הקברניטשקרים, הכחשות ומוות באפלה: מטוסי הרפאים של הנאצים
הקברניט
שקרים, הכחשות ומוות באפלה: מטוסי הרפאים של הנאצים
זהו המחדל הגדול בתולדות חיל האוויר הבריטי: המפציצים שלו הפכו לכדורי אש בגיחות הלילה, והמפקדים לא התייחסו לדיווחים על מטוסים גרמניים מוזרים שחומקים בין הצללים. זאת, כשידעו את האמת, ועדיין שלחו טייסים לאבדון
שלום, כאן הקברניט; מפציצי הלנקסטר של קבוצת הפצצה חמש צלעו בקושי לבסיס סקמפטון בבריטניה, אחרי לילה של אש ומוות, ונחתו ביחד עם קרני השמש הראשונות של אביב 1943. הצוותים נזלו אל מחוץ לאווירונים השבורים, שטפו את הפנים מפיח מקלעים ושמן ואת הידיים - מדם חבריהם, והתיישבו בחדר התחקירים.
מובילי המבנים דיווחו על שלבי המשימה הלילית והאבדות - שישה לנקסטרים נפגעו מאש נ"מ, ארבעה מאש ממטוסי קרב - ושניים התפוצצו באוויר, כאילו מעצמם. מפקדי הכנף אמרו שזה כנראה פגז נ"מ בודד, שפגע בול ממש בתא הפצצות. התדריך הסתיים, והצוותים הלכו למקלחות. "זה לא פגז", סינן אחד המקלענים. "אני נשבע לכם שראיתי מטוס גרמני לפני הפיצוץ. הופיע מתוך האפלה, נעלם לתוך האפלה".
הרבה מאוד תדריכים הסתיימו כך: מקלעני הגנה שסרקו את השמיים האפלים ללא הרף ראו מפציצים הפכים לכדורי אש, מטוסי רפאים חומקים בין העננים, ואף אחד לא האמין להם.
היום נדבר על מה שבאמת הלך שם: אחד המחדלים הכי גדולים של מלחמת העולם השנייה באוויר, מחדל שבגללו אבדו יותר מאלף מטוסים ורבבות טייסים. מקורו בטעות מודיעינית מוזרה, ושיאו בצבא שמשקר לטייסים שלו, ושולח אותם אל מוות מיותר וידוע מראש.
משימת הפצצת הלילה הוטלה על חיל האוויר המלכותי כחלק מאסטרטגיית בעלות הברית לכתישת תשתיות גרמניה הנאצית מן האוויר. האמריקאים שלחו נחילי מפציצים מדגם B17 ו-B24 בשעות היום, ואילו הבריטים היכו בעלטה. בבסיסה, לוחמה אווירית לילית היא דבר מפחיד; הערים מוחשכות כדי להקשות על איתורן וכיוון פצצות, וקשה לראות אויבים.
אבל באותה המידה, יש גם משהו מרגיע במשימות כאלה; הרי גם הנאצים לא רואים טוב בחושך, וקל לחמוק לתוקפים ולהיעלם. החל מ-1942 השתנה המצב: גרמניה הפעילה מטוסי קרב לילה ייעודיים, ציידי מפציצים שהיטו את הכף לטובת כובשי אירופה.
היו אלה מטוסי קרב כבדים מדגם מסרשמיט 110, ומפציצים קלים מדגמי יונקרס 88 ודורניה 217, שנשאו מכ"מ קטן שאיפשר איתור מפציצים בחשכה. ואז, התקדמו אליהם עד לטווח ראייה, פתחו באש וברחו.
חיל האוויר הבריטי הפעיל כל מיני שיטות להתמודדות עמם: מבני המפציצים נפרשו לרוחב ובגבהים שונים, כך שכל מטוס יזכה לחיפוי מכמה כיוונים וגבהים; בזנבות הותקנה אנטנת מוניקה - מערכת מכ"מ קטנה שמדווחת לטייס כשמגיע מטוס מאחוריו; עם הכניסה לאזור מסוכן, פיזרו המפציצים מוץ - סלילי אלומיניום שיוצרים החזרי מכ"מ ומטעים את הגילוי הגרמני; והנתיבים היו שונים ומגוונים כדי להקשות על איתור הכוח.
