לידיעת ההורים: אי אפשר באמת להגביל את השימוש של הילדים במסכים על ידי כלים טכנולוגיים
לידיעת ההורים: אי אפשר באמת להגביל את השימוש של הילדים במסכים על ידי כלים טכנולוגיים
ניתן היום להגביל השימוש של הילדים במכשירים ובאפליקציות, אבל גם הורה טכנולוגי שיודע להפעיל את הכלים הנכונים צפוי להיכשל במשימה. הילדים ימצאו סרטון ביוטיוב שמלמד כיצד לעקוף אותם - והופ, הם שוב בטיקטוק ובפורטנייט. מה עושים? עוזבים את הטכנולוגיה והופכים, ובכן, להורים
אם נכנסתם עם הילדים שלכם לקרב אימתנים סביב הרגלי השימוש שלהם במסכים ומכשירים ניידים והתחלתם לגייס לצדכם שירותי הגבלת וניטור שימוש, אפשר להעריך בזהירות שבלי קשר לתוצאה הסופית – את המלחמת הזאת כבר הפסדתם. הטקטיקה שבה בחרתם בנקודת המוצא הוליכה אתכם בנתיב שבסופו של דבר מחבל בטובת הילד.
בשנים האחרונות, על רקע חששות של הורים מפני שימוש מוגבר ולא מבוקר במסכים על ידי ילדים שילבו מפתחות מערכות ההפעלה למובייל – אפל וגוגל – שלל כלים מובנים שמאפשרים להורים להגביל את היקף השימוש של ילדיהם במכשירים או באפליקציות מסוימות, לחסום סוגי תכנים ואפילו את התקשורת שלהם עם אחרים (למשל, לקבוע שרק אנשי קשר יוכלו להתכתב איתם או להתקשר אליהם). על פניו, זה נשמע כמו פתרון מצוין: הילדים יותר מדי בטיקטוק או בפורטנייט? נגביל את הזמן שהם יכולים לשהות שם.
בפועל? ובכן, כפי שמספר השבוע הוול סטריט ג'ורנל באמצעות כמה דוגמאות מאירות עיניים, המציאות לא ממש מתיישבת עם התוכניות. קחו למשל את המקרה של לאנס ווקר, שלפי הדיווח מנהל מזה שלוש שנים מאבק אימתנים נגד הרגלי השימוש של פייטון, בתו בת ה-11, כבאייפון ובאייפד שלה (ונשאיר בצד את העובדה שלילדה בת 11 יש גם אייפון וגם אייפד משלה, מה נסגרת אתכם אנשים?). כשהוא גילה שהיא מקבלת הודעות מגברים מבוגרים בטיק טוק, מיהר ווקר ליישום ההגדרות של האייפון וחסם את הגישה לאפליקציה.
פייטון, בתגובה, יצרה חשבון משתמש חדש באפל והורידה מחדש את טיקטוק. כשניסה ווקר למחוק את החשבון, שינתה פייטון את הסיסמה וחסמה את הגישה שלו אליו. וכך זה נמשך: הבת מחבלת בכל ניסיון של האב לחסום גישה לאפליקציות שונות. "זה היה סיוט", אמר ווקר, בן 43, לוול סטריט ג'ורנל. הוא עדיין לא מצא פתרון.
ווקר רחוק מאוד מדמות ההורה הלא-מחובר שמוצא עצמו אובד עצות מול דור הילדים שגדלו ברשת. בגיל 43, סביר להניח שהוא גדל סביב מחשבים וקונסולות גיימינג והיה עדיין מתבגר כשהאינטרנט רשם את הפריצה הגדולה שלו לשימוש ביתי החל מאמצע שנות ה-90. הוא היה, בוודאות די גמורה, הילד שחי ברשת עם ההורים שלא מבינים מה קורה שם. ובכל זאת, הוא נכשל שוב ושוב בניסיונות להגביל את השימוש של הבת ברשת. למה? לא כי הוא לא מבין מה הוא עושה, אלא כי בחר מראש בטקטיקה הלא נכונה.
יש הטוענים שהבעיה היא בכלים המוגבלים יחסית שמספקות אפל וגוגל ובכך שאינם חזקים ואינטואיטיביים מספיק. "אני נמצא בעולם הטכנולוגיה הרבה זמן ואני מבין מוצרים די טוב - ועדיין הייתי מאוד מבולבל", אמר לוול סטריט ג'ורנל טים קנדל, לשעבר נשיא פינטרסט וקודם לכן מנהל המוניטיזציה של פייסבוק – אדם שאמור להיות מסוגל להתמודד עם דברים מהסוג הזה. הפתרון, לתפישתו ולתפישת אחרים, הוא שימוש ביישומים ושירותים אחרים בתשלום.
