ביקורתארס-פואטיקה בריבוע: The Stanley Parable: Ultra Deluxe
ביקורת
ארס-פואטיקה בריבוע: The Stanley Parable: Ultra Deluxe
כאשר הושק ב-2013, פרץ "The Stanley Parable" את גבולות המדיום של משחקי המחשב וקרא עליו תיגר. הגרסה המחודשת לא חוסכת בביקורת השנונה על תמונת הנוף העכשווית של עולם הגיימינג וגם עלינו, השחקנים
הביקורת מכילה ספוילרים קלים למשחק
הניסיון לכתוב ביקורת על "The Stanley Parable: Ultra Deluxe" הוא אתגר יוצא דופן. איך כותבים ביקורת על מטא-משחק, שמודע להיותו משחק? משחק בו השחקן הוא מושא היצירה? מצד שני, כתיבת ביקורת על "The Stanley Parable: Ultra Deluxe" היא מהנה דווקא משום שהיא מאתגרת; משום שה"טקסט" של היצירה האמנותית (במלוא מובן המילה) מאלץ את השחקן להתעמת איתו.
המשחק מתמקד בסטנלי, עובד מספר 427, דמות אפרורית, חסרת פנים או קול, שעובדת במשרד חדגוני. סטנלי לוחץ על מקשי מקלדת בדיוק על פי ההוראות שנשלחות אליו באופן מסתורי דרך צג המחשב. הוא שומע את קולו של המספר, שמתאר כיצד יפעל סטנלי בכל רגע נתון ("כאשר ניצב מול שתי דלתות, בחר סטנלי בדלת השמאלית"). כפי שקראתם לעיל את הגיגיי על אודות הביקורת עצמה, הקריין שובר את הקיר הרביעי שוב ושוב ושוב, וחולק את דעתו על כל מהלך שהשחקן בוחר בו, בין אם הוא פועל על פי העלילה ה"רצויה" ובין אם לא.
מכניקת המשחק פשוטה להפליא. השחקן, בגוף ראשון, יכול ללכת, לכרוע, ללחוץ על כפתורים ולשאת חפצים מסוימים, אך בכך מסתכמות יכולותיו. באמצעות הסרת פעולות מיותרות (קפיצה, מי צריך את זה בכלל?), המשחק מאפשר לנו להתמקד בלב-לבו: בחירות. המשחק מציע לנו כל הזמן בחירות חדשות, כל אחת מובילה לקריינות חדשה מאת המספר, בטון מלגלג, הומוריסטי ויבש.
היחסים בין המספר לסטנלי הם למעשה היחסים בין השחקן למפתחי המשחק, וויליאם פיו (William Pugh) ודייבי רידן (Davey Wreden). סטנלי הוא אנלוגיה לשחקנים, המקישים על המקלדת במשחקים שבלוניים כגון "קול אוף דיוטי" (Call of Duty). משחקי היריות רבי המכר הללו מציעים שלב לינארי אחר שלב לינארי, ללא יכולת לקבל החלטות משמעותיות שישנו את עלילת המשחק או יאתגרו את תפישת עולמו של השחקן. היוצרים מפצירים בנו לדרוש משחקים אמנותיים ומעוררי מחשבה, ולא סתם צעצועים שמאפשרים לנו לשרוף זמן פנוי.
זוג המפתחים למעשה מתגרה בשחקן, ומאתגר אותו לנסות לבצע החלטות חופשיות והרות-גורל במשחק שצופה כל צעד מראש. האם ניתן לפרוץ את גבולות המדיום, כשהוא עצמו מפציר בנו לעשות זאת? "The Stanley Parable" הוא אחד המשחקים הארס-פואטיים היחידים שנוצרו; הוא שואל, "מהו משחק?" - ומסרב להציע לנו תשובות פשוטות.
כאשר המשחק יצא לאור ב-2013, "The Stanley Parable" קצר שבחים ופרסים, ומכר למעלה ממיליון עותקים בשנה הראשונה להשקתו. כעת, תשע שנים לאחר מכן, הגרסה המחודשת מבטיחה פי שניים מכמות התוכן שבמשחק המקורי. גם "Ultra Deluxe" מכיל ביקורת סרקסטית ושנונה לא פחות מזו של גרסת המקור. כפי שניתן אולי לשער, הפרק החדש במשחק לועג לביקורות ברשת ולמשחקי המשך, שמוסיפים מכניקות מיותרות וחולבים כסף מאוהדים אדוקים.
ההשפעה של "The Stanley Parable" ניכרת גם באחת הסדרות המוצלחות ביותר שנראו לאחרונה על מסך הטלוויזיה: "Severance", שעלתה לפני מספר חודשים לשירות הסטרימינג של אפל. גם היא מתרחשת במשרד אפרורי, שבו גורל הדמויות נשלט על ידי גורמים זרים ועבודתן נדמית סיזיפית וחסרת תוחלת. כמו המשחק, גם הסדרה עוסקת בסוגיות של ניכור ורצון חופשי.
עדיין ישנו דיון ער בשאלה "האם משחקי מחשב הם אמנות?"; מבקר הקולנוע רוג'ר איברט (Roger Ebert) ביטל אותם כלאחר יד. למרות הערכתי הרבה לאיברט, "The Stanley Parable" היא התשובה הניצחת: כן, משחקי מחשב הם מדיום אמנותי שאינו נופל מקולנוע, ציור, תיאטרון או ריקוד. זו יצירה מעוררת מחשבה, מצחיקה ומרגשת לא פחות ממיטב הסרטים בהם צפיתי בימי חיי.
אם שיחקתם בגרסה המקורית של "The Stanley Parable" ונהניתם ממנה, אין לי מה לדרבן אתכם לקנות את הגרסה החדשה. מרבית הסיכויים שכבר עשיתם זאת, ובחדווה רבה. אולם אני אפציר באנשים לשחק במשחק הזה, גם אם הם לא מגדירים עצמם כגיימרים. זה משחק מצוין לכל מי שאוהב לצרוך אמנות בצורה ביקורתית ולהיכנס בעובי הקורה. בניגוד לגרסה המקורית של המשחק, ששוחררה רק ל-PC ול-MacOS, הגרסה המחודשת זמינה גם לפלייסטיישן, לאקסבוקס ולסוויץ' - אז אין שום תירוץ לא לרכוש אותו בהקדם האפשרי.
