הקברניטמעופף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה: איך עובד טיל נגד טנקים?
הקברניט
מעופף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה: איך עובד טיל נגד טנקים?
כבר 80 שנה שרקטות וטילי נ"ט מצליחים לפלח את השריון הכי עבה ולשבש מתקפות כבדות - ומלחמת אוקראינה היא הדוגמה הטרייה ביותר. "הקברניט" מסביר מאין הגיעו הטילים הללו, מה ההבדלים ביניהם, ומה בכוחם לעשות לצבא של פוטין
מעופף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה: איך עובד טיל נגד טנקים?
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; לאחר לחימה עיקשת מצד מגיני אוקראינה, שילח פוטין לקרב את עיקר כוחו - המוני טנקים מתקדמים, נגמ"שים ועליהם אלפי חיילים, וארטילריה רקטית בעוצמה שגורמת לרקטות חמאס להיראות כמו זיקוקים של עוגת יום הולדת.
הכוח הזה מרעיד את האדמה בעודו נוסע בשיירה עצומה מהחזית לעבר העורף האוקראיני, שיירה שאורכה הגיע לשבעים קילומטרים. אבל משהו עוצר את מכבש האש הזה, משבש את תנועת הכוחות והופך את המלחמה לסיוט בלתי צפוי עבור הצבא הרוסי. משהו קטן וממזרי - טיל הנ"ט (נגד טנקים), המצאה יצירתית ביותר שתוקעת מתקפות כבר שמונים שנה.
היום נכיר את הטילים האלה ונבין מאין הגיעו, כיצד הם עובדים ואיך מצליח ראש נפץ בגודל בקבוק קולה להשמיד את מכונות המלחמה הכי מפלצתיות בעולם.
הבה נתחיל בטנק עצמו: שריונרים אוהבים להגיד שכשהופיע בשדה הקרב, נולדה המלחמה מחדש. והם צודקים; מתקפת השריון הראשונה בהיסטוריה בוצעה בספטמבר 1916, כשראשוני הטנקים של בריטניה הזדחלו לעבר מחפורות ההגנה הגרמניות בקרב פלר קורסלט שבגזרת הסום.
הגרמנים לא הבינו מה הם רואים: רכב שדורס כל מחסום, ממוגן כמו בונקר, ושופך אש מכל כיוון. איך עוצרים דבר כזה? לא עוצרים.
כמה ניצחונות מהירים בישרו על בואה של המלחמה הממוכנת: מפלצות ברזל ששועטות קדימה וטורפות כל מה שבדרכן. באופן טבעי, החלה בנייה מרתונית של טנקים תוך שיפור השריון, התותחים והמנועים. הדעה הרווחת היתה שרק טנק יוכל לבלום טנק; החייל הרגלי, ניבאו אחדים, עשוי להיעלם.
האמריקאי רוברט גודארד, איש חכם מאוד, חשב אחרת - והחל לעבוד על משהו שיחזיר את הכוח לידי החי"ר. קודם לכן המציא את הטיל הרב שלבי ואת מנוע הטילים הנוזלי, כך שבטבעיות חיפש פיתרון רקטי לבעיה.
עוד ב-1918 הגה רקטה חודרת שריון, אותה אפשר לשאת בתוך צינור על הכתף ולירות בשטח. המיזם התעכב שנים ארוכות - בין היתר משום שהממציא חלה בשחפת. עד שחזר הפרויקט למסלולו כבר נגמרה המלחמה, אך הפיתוח נמשך והניב את הבזוקה האמריקאית שנכנסה לשירות ב-1942.
מעבר לאוקיינוס, שקדו האירופאים על מערכות נ"ט משלהם. בבריטניה פותח משגר ה-PIAT המסורבל שירה רימון נגד טנקים באמצעות קפיץ והיה קשה לדריכה ותפעול, ובגרמניה הנאצית - ההיפך הגמור: צינור בראשו קליע רקטי, שאפשר להפעיל כמו אלוף אחרי הדרכה של דקות ספורות, וזכה לשם הקליט פאנצרפאוסט.
