דו"ח טכנולוגימדיניות זכויות היוצרים האמריקאית פוגעת במוזיקאים
דו"ח טכנולוגי
מדיניות זכויות היוצרים האמריקאית פוגעת במוזיקאים
החוק האמריקאי מחייב את פלטפורמות התוכן כגון ספוטיפיי להסיר באופן מיידי תוכן שמפר זכויות יוצרים, אך לא מעניש אותן אם הסירו תוכן שאינו מפר זכויות יוצרים. עיוות זה מאפשר לגורמים שונים לחבל ביצירה ובפרנסה של מוזיקאים יריבים, זאת באמצעות לחיצה פשוטה על כפתור הדיווח
בעבור מוזיקאים עצמאיים, מדובר כבר בהתרחשות ידועה. הם מעלים שיר לספוטפיי, פלטפורמת המוזיקה הגדולה בעולם, השיר מתחיל לצבור תאוצה, לרשום האזנות, להזרים קצת הכנסות ואז – בום: מישהו, סתם משתמש או אמן יריב, שולח לספוטיפיי הודעה שהשיר מפר זכויות יוצרים. ההודעה שקרית ולא מבוססת, אבל זה לא משנה. החברה מסירה את השיר מיידית, ושולחת את היוצר לריב עם מבקש ההסרה. בינתיים השיר לא זמין, ואם יחזור אי פעם בעתיד, המומנטום שצבר האומן יימחק, ואיתו גם ההכנסות שיכול היה לרשום. וספוטיפיי? לה לא ממש אכפת.
התרחשות זו, שכפי שחשף בשבוע שעבר מגזין תעשיית המוזיקה בילבורד, היא שכיחה במיוחד. היא מתאפשרת משום שאחד הדברים שפלטפורמות תוכן הכי מפחדות ממנו הוא הפרת זכויות יוצרים.
החוק האמריקאי (DMCA), חקיקה מיושנת מהמאה הקודמת, אמנם מקנה להן חסינות מסוימת מתוכן מפר שהעלו גולשים, אך רק אם הן מיישמות נוהל שמכונה הודעה והסרה, במסגרתו ברגע שבעל זכויות מודיע להן על תוכן מפר הן מסירות תוכן זה מיד. החוק לא מעניש אותן אם הסירו תוכן שאינו מפר זכויות יוצרים, אך חושף אותן לתביעות כספיות במקרה שבו קיבלו הודעה מבעל זכויות ולא הסירו באופן מיידי תוכן מפר.
וכאן בדיוק נמצאת הבעייתיות של החוק: לפלטפורמות יש את כל התמריצים לפעול במהירות וליישם כל הודעה שהן מקבלות על תוכן מפר, ואפס תמריצים לבדוק שהודעה זו היא לגיטימית – כלומר ששולח ההודעה הוא בעל הזכויות או בא-כוח מטעמו, או שהתוכן המדובר אכן מפר זכויות יוצרים. בהתאם, הן יצרו מנגנונים שמקלים מאוד לדווח על תוכן שמפר זכויות יוצרים, לרוב בכמה הקלקות פשוטות שבתוך זמן קצר מביאות להסרת התוכן הזה. ומנגד, הליך הערעור על תוכן שהוסר שלא בצדק הוא ארוך, מורכב ולא תמיד מביא לתוצאה הרצויה.
עיוות זה מאפשר לגורמים לא בדיוק ישרים לנצל את החוק לרעה. למשל, כדי להשתיק ביקורת, לפגוע בתחרות או אפילו לקבל מיליוני דולרים במרמה. ועתה, כפי שחשף בילבורד, מוזיקאים וסתם משתמשים מנצלים את קלות הדיווח ומהירות ההסרה של מגנון הפרת זכויות היוצרים בספוטיפיי על מנת לחבל ביצירה ובפרנסה של מוזיקאים יריבים.