ועדיין, לגרמנים היה יתרון בכל היתקלות: הרי קשה מאוד לכוון מקלעי הגנה בלילה ולייצר אש יעילה. בנוסף, התוקפים צוידו בתותחים בקוטר 20 ו-30 מ"מ בעלי עוצמה גדולה, שטווח האש שלהם גדול בהרבה משל מקלעי המפציצים. זה אומר שהאויב תמיד יראה אותך ראשון, יפגע בך ראשון, ואולי חבריך יוכלו להכות בו.
באביב 1943 משהו שוב השתנה: יותר ויותר טייסים חזרו ממשימות וסיפרו שמטוסים סביבם התפוצצו משום מקום, למרות שלא היו באזור תותחי נ"מ ולא התקבלו התראות מהמכ"מ האחורי. ומקלעני המטוסים אמרו שראו כלי טיס לא מזוהה עובר מתחת למפציץ שהושמד.
לרוב, הגיעו הדיווחים הללו ממקלעני הזנב: היתה להם תצפית טובה מאוד על המטוסים מאחוריהם, והם סרקו את השמיים ללא הרף בחיפוש אחר אויבים שמתגנבים מאחור. ולכן, לרוב הם אלה שראו ראשונים את הפיצוץ של המפציצים הסמוכים - ומטוסים לא מזוהים מתרחקים מהמקום.
המטה הבריטי התייחס לדיווחים האלה בביטול ובזלזול, ופסק שאלו צוותים מבוהלים; אנשים שבקושי ישנים, נמצאים תחת אש, וכנראה רואים דברים שלא נמצאים שם באמת. לא משהו שצריך לשנות בגללו נהלים.
לאחר שהתרבו הדיווחים, מצאו הסבר טבעי ונוח מאוד: מפקדי הכנף אמרו שזה כנראה פגז נ"מ שפגע בול. גרמניה הפעילה ב-1943 כ-9,000 תותחי נ"מ, שנפרשו ממש בכל פינה באירופה ולא תמיד ידע המודיעין היכן הם נמצאים. פגז 88 מ"מ שפוגע ישירות בגחונו של מפציץ יפוצץ אותו ברגע אחד.
אבל ההסבר הזה נשמע פחות טבעי כשחלק מהדיווחים תיארו מפציצים שמתפוצצים מעל לים. המטה פטר את זה בצורה די מזלזלת: פגעו בכם היכן שאין יבשה? אולי ספינה ירתה ופגעה במקרה, אולי צוללת.
במקביל, החלו להצטבר דיווחים מטייסי קרב שנתקלו במטוסי קרב כבדים של גרמניה, שנשאו מין אנטנות עבות ומוזרות על גבם.
ובו זמנית, הגיעו דיווחים מגיחות סיור שעברו מעל בסיסי אויב, וראו את אותם מטוסים משונים, שהצטברו בקרבת נתיבים שמאפשרים יירוט מפציצים. כל זה הצביע בצעקות לכיוון אחד: לגרמנים יש יכולת חדשה לחיסול מפציצים בלילה, באמצעות מטוסים מיוחדים ונשק מיוחד.
רק מה? הדיווחים לא רוכזו בידי גורם אחד במטה. אף אחד לא הופקד על פתרון תעלומת האש מתוך האפלה, אף אחד לא חיבר את הקצוות.
נעבור רגע לצד הגרמני של הסיפור, שמתחיל שנתיים קודם לכן. כוחות ציידי הלילה עבדו במספר שיטות (עליהן נדבר בטור משלהן), לאיתור התוקפים ופגיעה בהם, תוך הימנעות מאש נ"מ קרקעית. ולמרות היתרון הטבעי שלהם, גם עבורם היתה משימת הלילה מאוד מאתגרת.
כדי לראות היטב את המפציץ צריך להגיע מתחתיו, אבל כדי לפגוע בקלות צריך לירות מאחוריו, כך שהצייד וטרפו ינועו על אותו ציר. אבל מה? אם מגיעים מאחורה, מאבדים את ההפתעה בגלל אנטנת מוניקה ומקבלים חומת אש של מקלעים. בנוסף, המפציצים יתחילו לזגזג ולהיכנס לעננים, להגביה - ובקלות יחמקו לרודפים.