הפיתוח הגרמני היה חד פעמי, זול ביותר וקל לייצור, וכשהחלו הנאצים להילחם על גרמניה עצמה, חולקו אלפי פאנצרפאוסטים להמונים. עשורים שלמים לאחר המלחמה עוד קרה שילד גרמני חיטט בבוידעם של סבא ומצא רקטה נגד טנקים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התבגר הטנק והפך מהיר, קטלני וממוגן יותר: שריון פלדה עשה אותו לבלתי פגיע לפגזי ארטילריה, מקלעים, ותותחים בקוטר של פחות מ-75 מ"מ - לפחות מהחזית, החלק שמופנה אל האויב בהסתערות. ואולם, הפנצרפאוסט, ה-PIAT והבזוקה פילחו הטנקים של תקופתם, למרות שירו קליעים קטנים מאוד, שנעו במהירות נמוכה בהרבה משל פגזי תותחים. איך הצליחו? כי השתמשו בראש נפץ מיוחד, שנקרא מטען חלול.
מטען חלול הוא שיטה שמאפשרת לקחת פיצוץ ולרכז את רוב האנרגיה שלו לנקודה אחת, וכך לפרוץ שיריון ולהחדיר אליו סילון של גזים רותחים, מתכת נוזלית לוהטת ודברים אחרים שגוף האדם לעולם לא רוצה לפגוש.
איך זה עובד? יוצרים מטען נפץ עם חלל בצורת קונוס, ומצפים אותו בנחושת, או מתכת רכה אחרת. כשהמטען מתפוצץ, האנרגיה שלו נעה קודם כל, לכיוון החלל, מתיכה את הנחושת ויורה אותה קדימה. מה קיבלנו? חץ בוער של מוות מבעבע, מה שנקרא ליינר.
26 צפייה בגלריה
1. גביש בקדמת הרקטה פוגע בטנק ויוזם את הנפץ (אדום); 2. חומרי הנפץ (צהוב) מתפוצצים וגל הניפוץ נע קדימה לעבר החלל (כתום); 3. הפיצוץ ממוקד, והנחושת (ירוק) מותכת ועפה דרך השיריון
רמת החדירה של הליינר הזה תלויה בהרבה דברים, אך מושפעת יותר מכל בנקודה בטנק שבה פגע הטיל, וכמובן ברמת השיריון שלו. נהוג לנתח יכולת חדירה לפי עובי של פלדה במ"מ. למשל, הג'בלין האמריקאי יכול לחדור 700 מ"מ.
זה נתון קצת סתמי משום שאפילו לאוניות מלחמה אין בימינו דופן בעובי כזה, בטח שלא לטנק - אבל הכוונה היא לשיריון טנקים משולב, שמקביל בעמידותו ל-70 ס"מ פלדה.
העניין הוא ששדה קרב הוא סביבה מאוד דינמית, ומהר מאוד גילו צבאות מלחמת העולם השנייה שחיסול טנקים זו כמעט משימת התאבדות; טווח הירי היעיל היה פחות מ-150 מ', והיה קל מאוד להחטיא. ואפילו אם הצליח הכוח לפגוע בטנק אחד, מיד ספג גשם של פגזים וכדורים מכל יחידות האויב הסמוכות.
לאחר המלחמה החלו מאמצים גדולים לפיתוח כלי נ"ט שיוכלו לפגוע במטרה ממרחקים גדולים, ולפגוע בול. כך החל המירוץ לפיתוח טילי נ"ט מונחים; להם יהיו מנועים גדולים יותר שיאפשרו טיסה ממושכת, ויכולת ניהוג מרחוק שתצמצם את הסכנה למסכנים שמשגרים אותם.
26 צפייה בגלריה
טיל הנורד SS10 הצרפתי, הראשון שנכנס לשירות. הוא הופעל גם בישראל
(צילום: Stadtarchiv Kiel)
שיטת ההנחייה הראשונה היתה פשוט כבל מאוד ארוך, שמחבר את הטיל לג'ויסטיק פצפון, דרכו שולטים בנשק במעופו. איך זה עובד? מסתכלים בעינית שבה רואים גם את הטיל וגם המטרה, ומשגרים. הטיל יצא לדרך כשבזנבו יש תאורה חזקה, שתעזור לכם לראות היכן הוא נמצא.