"ילדים לומדים איך להתשמש בכלי הדיווח", אמר למגזין בעלים של לייבל אינדי. לדבריו, האשמת יוצר בהפרת זכויות יוצרים דורשת רק קליק ימני על השיר ומילוי טופס קצר, אותו ניתן להשלים תחת שם בדוי ומבלי שספוטיפיי בודקת את זהות המבקש. במקרה אחד, אמר, שיר מהלייבל שלו שרשם 150 אלף השמעות ביום הוסר מספוטיפיי על ידי משתמש שטען שהוא שחקן כדורגל מפורסם ברוסיה.
הפרקטיקה של טרגוט יוצרים בטענה שמוזיקה או יצירה אחרת שלהם מפירה זכויות יוצרים אינה חדשה או ייחודית לספוטיפיי. בסוף 2019, יויטיוב הסירה את הסינגל "Where’s My Juul" שיצר המפיק Full Tac, אחרי שאומן אחר טען שהוא מפר את זכויות היוצרים בסינגל שלו בשם "Bitch, Where’s My Juul", אף שפרט לשם לא היה דבר משותף בין השירים. "האם זה משבש את המומנטום ברגע שהשיר שלך הופך לסנסציה ויראלית? בהחלט", אמר Full Tac לבילבורד.
טקטיקה דומה הופעלה נגד מתחרים ויריבים באינסטגרם ובטיקטוק. אבל בספוטיפיי, שמהווה כיום מקור הכנסה מרכזי של מוזיקאים, היא הפכה לנשק של ממש, משודרגת על ידי ההיענות הכמעט מוחלטת של הפלטפורמה לכל בקשת הסרה, לגיטימית או לא. "בכל מקום שבו יש תוכן ויש מערכת עם מגנון אמון לסימון הפרה, יש הזדמנות לשימוש לרעה ולשימוש שגוי", אמר דיי בוגאן, ראש שותפויות צד ג' ב-Mechanical Licensing Collective. "שחקנים רעים יעשו מה שהם תמיד עושים".
הקורבנות של בקשות הסרה זדוניות אלו הם לרוב אומנים עצמאים שמתחילים לזכות להצלחה מסחרית, אבל עדיין אין להם את שכבות ההגנה שמגיעות מעבודה עם חברת מוזיקה גדולה. "כשאתה מעלה טענה נגד אומן אינדי, אתה יוצא נגד ילד שעשה שיר קטלני בחדר השינה שלו", אמר בעלי לייבל מוזיקה. "אין להם צוות משפטי שיילחם בשבילם". בנוסף, אומנים שעובדים עם לייבלים או מפיצים גדולים עוברים הליך אימות טרם העלאת השירים שלהם לספוטיפיי, שחוסם משתמשים רנדומליים מלדווח עליהם.
אבל יוצרים עצמאים? הם נמצאים לגמרי לבד במערכה. אם מישהו ביקש להסיר שיר שלהם, ספוטיפיי קודם כל נענית לבקשה. אחר כך, היא מבקשת משני הצדדים – האומן והשחקן הזדוני שביקש להסיר את השיר שלא בצדק – לעבוד ביחד כדי לפתור את הבעיה. לדברי גורמים בתעשייה, הדרך המהירה ביותר להחזיר שיר שהוסר לספוטיפיי היא לשכנע את מי שהגיש את בקשת ההסרה לעשות זאת. מדובר בעיוות הזוי שמעניק כוח רב לשחקנים רעים ויכול לשמש אותם, למשל, לסחיטת אומנים.
"אני יכול לא לאהוב שיר מסוים, לטעון שהוא מפר זכויות יוצרים, ואז לא להגיב לאומן כשהוא פונה אליי", אמר מנהל אומנים לבילבורד. "ואז השיר הזה יוחזק במצב של חוסר החלטה, אלא אם לאומן יש מערכת יחסים עם ספוטיפיי שיכולה לסייע לו לבטל את ההורדה". למרבית האומנים, בעיקר העצמאים, אין מערכות יחסים כאלו. "בתרחיש הגרוע ביותר לאומן מתחיל, בקשת הסרה לא מבוססת יכולה להוציא את כל המומנטום בדיוק כשהשיר מתחיל לצבור מאזינים".
