מה זה Web3 והאם היא תצליח להחזיר לנו את השליטה ברשת
מה זה Web3 והאם היא תצליח להחזיר לנו את השליטה ברשת
Web3 אמורה להיות ההבטחה הגדולה שתחזיר את החופש לרשת האינטרנט ללא השליטה של חברות הענק; הרעיון: לכל האינטראקציות יהיה ייצוג כספי, כולל למשל העלאת פוסט; אלא שהשקעות בהיקף של מיליארדים שזורמות לתחום מעוררות את החשש שהטייקונים ישלטו
האם בעתיד יפרקו הבלוקצ'יין ושוק הקריפטו את מבני הכוח הריכוזיים ששולטים באינטרנט בגרסה חדשה שתיקרא Web3, או שמדובר בעוד בלון שיתפוצץ לנגד עינינו? עדיין קשה לקבוע.
מה שברור הוא שבזמן כתיבת שורות אלו, כשהציבור הרחב עדיין נאבק להבין מה זה בכלל ווב 3, שלא לומר לשפוט בעצמו את סבירותו של הרעיון, הטייקונים של תעשיית הטכנולוגיה שופכים על הרעיון כמויות אסטרונומיות של כסף ורבים על עיצובו והשליטה העתידית בו.
מה זה ווב 3
כדי להתחיל לנסות להבין מה זה ווב 3, צריך להניח הנחות רבות כאילו הן משותפות ומוסכמות, כמו למשל שעד כה היו שתי גרסאות של האינטרנט, והרעיון המדומיין הזה הוא הגרסה השלישית. האמת היא שאין הסכמה בנושא, ובכל זאת אלו המובילים את השיח בתחום והצליחו במיומנות שיווקית להפוך את הרעיון למילת הבאזז החדשה, יטענו טענה בערך כזו:
בשנות השישים של המאה הקודמת, בשיא המלחמה הקרה, חיפשו בארה"ב דרך לבזר את אמצעי התקשורת במדינה כך שיוכלו לשרוד מתקפה גרעינית סובייטית. מדען המחשב האמריקאי ג'יי.סי.אר ליקלידר הגה את הרעיון של רשת נטולת בסיס מרכזי, שכל יחידה בה יכולה לשדר ולקלוט מסרים. על בסיס רעיון זה יצר הצבא האמריקאי את ARPANET, שממנה התפתח האינטרנט. רוח הדברים ריחפה גם ב־1993, כשטים ברנרס־לי המציא את "הרשת" בעיצוב מבוזר שתוכנן כך שגם הוא עצמו לא יוכל לשלוט בהמצאה שלו.
הפתיחות חסרת התקדים הזו נוסחה בכתב בידי ג'ון פרי בארלו ב־1996 במסגרת "הצהרת העצמאות של הסייבר־ספייס". בפסקה הראשונה והמפורסמת מבקש בארלו מממשלות העולם התעשייתי להניח לסייבר־ספייס לנפשו, שהרי שם לממשלות "אין ריבונות", לדבריו. ב־16 פסקאות קצרות הוא מסביר איך הרשת מבוזרת מכוח "עולם שנמצא בכל מקום וגם בשום מקום", וכל אחד יכול להיכנס אליו ללא הרשאות ודעות קדומות. מרחב דיגיטלי שיכול להכיל, להפיץ ולשכפל "כל מחשבה אנושית ללא כל גבול או עלות".
וכך באמת היתה גרסתו הראשונה של האינטרנט בשנות התשעים – בצורה של פרוטוקולים מבוזרים ובמטרה להיות רשת ניטרלית משותפת שכולם יכולים להשתתף בה באופן שווה. מי שגלש באינטרנט באותה העת יזכור שהיה מדובר בעיקר בניווט בין דפים סטטיים בודדים שמשתמשים יכלו להסתכל ולקרוא אבל לא ממש ליצור איתם אינטראקציה. גרסה טהורה זו של האינטרנט מכונה ווב 1.