זה מצריך אימון רב, אך אפשר להגיע ככה לדיוק רב גם מטווח של שלושה ק"מ. המפורסם מכל טילי הכבל המוקדמים היה הסאגר הרוסי הקטן, שפה אצלנו בשכונה נודע בתור הציפור הלאומית של דרום לבנון.
עם הזמן שופרה השיטה, והושקו טילים שעבורם צריך רק להשאיר את המטרה במרכז הכוונת, והטיל מתקן את מסלולו לעברה. למשל, טיל ה-TOW האמריקאי. טילי כבל שכאלה היו נוחים מאוד לשיגור ממסוקים, שצוידו בכוונות ייעודיות עבורם.
השיטה הבאה להנחות טילי נ"ט היא לייזר: קרן יוצאת מהמערכת עד למטרה, והטיל פשוט מחפש את נקודת הפגיעה. הוא יכול לטוס בתוך אלומת הלייזר (מה שנקרא, רוכב קרן), או שמספיק לו שהמטרה מוארת בלייזר (מה שנקרא, מתביית כתם).
האחרונים מאפשרים גמישות לתוקפים: חלק מהדגמים מאפשרים ירי מנקודה אחת והנחיה מנקודה אחרת - למשל, שיגור ממסוק והנחייה מצוות קומנדו נסתר בקרבת המטרה.
שני המפורסמים ביותר במשפחה הזו הם ההלפייר האמריקאי וה-9M133 קורנט הרוסי.כאן כבר מדובר בחימוש שיכול לפגוע במטרתו גם מחמישה ק"מ וחצי, ברמת דיוק גבוהה מאוד.
על אף היותם גדולים ומסובכים טכנית מקודמיהם, גם הם ניתנים לייצור המוני ומכירה בעלות נגישה מאוד. לצד הפעלה קרקעית, טילים שכאלה הם עיקר החימוש של כל מסוקי הקרב בשוק.
אבל לשיטות ההנחיה הללו ישנו חתיכת כשל מובנה: מישהו חייב להמשיך ולכוון את הטיל עד לפגיעה. כך שלמרות שהטווח השתפר מהותית, שרידות הצוותים לא. ועם טילי לייזר זה אפילו יותר בעייתי; לטנקים יש מערכות שמאפשרות לגלות מתי מפעילים לכיוונם לייזר, ולאפשר להם לפתוח באש על חוליית הטילים עוד לפני השיגור.
בנוסף, הטילים הללו מאוד ידניים ותלויים ביכולת של המפעיל לכוון ולפגוע. קחו למשל את טיל הדרגון שהיה גם בשירות צה"ל: גם אם התאמנתם היטב, התנאים היו מושלמים, המטרה לא זזה והעלתם זבח מכובד לאלוהי הדרגונים - לפעמים הטיל נשתל באדמה.
באמצע האייטיז החלו צבאות לחפש פיתרון לעניין הזה, ובארה"ב החליטו שיורשו של הדרגון יהיה טיל בלי הפרעות אישיות מוזרות - אחד שבכלל לא צריך לכוון. טיל שנועלים, יורים והולכים - וינווט את עצמו אוטונומית.
ב-1989 הושק שם טיל הג'בלין (רומח הטלה), בעל הנחייה שנשענת על אינפרא אדום; יש לו מצלמה בחרטום שרואה את החום שנפלט מהמטרה. צריך לשים את המטרה בכוונת, ללחוץ על כפתור שמגדיר למצלמה שזה העצם שהיא צריכה לדאוג שיישאר במרכז התמונה שלה - לירות וגמרנו. הטיל יתקדם אל המטרה ובכל פעם שהמצלמה תראה שהיא מתקרבת לשולי הפריים, יזיז הטיל סנפירים ויתקן את המסלול.
המפעיל יכול לקום וללכת משם, להסתתר, או להכניס למשגר טיל חדש ולתקוע עוד ועוד טנקים. תיאורטית, אם הכוח המותקף לא זיהה את מקור הירי, יכול צוות לוחמים קטן לשפד ככה פלוגת טנקים שלמה.
עם הזמן פותחו טילי נ"ט מתקדמים בהרבה, והטובים ביותר בעולם נבנים פה בארץ: במשפחת טילי הספייק של רפאל יש דגמים בעלי טווח של עשרות ק"מ, וכאלה בעלי יכולת טיסה אוטונומית, עם אפשרות לעדכון והחלפת מטרות תוך כדי טיסה. התוצאה היא טילים מדויקים ביותר, שיכולים לבלום כל מתקפת שריון אפשרית. אצלנו לא לוקחים צ'אנסים מאז החורף ההוא, שנת שבעים ושלוש.
