנה.
היתרון השני הוא היכולת לזהות מטרות ולצפות בהן ממרחק ביטחון, בדרך לזירת הפעולה. כשאתה טס בוואדיות, אתה רואה רק את הוואדי שלפניך. אם בגזרה צצו סיור מטוסי קרב חדש, שתי סוללות נ"מ ניידות וטיול משפחות של בית ספר יסודי בצמוד למטרה, את כל אלה תגלה רק כשאתה מגביה מעבר למחסה ונכנס לשלב ביצוע המתקפה.
והיתרון השלישי קשור לחימוש עצמו; הרעיון היה לתת לאוונג'ר חימוש שגם הוא בולט פחות לעיני המכ"מ - פצצות גלישה, בעלות כנפיים שמאפשרות להן לדאות למרחקים עד למטרה. טילים מייצרים חתימה תרמית, והתנועה המהירה שלהם מאוד בולטת למכ"מים. אף שגם אותם קיבל האוונג'ר, שימוש בפצצות גלישה היה יכול תאורטית, להפוך משימות לקצת יותר חשאיות.
ולקינוח, קיבל המטוס מכ"מ מתקדם מאוד, שיודע לעבוד בצורה מסונכרנת עם מצלמת אינפרא-אדום גדולה. הרי מכ"מים משדרים גלי רדיו, גלים שהרוסים יכולים לקלוט מכיוון הים ולהבין שאלא אם קרה משהו מאוד מרשים באבולוציה של דולפינים, כנראה שמתקפה אמריקאית מתקרבת.
חיל הים התלהב מהמטוס ואימץ את הפיתוח עם שיר בלב. התוכנית היתה לקנות 620 כאלה עבור נושאות המטוסים, ועוד 238 בשביל חיל הנחתים. כמה מיליארדי דולרים יעלה הסיפור הזה? למי אכפת, עוד רגע הסובייטים שוטפים את אירופה.
והמטוס הזה נתפס ככל כך מהפכני, שאף אחד לא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט המסובך. לא כשיורי אנדרופוב, שבגללו התחיל כל הסיפור, מת ממחלה בתחילת 1984; לא כשמיכאל גורבצ'וב התמנה לשליט ברית המועצות וקידם פתיחות, שיתוף פעולה ואפילו חופש ביטוי; ואפילו לא כשנפלה חומת ברלין וברית המועצות עמדה להתפורר.
המפתחות מקדונל דאגלס וג'נרל דיינמיקס המשיכו בפרויקט המבטיח במלוא הקיטור ואף הרחיבו אותו. בשלב מסוים גם חיל האוויר האמריקאי התעניין במטוס, בתור תחליף למפציץ ה-F111 ושחקן חיזוק למטוסי התקיפה F15E.
עם סימני דולר בעיניים, המשיכו שתי החברות בפיתוח והוסיפו לאוונג'ר פיצ'רים שיתאימו ללקוח הפוטנציאלי החדש. לקראת סוף העשור הכל נראה מושלם: אוטוטו יקבלו האמריקאים את המטוס החמקן הרב-משימתי המושלם. אבל ב-1990 נשמעה דפיקה בדלת, ובצד השני חיכתה המציאות.
הפנטגון שם לב שהפיתוח התעכב והתייקר, והתקציב טיפס ל-5 מיליארד דולר (בהתאמת אינפלציה לימינו, 10.5 מיליארד). ואנחנו מדברים על הפיתוח לבדו - עוד לפני שהתחיל ייצור המטוסים, עוד לפני שנבנה אב-טיפוס שמסוגל בכלל לטוס, ומטבע הדברים עלו כמה שאלות מאוד קשות.
היצרניות לקחו נשימה עמוקה, והודו בכך שיש בפרויקט כמה בעיות בקנה מידה אסטרונומי: העיכובים היו מפני שהרבה מאוד ממיזמי המערכות שפותחו במיוחד עבור ה-A12 התעכבו והסתבכו בעצמם. ולא מעט מהתוצאות היו קצת יותר כבדות מהנדרש. התוצאה: משקל האוונג'ר עלה בכ-30%.