בארלו טעה וברנרס־לי התבדה. ווב 1 לא היתה גרסה יעילה או זולה של האינטרנט. בתגובה קמו חברות שייעלו את הטכנולוגיה והנגישו אותה באמצעות ריכוז פעילויות (נניח חיפוש או מסרים מיידיים) על גבי פלטפורמות בשליטתן. היום הרשת אינה באמת מבוזרת, אלא נשלטת על ידי שורה של חברות ענק פרטיות כמו גוגל, אמזון, פייסבוק במערב, וטנסנט וביידו במזרח. אלו שולטות לא רק על הרשת הגלויה, השיח שמתקיים עליה, התוכן שנוצר עליה והרווחים שמופקים ממנה, אלא גם על תשתיותיה הסמויות: מרכזי השרתים הענקיים שמאחסנים את אתרי האינטרנט, והכבלים והסיבים הבין־יבשתיים שמזרימים את המידע או מערכות מחשוב הענן. גרסה ריכוזית זו של האינטרנט מכונה ווב 2.
אבל זהו עולם לא הוגן, כפי שהסביר זאת באלגנטיות כריס דיקנסון, משקיע הון סיכון מ־a16, המובילים בהשקעות ווב 3: "כשפלטפורמות מרכזיות מתחילות, הן עושות כל שביכולתן לגייס משתמשים ומפתחים צד שלישי", וברגע שהן הצליחו למשוך מספיק מאלו, "היחסים איתם משתנים ממשחק סכום חיובי למשחק סכום אפס. הדרך הקלה ביותר להמשיך לצמוח טמונה בחילוץ נתונים ממשתמשים ובתחרות על קהלים". והנה הגענו לווב 3, הרעיון שאת הריכוזיות הזו צריך לפרק, ולהחזיר למשתמשים בכל העולם את החופש להתנהל במרחב המקוון ללא מתווכים ושומרי סף. יש כאלו שכוללים בשם זה גם את התיאור המפואר המדומיין – המהפכה התעשייתית הרביעית.
לפי רעיון זה קיימת האפשרות הטכנולוגית של אינטרנט המופעל על ידי האנשים, עולם עתידי שבו כל שירות מפרסום, תקשורת או חיפוש מסופק על ידי המשתמשים של אותם שירותים. בעולם כזה הנתונים, התוכן והמידע שכל משתמש מייצר חוזרים לשליטתו הבלעדית, לעשות באלו כרצונו. לא עוד גוגל עוקבת אחרי כל מעשיי (בחינם), לא עוד פייסבוק מפיקה תובנות מהתכנים שלי ומוכרת אותן למפרסמים (מבלי לתת לי נתח מההכנסות). עולם שבו ממשק, קוד ונתונים נשמרים בנפרד; משתמשים יכולים להחליט למי לתת גישה לנתונים (המוצפנים) שלהם; להחליט לעבור בין שירותים מבלי שהמידע יימחק או יישמר בן ערובה בידי חברה; ולא פחות חשוב מכך – סוף סוף נוכל להשתתף בכלכלת האינטרנט, הפעם לא כמקור הכנסה, אלא כבעל עסק וסוחר.
איך זה יעבוד
אם קראתם את הפסקאות מעלה וחשבתם לעצמכם "רגע, ווב 3 נשמע דומה מאוד לווב 1", אתם צודקים. מאחורי שתי הגרסאות נחה אותה הכוונה: ביזור של עוצמה ושליטה מלאה על הפעילות המקוונת של המשתמש. מדוע עשינו סיבוב שלם כדי לחזור בדיוק לאותה הנקודה? תומכי ווב 3 יטענו כי רגולציה לא תפתור את בעיית הריכוזיות, אבל פתרון טכנולוגי כן. בלוקצ'יין תוכל ליצור שכבה חדשה על האינטרנט ולהפוך אותו למבוזר (שוב) ואת האינטרנט לדמוקרטי (לראשונה). האם טכנולוגיה לבדה מסוגלת להשלים משימה כה גדולה? יש שחושבים שכן.
בלוקצ'יין היא הטכנולוגיה שמניעה את שוק הקריפטו, שחווה בחודשים האחרונים גאות של עניין בקרב תעשיית ההון סיכון והציבור הרחב. בפישוט יתר בלוקצ'יין, באמצעות שיטות של הצפנה, מאפשרת לזרים מוחלטים להגיע להסכמים מחייבים, ללא צורך להסתמך על אף מתווך או סמכות מרכזית. הרשת הזו מתוחזקת על ידי המשתתפים התומכים ברשתות קריפטו (למשל, ביטקוין או את’ריום). בשוק הקריפטו יישמו את הרעיון הזה על כסף (עם היישום המפורסם ביותר של הטכנולוגיה – ביטקוין), בעוד ההבטחה של ווב 3 היא שאפשר ליישם את אותם יסודות טכניים על צורות רבות של אינטראקציות אנושיות. המפתח לכך - הפיננסיזציה של הכל.