לטילי נ"ט אווירודינמיקה שנראית פשוטה: הם יוצאים מתוך צילינדר, פורשים סנפירים שמשמשים ליצירת עילוי ולתמרון, וטסים לעבר המטרה במהירות של כ-900 קמ"ש. ואולם, הם צריכים לתמרן הרבה מאוד, ולא רק בגלל תנועת טנק המטרה: טילים שטסים בתוך אלומת לייזר נעים במסלול ספירלי שטוח, כשהחריגות ממרכז האלומה עוזרות להם לדעת שהם בתוכה ולהבין לאיזה כיוון עליהם לבצע תיקון; לכן לטילים כמו הקורנט הרוסי יש סנפירים קצרים ורחבים, שעוזרים לביצוע תיקונים לאורך כל הנתיב.
לטילים אוטונומיים יש מסלול קשתי, שכן עליהם לראות את המטרה בעצמם ואת זה קל יותר לעשות מלמעלה - ולכן צריכים מנוע שיעזור להם לטפס במהירות לגובה של יותר ממאה מ'. לכן, לכלים כמו הג'בלין האמריקאי יש סנפירים ארוכים וצרים, שיוצרים פחות התנגדות אוויר. ובגלל ההגעה מלמעלה, יש להם יותר זמן לתקן עצמם בדרך לפגיעה ואינם צריכים סנפירים רחבים שמבצעים תמרון חריף.
26 צפייה בגלריה
למעלה: קורנט, טיל לייזר עם סנפירים רחבים. למטה: ג'בלין, טיל אינפרא אדום אוטונומי עם סנפירים דקיקים
וכפי שסיפרתי, טילי נ"ט משבשים ותוקעים מתקפות שיריון מזה שנים רבות. למשל, בטרם עשה הסאגר חיים קשים לחיילי צה"ל בלבנון, חיסל מאות כלי רכב של כוחותינו במלחמת יום הכיפורים; טילי מילאן סייעו לכוחות מיוחדים בריטיים לנטרל את ההגנות של ארגנטינה במלחמת פוקלנד; וגם במלחמות המפרץ נעשה שימוש שימוש נרחב ביותר בטילי נ"ט למיניהם.
ההכרה בהם כדרך אפקטיבית להאט פלישות, בשילוב מחירם הזול יחסית וקלות הייצור שלהם הובילה להפצת עשרות דגמים בכל העולם - שעם קריסות מבנים מדיניים, מלחמות אזרחים ותהפוכות עולמיות אחרות, הגיעו בהמוניהם לידי ארגוני מחבלים.
ואם יש זירה אחת שהיא ממש קרנבל של טילי נ"ט, הרי זו שכנתנו הצפונית; מאז פרצה מלחמת האזרחים הסורית, הפכה המדינה לבירת הטילים נגד שריון. רקטות RPG מכל דגם וסוג, טילי מאטיס לטווח קצר, קורנט לטווח ארוך, טילי TOW אמריקאיים שהוגנבו מחו"ל - הכל עף על הטנקים של אסד מכל פינה.
מה שמביא אותי למלחמת אוקראינה, ולהשפעת הטילים האמורים על הפלישה. רוסיה שלחה כוחות גדולים מאוד משטחה אל העומק האוקראיני, ותצלומי לוויין מראים שיירות שנגררות על 70 ק"מ ויותר. זה קצת מוזר; הרי אוקראינה היא מדינה שטוחה ביותר, ועקרונית אין בעיה לשלוח כוחות צבא שייפרשו לרוחב וישטפו אותה.
אבל רק בעונה הנכונה: פעמיים בשנה נשטפת המדינה במה שנקרא רספוטיצה - בוץ סמיך ביותר שנגרם עם גשמי תחילת החורף ועם הפשרת השלג באביב. וזו עונה שבה כוחות צבא פשוט שוקעים ונתקעים.