מנהל אחר, שרצה להחזיר שיר של אחד מאומניו שהוסר שלא בצדק על ידי אומן אחר, סיפר כי ניסה להשיג את המסיר, שלא השיב למיילים במשך שלושה שבועות. הוא עקב אחריו באינסטגרם, מצא את מספר הטלפון שלו, התקשר אליו והצליח לשכנע אותו לבטל את בקשת ההסרה בתמורה לייעוץ בפיתוח הקריירה. "היה לנו מומנטום שלא רצינו לאבד. הפסדנו כסף", הוא אמר.
לפי דיווח של אתר TorrentFreak, פורומי האומנים של ספוטיפיי מלאים בדיווחים מסוג זה, שמעידים על כך שהפרקטיקה, והכישלון של ספוטיפיי להתמודד איתה, אינם חדשים. "מישהו שלח טענה שקרית נגד אלבומים שלנו והושענו מספוטיפיי", סיפר יוצר כבר ב-2019. "אנחנו לא מבינים איך צד ג' יכול לקבל תוצאה כזו בלי גורמים משפטיים שתומכים בעמדתו. ספוטיפיי אומרים שאנחנו צריכים לפנות למפיץ שלנו, הם לא מספקים שום תמיכה אמיתית בסוגייה. לתובע אין שום זכויות במוזיקה שלנו. הוא מעלה טענות שווא כדי לפגוע בנו".
משתמש אחר התלונן: "יש לי בעיה עם צד ג' שמעלה טענות שקריות על זכויות יוצרים במוזיקה שלי. אין להם שום זכויות והם מעלים את הטענות האלו רק כדי לעשות דווקא. ספוטיפיי הסירה את האלבום שלי, זה מאוד עצוב ומתסכל".
ספוטיפיי, בתגובה, לא התייחסה לליבת הטענות, והסתפקה בהצהרה גנרית על כך שהיא לוקחת ברצינות את נושא הפרת זכויות היוצרים, שיש לה מערכת חסונה לזיהוי שחקנים רעים ושהיא תמיד מפתחת את מאמציה בתחום.
אף שמדגדג לעשות כן, קשה להטיל את האשמה, בוודאי שלא במלואה, על החברה עצמה או על פלטפורמות אחרות. כן, יש להן אחריות מעצם כך שהן קובעות נהלים מקלים להסרה ונהלים מחמירים לביטולה, אבל מצב זה הוא תוצאה של החקיקה המיושנת שמנחה אותם.
כמו הרבה חוקים שמעצבים את הרשת המודרנית, ה-DMCA, חוק זכויות היוצרים הדיגיטלי של המילניום, נוצר בעידן קדום, ב-1998. האינטרנט המסחרי היה אז רק בראשיתו, כשאף אחת מפלטפורמות תוכן הגולשים הגדולות היום עוד לא היתה קיימת. המושג "תוכן גולשים" או "תוכן צד ג'" בקושי היה קיים.
בעידן הזה, שבו מרבית התוכן המקוון נוצר על ידי האתרים עצמם, נוהל הודעה והסרה נראה כמו ברירה הגיונית. אם היה באתר תוכן צד ג', הוא היה מוגבל ומצומצם. בדיקה שלו לא הצריכה מאמצים רבים, ובקלות ניתן לאמת האם הטענה לגיטימית או לא. כיום, עם מיליארדי יחידות תוכן שנוצרות ומפורסמות מדי שנייה בפלטפורמות השונות, אין שום אפשרות לבצע אימות פרטני לכל בקשת הסרה. וכשהסיכון היחידי של חברות הוא בהתעלמות מבקשות כאלה, ברור למה הן ממהרות להיענות להן ואיטיות באימותן.
הפתרון היחיד הוא שינוי החוק והתאמתו למאה ה-21. סנקציות על פלטפורמות שהסירו תוכן שלא בצדק או לא טיפלו כראוי בתלונה של אומן על תוכן שהוסר לו בתוך זמן סביר, מתן אפשרות לפלטפורמה שלא להסיר תוכן מיידית אם הבקשה הגיעה מגורם לא מאומת וקביעת עונשים לשחקנים רעים ששולחים בקשות הסרה שקריות יכולים לחולל שינוי מהותי ולמתן את הפרקטיקה ההרסנית הזו.