זה לא רק נשמע מסובך, זה באמת מסובך, אבל מתבהר כשמבינים שהרעיון המסדר מאחורי ווב 3 הוא שהדרך הטובה ביותר לארגן את העולם היא באמצעות בעלות וכסף, וכל מוסד או התנהגות יש לקשור להיגיון של הבורסה: אם זה טוב, הערך עולה; אם זה לא, הערך יורד. כדי להגשים רעיון זה כל האינטראקציות צריכות לעבור טוקניזציה, זאת אומרת ייצוג הכל באמצעות מטבעות. בפועל זה ייראה כמו משהו כזה: רצית להשתתף ברשת חברתית מסוימת? רכוש אסימון שמייצג זכות השתתפות וקבלת החלטות; העלית פוסט ברשת החברתית? תשלם על התענוג; מישהו העלה פוסט שנהנית ממנו? תן טיפ; רצית להגיש תביעה אזרחית? תנפיק אסימון כדי להתחלק בסיכון וגם ברווחים; יש לך יצירת אמנות חדשה? ייצג אותה ב־NFT ותמכור אותה; רוצה להשתמש במנוע חיפוש? קנה אסימון בשביל הזכות. אם אין אני לי מי לי גרסת 2022.
אבל כדי ששירותים שונים בווב 3 יפעלו, משתמשים יצטרכו (למשל) להשאיל את כוח החישוב שלהם או לתת גישה לנתונים שלהם (הרי הרעיון הוא שאין גורם אחד ריכוזי גדול שיכול לבדו לספק את השירות), אבל למה שמישהו יעשה זאת? נכון, אסימונים שייצגו כסף או בעלות על השירות. ווב 3, מדמיינים, יאוכלס כולו על ידי ארגונים אוטונומיים מבוזרים (DAO), שמסוגלים לגייס כסף על פי מערכת כללים המקודדת בפרוטוקול הבלוקצ'יין ועם זכויות הצבעה צמודות לאסימונים, האסימונים מייצרים את התמריצים לעבוד עבור אותה קהילה ספציפית והמשימה שלה.
5 צפייה בגלריה
מייסד טוויטר ג'ק דורסי: אתם לא הבעלים של ווב 3, תעשיית ההון סיכון והמשקיעים שלה הם הבעלים"
(צילום: בלומברג)
זהו רעיון מפתה במיוחד בעידן שבו ענקיות הטכנולוגיה סובלות מביקורת גוברת על כל אספקט בקיומן: מהמודל העסקי שלהן שמבוסס על ניצול משתמשים, עד לכוחן הלא סביר על שיח ברשת, ודרך מאמצן לעוות ולעתים ממש למנוע תחרות בשוקים השונים. ווב 3 משווק באגרסיביות ובהצלחה כפתרון לכל הבעיות האלו. בשנה האחרונה זרם מתעשיית ההון סיכון יותר הון לפתרונות אלו מאי פעם – 15 מיליארד דולר בשלושת הרבעונים הראשונים של 2021, זינוק של 384% לעומת כל 2020, לפי CB Insights. אבל ווב 3 הוא רעיון בעייתי, לא רק משום שלהפוך כל אינטראקציה באינטרנט ובין חברים לפעילות כלכלית הוא דמיון עתידי עגום, אלא משום שהוא סובל מכשלים טכניים כמו גם היסטוריה לא מחמיאה.