מוזר; נראה שזו טעות שמישהו עושה בערך פעם במאה שנה: זה קרה למלך השבדי קרל ה-12 ב-1707, לנפוליאון בונפרטה ב-1812, לגרמניה הנאצית ב-1941 והנה בא תורם של הרוסים. אז כדי שהטנקים לא יטבעו בבוץ, נוסעות השיירות העצומות של רוסיה על צירים סלולים בלבד - מה שהופך אותן לארוחת מלכים עבור כוחות עם טילי נ"ט.
החוליות האוקראיניות אפילו לא צריכות לכוון אל הטנקים עצמם: כוחות שריון זוללים דלק ולכן לא נוסעים לשדה הקרב בכוחות עצמם, אלא על גבי משאיות גדולות, מובילי טנקים.
כל אחת שחוטפת טיל מסבכת בבת אחת את המבצע הרוסי; עכשיו צריך או לשלוח משאית חדשה, או שהטנקים יסעו בעצמם, ואז צריך לשלוח להם עוד מיכליות דלק. באותה המידה, אפשר לתקוע גם מיכליות מים, רכב הנדסה קרבית, משגר נ"מ נייד או כל מה שלא חכם להתקדם בלעדיו.
מה יקרה כאשר יגיעו הטנקים למחוז חפצם? ייפרשו סביב הערים הגדולות ביותר, מרכזי השלטון האוקראיני? המוני חוליות אוקראיניות יקבלו את פניהם באלפי טילים מכל מבנה הרוס, מחפורת הגנה, שיח, ובור באדמה.
טילי ג'בלין אמריקאיים וטילי קורנט מתוצרת רוסיה עצמה יפלחו את מכונת המלחמה הרוסית, וצוותים עם גרסאות משופרות של RPG ינסו לכוון לזחלים ולגלגלים; טנק שאיבד את יכולת התנועה צריך לאבטח ולחלץ - עוד כאב ראש למפקדי המתקפה הרוסית.
כוחות שריון שייכנסו לערים יפגשו מקרוב את ה-NLAW - נשק רקטי קטן וקל ביותר, בעל תפיסת הפעלה דומה לשל הפנצרפאוסט - משהו שכל אחד יכול להפעיל.
ופה מדובר בנשק שיכול לחדור כל טנק מטווח של 20 עד 800 מ'. בריטניה שלחה לאוקראינים אלפי משגרים, שחולקו בשטח. בקיצור, הכוחות הרוסיים נעים לעבר טבח רבתי.
מה יכולים טנקים לעשות נגד טילי נ"ט מודרניים? לא יותר מדי. לטילים רבים יש מטען כפול, שמאפשר לחדור שכבות מיגון, לרבות כאלו שמכילות בעצמן חומר נפץ ונועדו לגרום לטיל להתפוצץ על פני השריון ולא מאחוריו.
בשנים האחרונות נכנסו לשירות מערכות הגנה אקטיביות - מכ"מים זעירים שמגלים תנועת טילים באוויר ומשגרים לעברם מטעני רסס, כדוגמת מעיל רוח הישראלית. ואולם, אלו מערכות יקרות שמותקנות רק על הארמטה T14, הטנקים המתקדמים ביותר של רוסיה שמהווים חלק קטן מאוד מהכוח. בנוסף, למערכות יש מגבלות, ולפי הערכות לא מסתדרות עם ירי מספר טילים מכיוונים שונים.
קל לראות, אם כן, איך הפך טיל הנ"ט מנשקו של החלש לאיום קטלני - כאבן הקלע שפילחה את מצחו של גוליית הפלישתי: השיפורים בטווח, בדיוק ובהנחיות נתנו לצוותי הטילים גמישות רבה, שמפרקת את כל יתרונות הטנק - הוא כבר לא יכול לדהור ולרשוף אש ללא סיורים ואבטחה בלתי פוסקת, כוח האש שלו לא רלוונטי מול אויב שיורה ומיד נעלם, והמיגון שלו מפוצח כפחית שימורים.
צבא רוסיה מודע לכך, אך ידיו קשורות; פוטין ממשיך לדחוף את חייליו אל תוך גיהנום המגננה האוקראינית. נקווה שמהלכי המו"מ שמתקיימים ברקע המתקפה יישאו פרי, ההיגיון ינצח וצבא רוסיה יעצור בזמן. טיסה נעימה!