מקרה מספר 2: צ'אד בולוק, מנהל מכירות בן 50 בחברת טכנולוגיה, שעשה שימוש לא באחד, לא בשניים, אלא בשלושה שירותים/מוצרים שונים – Google Family Link, Bark ו-Circle – במאמץ להגביל את זמן הגיימינג של בנו בן ה-14 פרקר לשעתיים וחצי בסופי שבוע (אפשר לשאול כאן למה בכלל להגביל בצורה כל כך קיצונית את הגיימינג, שכיום מהווה כלי לפיתוח ושימור קשרים חברתיים, אבל זה כבר נושא לטור אחר).
פרקר מצא סרטון יוטיוב שהסביר איך לשנות את כתובת ה-MAC (מזהה ייחודי שמוטמע בעת הייצור ברמת החומרה) של המכשיר שלו ואת חתימת החומרה של המכשיר שלו לזו של הטלפון של אמו, והצליח לשחק בלי הגבלה עד השעות הקטנות של הלילה במשך חודשים - עד שנתפס על חם יום אחד לפנות בוקר. "אבא שלי לא היה מאושר", הוא סיפר. בולוק הוא לא איזה אבא זקן שלא מבין במחשבים ובטכנולוגיה. הוא עובד בחברת טכנולוגיה, בעל ידע והבנה מספקים כדי להפעיל שלושה מנגנוני הגנה שונים. ובכל זאת, גם הוא, כמו ווקר, נכשל במניעת הגישה של הבן שלו.
ביסוד הכישלונות האלה עומדים שני גורמים - אחד מעשי ואחד עקרוני יותר. ברמה המעשית, ווקר ובולוק לא נכשלו כי הם לא יודעים מה הם עושים ולא כי הילדים שלהם בהכרח חכמים או מתוחכמים יותר מהם. הם נכשלו כי אין מערכת שחסינה מתכמונים וממעקפים, כל מה שצריך כדי למצוא אותם זה כישורי חיפוש מינימליים, זמן ונחישות. ולנער או נערה שלא יכולים להיכנס לטיקטוק או לשחק פורטנייט לא חסר אף אחד מהדברים האלה. הם יכולים לעבוד במשרה מלאה במציאת דרכים לעקוף את תוכנות ההגנה השונות.
להורים יש גם עיסוקים אחרים בחיים. הם לא יכולים להילחם את המלחמה הזאת במשרה מלאה ולכן לא משנה כמה מתוחכמים יהיו השירותים שיתקינו ויפעילו, כמה זמן יקדישו להתקנה ולהגדרות שלהם, מרגע שסיימו לעשות זאת עומד בפני הילדים זמן בלתי מוגבל לעקוף אותם. במוקדם או במאוחר, הם יצליחו לעשות את זה והודות לגוגל וליוטיוב זה כנראה יהיה במוקדם. ב
סוף, מתישהו, ההורה אולי יגלה את המעקף וינטרל אותו, אבל זה רק יחזיר את הילד לנקודת המוצא. יש הרבה סרטונים ביוטיוב שמסבירים איך להתמודד עם הדברים הללו. במדובר במלחמה אבודה שלהורה אין סיכוי לנצח בה - ולא משנה עד כמה היכולות הטכנולוגיות שלו טובות.
ואולם, הבעיה המהותית יותר נמצאת ברמה העקרונית - והיא רלוונטית גם במקרה שבו הכלים השונים עובדים ומגבילים את הגישה והשימוש של הילדים. הבעיה הזאת היא שהורים ניגשים מראש לשימוש באמצעים מגבילים כפיתרון למה שהם רואים כבעיית השימוש במכשירים של ילדיהם.
הפיתרון הזה איום ונורא בכמה מובנים. ראשית, הוא מציב את ההורה ואת הילד משני צדי המתרס, כיריבים בקרב על האייפון במקום כשותפים ובעלי ברית, כפי שהם צריכים להיות, במאמץ להגיע להרגלי שימוש סבירים. יריבות מסוג זה יכולה לעודד חוסר אמון מצד הילד בהורה, מלווה בתחושה שההורה הוא דמות לעומתית שאי אפשר לבטוח בה וצריך להסתיר ממנה דברים ולתחמן אותה. מדובר בתקיעת טריז בין ההורה לילד, שיכול ליצור פערי אמון שיחלחלו גם להבטים אחרים בחיים.
שנית, הבחירה בפיתרון טכנולוגי מחמיצה דרכי פעולה אחרות, שיכולות לשמש כאקט חינוכי של בניית אמון והבנה בין ההורה לילד. קחו לדוגמה את בולוק: במקום להבין למה בנו משחק כל כך הרבה, אילו הנאות הוא שואב מהמשחקים ואילו תועלות ומיומנויות הוא אולי מפתח באמצעותם (כישורים חברתיים, שיפור קוארדניציה, פתרון פאזלים, פיתוח חשיבה מרחבית – כולם כישורים שמשחקי מחשב יכולים להעשיר), קבע מסגרת זמן שרירותית ויצא למבצע לאכוף אותה.