וזאת היתה כבר השריקה של החרמש: מטוס הוא בעצם איזון מאוד עדין בין הרבה מגבלות. כשהמשקל עולה קשה יותר להמריא, וצריך פתרונות שלא יוסיפו בעיות חדשות. למשל מנועים חזקים יותר ישתו הרבה יותר דלק, ואז ירד טווח הפעולה.
לא היה טעם להגדיל את הכנף כמו שלפעמים ניתן לעשות במטוסים אחרים, הרי האוונג'ר כולו כנף והמשקל יתנפח פלאים. המטוס פשוט הפך לבלתי אפשרי. כדי להמריא בלי המון תכנון מחדש הוא יצטרך מסלול ארוך יותר - וקל לשכוח שהמסלול שלו הוא אונייה, ונושאות מטוסים לא מתארכות כשולחנות אוכל בחגים.
הפנטגון נתן לחיל הים וליצרניות הזדמנות להוכיח שהפרויקט עדיין רלוונטי, אך לא קיבל תשובה מספקת ולכן בוטל פיתוח ה-A12 בינואר 1991. לפי מקורות בארצות הברית, גורמים במשרד ההגנה מסרו למקדונל דאגלס ולג'נרל דיינמיקס שעם כוחות הביטחון הן לא יעבדו יותר, ושיעבירו פרויקטים קיימים לחברות אחרות.
אבל בפנטגון ממש לא הסתפקו בכך. הגנרלים זעמו על בזבוז הזמן והכסף, ונטען שכל זה קרה בכוונה כדי לשאוב כסף. שתי החברות חטפו תביעת ענק, ונדרשו לשלם פיצוי בסך 2 מיליארד דולר למשלם המסים האמריקאי.
המשפט התגלגל שנים. החברות טענו להגנתן שמשרד ההגנה הפר חוזה מולן, ושעיכובים רבים נגרמו בגלל דרישות של חיל הים ומגעים עם חיל האוויר. אבל היה להן מאוד קשה להוכיח זאת בבית המשפט: הראיות נשענו על התכתבויות סודיות עם גופים צבאיים על חמקן סודי - וכולן פשוט צונזרו.
לאחר שהפסידו ב-2009, עתרו החברות לבית המשפט העליון, שהפך את ההחלטה ב-2011. השופטים פסקו שמשרד ההגנה לא יכול להסתיר חומרים רגישים בנימוק של ביטחון לאומי, כשהאינטרס הברור הוא לנצח בתביעה ולקבל כסף. ההסדר הסופי הגיע רק ב-2014, ובמסגרתו נדרשו החברות לשלם פיצוי של כ-200 מיליון דולר כל אחת, על העיכובים שנגרמו בגללן, ואשר לא הצליחו לסתור באמצעות מידע פומבי זמין.
ה-A12 אוונג'ר נכשל משום שבאמת היה מטוס מעולם אחר, עד כדי כך שלא התאים לעולם האמיתי. עד היום מהווה הפיתוח שלו שיעור חשוב בניהול פרויקטים: מאוד קל להוסיף עוד ועוד פיצ'רים למוצר, בשאיפה לחבר אליו עוד לקוחות. הפיתוי מאוד גדול: מוסיפים רק עוד קצת, הסיפור מתייקר רק עוד קצת, וטבעי לקזז את התוספות לעלויות הפרויקט מהרווחים המתוקים שמחכים בקצה. אבל המציאות לא נוטה לשתף פעולה: השוק משתנה, לקוחות קמים והולכים, ואתם נתקעים עם ידיים ריקות.
ונחשו מי התעלם מהשיעור הזה? משרד ההגנה האמריקאי. זה לקח קצת זמן, אבל חיל הים קיבל בסוף חמקן רב-משימתי שמסוגל לשאת מעט חימוש, להתמודד עם מערכי נ"מ עצומים והוא משרת גם בחיל האוויר. גם בפיתוח שלו היתה תזמורת שלמה של באגים והוא עלה 406 מיליארד דולר - פי 40 מהאוונג'ר. אתם מכירים אותו, קוראים לו F35, והוא אפילו לא משולש. טיסה נעימה!
