שוברת קודיםכוכב שלם מחכה לכישלון המיליארדרים במרוץ לחלל
שוברת קודים
כוכב שלם מחכה לכישלון המיליארדרים במרוץ לחלל
התחרות הקטנונית על הבכורה, ההון העצום שנצבר ובוזבז ברהבתנות והזיהום שבדרך. שלושה מיליארדרים הפכו את החלל מחלום אוניברסלי להישג אישי שניתן לקנות בכסף. מה הפלא שרבים מחכים לכשלונם
שנים של תחרות מתוקשרת בין בלו אוריג׳ן, יוזמת החלל של מייסד אמזון ג׳ף בזוס לבין ספייסX, חברת הרקטות של מייסד טסלה אלון מאסק, הגיעו לשיאן בשבוע שעבר, עת הועף בזוס לחלל למשך 3 דקות שלמות. אבל גם טרם הגיע מייסד אמזון והאיש העשיר בעולם לקו קרמן, הגבול הדמיוני בין כדור הארץ והחלל, אירועי שיגור רקטה כזו או אחרת נצפו באופן קולקטיבי כמעט דתי ויצרו תחושה אמיתית של פליאה. בימים האחרונים עולה השאלה האם הפרטת תעשיית החלל, ובעיקר היזמים שמובילים אותה, לא רוקנו את החלום האנושי הזה מתוכן.
1. תחרות מעולם אחר
תחרותיות אינה מניע חדש לחקר החלל. למעשה, ״המרוץ לחלל״ כונה כך משום שנבע מתחרות בין שתי מעצמות עולמיות על כיבוש טריטוריה חדשה וביסוס עליונות מדעית. במובנים רבים בזוס, מאסק וגם ריצ׳רד ברנסון, מייסד וירג׳ין שהצליח להיות הראשון לעזוב את האטמוספירה, הם ממשיכיו של אותו מרוץ. אבל קשה שלא לגלות מידה רבה של ציניות כשצופים בשלושה מיליארדים מנהלים מלחמת אגו קטנונית מחוץ לכדור הארץ.
הדואליות הזו לא נעלמה גם מעיני התקשורת, שהעניקה לטיסת בזוס מלוא החופן סיקור מלא השתאות אבל לא חסכה גם בביקורת. האיש העשיר בעולם עשה את הונו על גבם של עובדי המחסנים והשליחים הלא מתוגמלים של אמזון ואז השתמש בכסף למימון חברת הרקטות שהקים. קשה גם להתעלם מכך שהגיחות לחלל התרחשו בזמן שכדור הארץ במשבר אקלים, ותושביו עדיין נאנקים מהשלכות מגפת הקורונה. אחרים לעגו לבזוס וברנסון על כך שהם והחברות שלהם יכלו להרשות לעצמם פזרנות כזו משום שלא שילמו את חלקם ההוגן במס, וכי כל המחזה הילדותי הזה נועד רק כדי לטפוח להם על האגו. “אלו שתוקפים את החלל”, צייץ אלון מאסק היריב של בזוס ואיש מאדים בתגובה פואטית, “אולי לא מבינים שחלל מייצג תקווה לאנשים כה רבים”.
מאסק מפספס את הנקודה, הביקורת הציבורית אינה מופנית נגד חקר החלל, אלא כלפי הפיכתו לכלי שרת בידי שלושה אנשים שיש להם הכל מלבד כוכב לכת משלהם. חשוב לומר, עצם מעורבותם בתעשיית החלל מייצרת שלל חידושים שסביר להניח שהציבור כולו ייהנה מהם בדורות הבאים. הערכה אופטימית במיוחד טוענת שיזמים מקבלים לידם רק 2% מערך החדשנות שהם מייצרים, היתר מגיע לציבור הרחב ואף לחברות אחרות בשוק. עבור תעשיית החלל, ובעיקר עבור תוכניות החלל הלאומיות שסובלות מקיפאון ותקועות במדבריות תקציב מאז הסתיימה המלחמה הקרה, מעורבות פרטית היא ברכה. מאז שנות התשעים רגל אדם לא דרכה על הירח, ואסטרונאוטים המריאו לתחנת החלל הבינלאומית בסיוע טכנולוגיה סובייטית. הכניסה של מאסק ובזוס הזרימה הון, ייעלה את המסע לחלל, הפחיתה את עלותו והביאה לבנייתם של שורת מוצרים חדשניים.