במקום זאת, אולי הוא היה צריך לשבת עם פרקר, לדבר איתו על מה הוא מוצא בגיימינג, להסביר למה הוא חושב ששעות גיימינג מרובות מדי יכולות להזיק ולהגיע להסכם הדדי על היקף המשחק בימי חול ובסופ"ש שירצה את שני הצדדים. איזה פספוס של הזדמנות פז לרגע בונה אמון ומקרב בין אב לבנו. עצוב.
ווקר, במקרה שלו, נלחץ כשפייטון החלה לקבל הודעות מגברים זרים - וזה באמת מלחיץ, אין ספק, אבל התגובה הרפלקסיבית שלו למחוק את טיקטוק חטאה למטרה. ראשית, מפני שבכך הוא למעשה ניתק אותה מהרשת החברתית שלה ומהיכולת לצרוך, לשתף וליצור תכנים עם החברות והחברים שלה.
הוא ניתק אותה, למעשה, מכלי תקשורת בין-אישית משמעותי בקרב בני גילה ואולי אפילו הסתכן בהפיכתה למוקצה חברתית. אפשר להניח שפייטון לא התאמצה כל כך לעקוף את החסימות מכיוון שהיא ממש רצתה לראות איזה סרטון מצחיק כדי להעביר את הזמן, אלא מפני שבטיקטוק מתקיים חלק ניכר מהפעילות החברתית היומיומית שלה. מחיקת האפליקציה, במובנים רבים, שקולה לאיסור על מפגש עם חברים או שיחות טלפון כשווקר היה בגילה של בתו.
חמור לא פחות: ווקר, כמו בולוק, החמיץ הזדמנות לאקט חינוכי משמעותי בדמות שיחה שתסביר לבתו את הסכנות שאורבות משיחות עם גברים זרים ומה צריך לעשות כשנתקלים במצבים כאלה. הוא היה יכול לצייד אותה בכלים שייתנו לה ביטחון, ישמרו עליה בטוחה ויחזקו את האמון שלה בו כדמות שאפשר לפנות אליה בידיעה שתסייע ותעזור ברגע שמשהו משתבש.
5 צפייה בגלריה
חיסון ילדים נגד קורונה. אם לא תעזבי שנייה את הטאבלט, נגיד לדודה שהיא תעשה את זה כואב
(AFP)
במקום זה, הוא נכנס אתה למלחמה שבה ההפסד שלו מובטח מראש. הוא יצר מצב שבו פייטון נמצאת במקומות שעלולים להיות מסוכנים, בלי הכלים המתאימים להתמודד אתם. ווקר גם הבטיח בכך שאם אכן יקרה משהו בעייתי הוא יהיה האדם האחרון שפייטון תפנה אליו, כי הרי היא עושה משהו שמלכתחילה היא לא אמורה לעשות.
במלחמה הזאת ההורים מפסידים פעם אחת כשהם לא בוטחים בילדים שלהם ויוצרים מולם משבר אמון מתמשך. הם מפסידים שוב שוב כי בסופו של דבר הילדים עוקפים את החסימות ואפילו המטרה הגרועה שביקשו להשיג לא מתממשת, והילדים חשופים בלי כלי הגנה מתאימים שהיו יכולים לתת להם.
למעשה, הם היו מפסידים אפילו אם החסימות והמגבלות היו פועלות כמו שצריך והילדים לא היו מצליחים לעקוף אותן, כי הילדים לא יהיו ילדים לנצח. מתישהו הם יהיו בני 18 ואדונים לעצמם - וכשיגיע היום הזה, הם יגיעו אליו מבלי שפיתחו מנגנוני ויסות עצמי, מבלי שלמדו איך לזהות ולהתמודד עם סכנות שונות וללא כלים בסיסייים לאוריינות דיגיטלית בעולם המודרני. ההורים, במקרה זה, כשלו במשימה המרכזית שלהם: לגדל מבוגרים עצמאיים ובעלי כישורי חיים מגוונים - וזה אולי יהיה הכישלון הגדול מכל.
זו מלחמה אבודה מראש, טקטיקה הפסדית כבר בנקודת המוצא. הדרך היחידה לנצח בה היא לא להילחם בה. הילדים שלכם יותר חכמים ומבינים ממה שאתם נותנים להם קרדיט (מניסיון: בן ה-6 שלי הדהים אותי ממש בסופ"ש האחרון עם יכולות המשחק וההבנה שלו בפורטל 2). אל תלחמו בהם. תהפכו אותם לשותפים, תסבירו, תלמדו ותעצימו אותם. תנו להם את הכלים שהם צריכים ואת האמון שלכם ביכולות שלהם. התוצאה הסופית תהיה טובה הרבה יותר. לכולם.