האם זה אפשרי
בסיפור "בגדי המלך החדשים" מאת האנס כריסטיאן אנדרסן, ילד קטן מן השורה מצליח להתנתק מהקונפורמיזם שאחז בכולם ולהשמיע את האמת – המלך הוא עירום. בכל הנוגע לטרנד החדש Web3, חשיפת ההבטחה שרעיון זה מציג מתרחשת דווקא אצל הענקים בתעשיית הטכנולוגיה. בסוף השבוע האחרון פרסם אחד ממייסדי אפליקציית המסרים המוצפנת סיגנל פוסט סקפטי בנוגע לווב 3, והרשת געשה. מוקסי מרלינספייק, קריפטוגרף מוערך, עורר גלים בתעשייה אחרי שהראה כיצד הרעיון מאחורי ווב 3 אינו ישים. בין היתר הסביר ששירותי הבלוקצ'יין עצמם, שקמו כדי לממש את חזון ווב 3, הם ריכוזיים. זאת אומרת שכבר עכשיו, עוד לפני שהציבור הרחב הצליח להבין מה זה בכלל ווב 3, הם נשאבים לאותם מבנים ריכוזיים שאותם הם טוענים להחליף.
הסיבה לכך היא טכנית, מסביר מרלינספייק. טכנולוגיית בלוקצ'יין פועלת על ידי יצירת אמון שמבוסס על קשר בין שרתים, כלומר מחשבים חזקים, אבל "אנשים לא רוצים להפעיל שרתים משלהם", הוא הסביר. לא רק זאת, בלוקצ'יין לא יכולה באמת להתרחב ולהפוך עמוד השדרה של האינטרנט, היא יקרה ובזבזנית כחלק אינהרנטי מהפעילות שלה. זאת אומרת שהדרך היחידה לנהל רשת מבוססת בלוקצ'יין זה רק אם תיווצר שכבה חדשה של חברות שימכרו את הגישה לבלוקצ'יין באופן ריכוזי כשירות. מרלינספייק נותן את הדוגמה ל־Opensea, פלטפורמה למסחר ב־NFT, שרק לאחרונה הוערכה בשווי של 13 מיליארד דולר. אך החברה הזו לא נותנת למשתמש גישה לבלוקצ'יין שעליו נמצא ה־NFT, ולכאורה יכולה להעלים למשתמש את נכסיו אם הם לא מתאימים למדיניות שלה (כפי שהוא מסביר שכך קרה לו). זאת אומרת שהנוכחות הדיגיטלית של המשתמש שוב פעם מתווכת, אותה הדינמיקה שהולידה את ווב 2.
כבר עכשיו טוען ג'ק דורסי, מייסד ומנכ"ל טוויטר לשעבר ומאדריכלי ווב 2 בעצמו, שווב 3 נשלט על ידי תעשיית ההון סיכון. בציוץ שפרסם לאחרונה הסביר שמשתמשים רגילים הם לעולם לא בעלי הפרויקטים הקשורים לווב 3, אלא תעשיית ההון סיכון והמשקיעים שלהם. ואלו מחדירים לשוק הזה, שמבקש לבזר, את אותו היגיון כלכלי מסורתי ושוב פעם מנשלים את הציבור הרחב מלהשתתף באמת כשווים באינטרנט.
5 צפייה בגלריה
הקריפטוגרף מוקסי מרלינספייק: "שירותי הבלוקצ'יין עצמם, שקמו כדי לממש את חזון ווב 3, הם ריכוזיים"
(צילום: בלומברג)
לצד הטענות שבלוקצ'יין לא יכולה לשמש טכנולוגיה לביזור האינטרנט, ושווב 3 תהיה בבעלות תעשיית ההון סיכון, עולה טענה נוספת: עבור רבים ווב 3 זה רק מילת הבאזז החדשה לרעיון קיים ולו קוראים – קריפטו. זו לא מערכת אקולוגית מתפקדת, אלא רק נרטיב כדי למכור מוצרים פיננסיים. מרחב שבו תהליך הביזור נועד רק לסמן כל אינטראקציה במטבעות ולממן כל פעילות תוך קריאה אוטופית להעצמת הקהילה והאינדיבידואל. הסקפטיות במקומה, כיום ווב 3 מבטיחה לבזר את הבעלות על הכלכלה הריאלית, אבל אלו שעושים זאת מחזיקים בעוצמה ריכוזית על השוק, ואין שום סיבה שאותה ריכוזיות לא תנהל את האינטרנט החדש. מי צודק? אין לדעת. הטכנולוגיה יכולה להוביל לחלוקה צודקת יותר של כוח או עושר, אבל באותה המידה היא יכולה לייצר עוד נתיב חדש שבו עשירים מתעשרים עוד יותר, ומבנים ריכוזיים חדשים פשוט מחליפים את הישנים.