2. חיים של אחרים
הגישה הזו שלטה בשיח כמעט שני עשורים, אבל אז החלו להתבהר עובדות נוספות. ראשית התברר כי המיליארדרים והחברות שלהם משלמים מעט מאוד מס הוגן, ושורת תעלולים חשבונאיים הביאה לצבירת עושר חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. לפי אתר פרופבליקה, למשל, אמזון, שנסחרת לפי שווי של 1.84 טריליון דולר והיא המעסיקה הגדולה בארה”ב, לא שילמה מס פדרלי בכלל בשנים 2017 ו־2018. בזוס ומאסק עצמם כמעט ולא שילמו מס הכנסה פדרלי בארה”ב כשממוצע התשלום שלהם בין 2014 ל־2018 עומד על 0.96% לבזוס ו־3.27% למאסק. התשלום החציוני בארה”ב עומד על 14%.
על רקע התחמקויות אלו מופע הרקטות של ברנסון ובזוס, והציוצים המנותקים של מאסק נתפסו כקצת פחות מופלאים. בתקופה שנתפסת כקריטית לאיכות החיים על פני כדור הארץ, ושבה מדגישים גילויי מתינות בצריכה, בזיהום ובבזבוז, טיסה נהנתנית לקצה החלל הפכה לסמל מיותר של רהבתנות עודפת והתנהגות שלילית מיסודה.
בזוס ומאסק הם התגלמות המיליארדרים החדשים, אלה שמנצלים ביד אחת ומטיבים בשנייה. אמזון של בזוס מקדמת צרכנות חסרת פשרות ומערך המשלוחים שלה הופך אותה לחברה מזהמת במיוחד, ומאסק הוא היום אחד מכורי הליתיום הגדולים בעולם, מחצב שכרייתו מזהמת במיוחד. אך השניים משקיעים במקביל לא מעט במאבק במשבר האקלים באמצעות תרומות אישיות גדולות. אם זו קרן ייעודית בהיקף של 10 מיליארד דולר שהקים בזוס או חברות הלוחות הסולאריים והרכבים החשמליים של מאסק. היכולת שלהם לגייס עניין ציבורי והשקעות ממשלתיות למיזמים שלהם מקבלת רוח גבית מהתפיסה הקפיטליסטית שזליגת עודפי הון למרחבים חדשים תספק משאבים חדשים יקרי ערך.
3. מפגשים מהסוג האישי
אולם הסלידה הציבורית מהאירועים האחרונים היא הרבה יותר משאלה של אקלים ומס, אלא אישית ממש. החלל החיצון נתפס תמיד כמרחב שמשטח את ההבדלים האנושיים ומייצר מעין הצדקה אוניברסליות לחיים על פני כדור הארץ, שבמשך ההיסטוריה אופיינו במאבקים על מעמד, גזע, מין, עושר ודת. “זה כאן, זה הבית, זה אנחנו”, כתב האסטרופיזיקאי קארל סייגן באחד מחיבוריו הידועים על נקודת המבט האוניברסלית שהחלל מאפשר, “כל מי שאתם אוהבים, כל מי שאתם מכירים, כל מי שאי־פעם שמעתם עליו. כל בן אדם שאי פעם היה, חי את חייו נמצא פה”. זהו החזון ההומניסטי של החלל מקדמת דנא, והוא משתקף ביצירות ספרותיות, קולנועיות וטלוויזיוניות ואפילו באמנת החלל החיצון, שגם בחסות המלחמה הקרה ידעה להגדיר את משאבי החלל ברוח הסוציאליזם כ”ירושת האנושות כולה”.
אבל אז הגיעו בזוס, מאסק וברנסון ובמחי יד הפכו את החלל להתגלמות האינדיבידואליזם, יריבות אישית בין מיליארדרים, חלום פרטי, אירוע סינגולרי של בעל הון. במקום תחרות על הישגים מדעיים, קיבלנו את מאסק מכנה את שאיפות ישוב הירח של בזוס “מטומטמות”, את ברנסון מקדים במעט את הטיסה שלו כדי להביס את בזוס, ואת הוויכוח הסמנטי בין בזוס לברנסון היכן מתחיל החלל: האם מעל 80 קילומטר, הנקודה אליה הגיע ברנסון, או 100 קילומטר, לשם הגיע בזוס, ומי יהיה זכאי לשאת את התואר “אסטרונאוט” (בדיעבד התברר שאף אחד מהם).
האינדיבידואליזם הקפיטליסטי לא יכול להחליף את האנושות כולה ולאכלס לבדו את החלל החיצון. זו הסיבה שבגללה אנשים צופים בהמראות המיליארדרים בשקיקה בטלוויזיה, אך בו בעת מאחלים לכישלונם. את הרגשות הסותרים והמעורבים כלפיהם, מאסק, בזוס וברנסון הרוויחו בצדק. היה עדיף שהיו מחזירים לכלל את החלל החיצון, שהרי אין שום סיבה אמיתית שהם יטוסו לחלל, אם בין כה וכה הם חיים בעולם משל עצמם.
