פרשנותבחסות הממשלה: התפוזים הרקובים של הסייבר הישראלי
פרשנות
בחסות הממשלה: התפוזים הרקובים של הסייבר הישראלי
מרבית חברות הסייבר הישראליות מפתחות מוצרי הגנה כשרים וראויים, אבל לצידן צומחת כאן כבר שנים באין מפריע תעשיית סייבר אחרת, כזו שנוח לה יותר להישאר בצל. לא מדובר בבן חורג: אגף הפיקוח של משרד הביטחון ממשיך להגן על חברות כאלה בבתי המשפט, ומסרב לחשוף כיצד ועל סמך אילו שיקולים מתקבלות אצלו ההחלטות
43% מהייצוא של מדינת ישראל מיוחס היום להייטק, כך לפי הדו״ח השנתי של רשות החדשנות. נתון אחר באותו דו״ח מספר ששני התחומים הלוהטים ביותר, שמושכים אליהם הכי הרבה הון ומשקיעים הם הסייבר והפינטק. ואולם בעוד הפינטק הוא חלק ממגמה עולמית, הסייבר מאז ומעולם היה גאווה ישראלית ייחודית. אבל הפרסומים של הימים האחרונים בנוגע לחברת הסייבר ההתקפי NSO, שמצטרפים לשורה ארוכה של חשיפות ב"כלכליסט" לאורך כמה שנים, חייבים לדחוף את הגורמים האחראים, בתוך התעשייה ומחוץ לה, לחשב מסלול מחדש.
מדינת ישראל מציעה מסלול הכשרה ייחודי ליזמי הייטק ולמתכנתים, שמתחיל ביחידות הצבאיות המובחרות. ואין מובחרות יותר מיחידות הסייבר השונות, שבוגריהן (אגב, גברים ברובם המוחלט עדיין) נחטפים על ידי חברות מובילות או מקימים כאלה בעצמם. זה הפך את הסייבר הישראלי למוביל עולמי, עד כדי כך שמעל ל-40% מהשקעות ההון הגלובליות בסקטור כולו ב-2020 זרמו לחברות ויזמים ישראלים.
מרבית חברות הסייבר הישראליות, יש לומר, מפתחות מוצרי הגנה כשרים וראויים. מצ'קפוינט הוותיקה, דרך סנטינל וואן שהנפיקה לאחרונה או אחת מחברות היוניקורן כמו וויז, סייבריזן ואורקה, ועד למאות הסארט-אפים הקטנים יותר שמתמחים בתחומים ספציפיים. אבל לצד החברות הללו, בישראל צומחת כבר שנים באין מפריע תעשיית סייבר אחרת, כזו שנוח לה יותר להישאר בצל. כבר תשע שנים שאנחנו עוקבים בכלכליסט אחרי פעילות NSO, מהחשיפה של המכירות המפוקפקות במקסיקו ועד לפרקטיקות של שימוש במתווכים מפוקפקים לא פחות לאורך השנים.
עם הזמן עלו על הרדאר שלנו עוד חברות, קטנות יותר ומפורסמות פחות. סנפאי הישראלית למשל, סייעה לשליט המושחת של מלזיה לעקוב אחר פעילי אופוזיציה, ורק בשבוע שעבר כתבנו כאן על חברת קנדירו התל אביבית - שרוגלות שלה אותרו על ידי מיקרוסופט וסיטיזן לאב על מחשבים של מעל ל-100 עיתונאים, פוליטיקאים ופעילי זכויות אדם. חציים, אגב, בחצר האחורית שלנו ממש.
המקרים האלה הם הצד המכוער של הסייבר הישראלי, אבל הם לא הבן החורג שלו. בסוף השבוע האחרון חשף רונן ברגמן ב"ניו יורק טיימס" שממשלת ישראל מעודדת חברות כאלה למכור שירותים לערב הסעודית, מדינה שרחוקה מלהיות דמוקרטיה מתפקדת ושמעורבות השליט שלה ברצח העיתונאי ג׳מאל חשקוג׳י אומתה על ידי שירותי ביון ברחבי העולם. במקביל, אגף הפיקוח של משרד הביטחון הישראלי, זה שאמון על הפיקוח על הסייבר, ממשיך להגן על חברות כאלה בבתי המשפט בכל פעם שמוגשת תביעה נגדן, ומסרב לחשוף כיצד ועל סמך אילו שיקולים מתקבלות אצלו החלטות מי יקבל רישיון ייצוא וממי ימנע.
במקרים רבים גופי הביטחון הישראלים אפילו נמנים על לקוחותיהם הנאמנים של החברות הללו, כמו במקרה שנחשף בכלכליסט לפני שלוש שנים ובו שם החברה אפילו לא הותר לפרסום.
תעשיית הסייבר ההתקפי הישראלית מגלגלת מאות מיליוני דולרים ומעסיקה מאות רבות של עובדים. במשך שנים היא היתה הסוד הגלוי של ההייטק המקומי, אבל בעקבות עבודה עיתונאית מאומצת של עשרות עיתונאים ברחבי העולם ובישראל, הסוד הזה נחשף. מעבר לשאלה המוסרית, ייתכן שאנחנו קרובים לנקודה שבה הנזק התדמיתי לישראל עולה על הרווח שמפיקה התעשייה הזאת. יש לקוות שהחשיפות העיתונאיות לא רק יקשו על החברות עצמן, אלא אף יעוררו מחשבה נוספת ביחס למערך התמיכה החשאי האוטומטי שמוצע להן בחסות ממשלות ישראל.