ואם מגיעים מלמטה, הרבה יותר קשה לכוון: התותחים הרי פונים קדימה, וצריך להרים את האף בצורה תלולה - מה שגם מאט את הטיסה וגם מקרב את הטורף למפציצים. ואז גם אם אחד נפגע, האחרים יוכלו לראות את התוקף וכל המקלענים יחוררו אותו מכל עבר.
רודולף שונרט, טייס לילה חכם, מצא פיתרון. הוא שירת בטייסת לילה מס' 4 שישבה בצפון הולנד, וכבר ב-1941 הבין שהפיתרון הטוב ביותר הוא לכוון את הנשק כלפי מעלה. כך אפשר יהיה גם לראות היטב את המפציצים, גם לירות אליהם בלי להתקדם אליהם וגם לשפר את הפגיעות - משום שיגיעו אל מרכז גוף המטרה, היכן שנמצאות הפצצות.
כדי לשמור על אלמנט ההפתעה, יירו התותחים ללא נותבים - וכל העסק מאוד קל וזול ולהתקנה. בתחילה, התעלם המטה הנאצי התעלם מההצעה שלו. אחרי נדנודים ממושכים, הסכימו הגנרלים לשמוע את התוכנית שלו, אך החליט לוותר במחשבה שציידי הלילה מסתדרים מספיק טוב גם בלי תותחים שמכוונים אל על.
שנה שלמה רץ שונרט מקצין לקצין ומטייסת לטייסת, הסביר לכולם עד כמה נפלא יהיה הרעיון שלו, ללא הועיל. הרוחות החלו לנשוב אחרת עם התעצמות ההפצצות הבריטיות בקיץ 1942, שגרמו לנאצים להבין שבעלות הברית משמידים להם יותר ויותר תשתיות חיוניות.
קשה לנהל מלחמת עולם כשמפעלי התחמושת, הברגים והמיסבים, הדלקים והמנועים, והתעשיות הכימיות שלך מופצצות כל היום וכל הלילה - וביולי 42' באו הגנרלים לשונרט ושאלו מה הוא מציע.
כך נולדה מערכת הנשק המוטסת הכי הרסנית של גרמניה הנאצית - יותר ממטוסי הסילון, יותר מהטילים הראשונים, אפילו יותר מהפצצות המעופפות V1. וקראו לה שראגה מוזיק, "מוזיקה צורמת" (ובסלנג, כינוי לג'אז).
זאת היתה בסך הכל רמפה עליה הותקנו תותחים בזווית של 60 מעלות, ובהמשך 75 מעלות כלפי מעלה. כדי לכוון את הנשק, הותקנו כמה מראות בזווית בין התותח והקוקפיט - כך שהטייס ירה כמו דרך פריסקופ. וניסויי ירי שנערכו בחורף 1943 גילו שזה עובד כמו קסם. טייסי הלילה של גרמניה החלו להתאמן בירי שראגה מוזיק - גם במסרשמיטים, וגם במפציצים הקלים, שקיבלו מערך בן ארבעה תותחים.
22 צפייה בגלריה
ניסוי ראשוני בשראגה מוזיק, בו השתתף מפציץ דורניה 217 עם רביעיית תותחים
(צילום: albumwar2)
את ניסויי השטח הראשונים עשה שונרט בעצמו, והפיל במהלכם 18 מפציצים שבכלל לא ראו אותו מגיע. עד מהרה הוסבו יותר ויותר מפציצים קלים ומטוסי קרב לירות השמיימה, ומפציצי בריטניה הושמדו בהמוניהם; כמעט כל פגיעה מדויקת שברה את המפציץ לחתיכות.
אלוף ההפלות הנס שנאופר חיסל פעם שבעה לנקסטרים תוך עשרים דקות, ולא המשיך להכות רק בגלל שנגמרה לו התחמושת.
הפגיעות התגלו כיעילות ביותר: רובן היו במרכז הגוף - פצצות, מנועים ומיכלי דלק. והן רק חיזקו את הערכת המטה הבריטי, לפיה מדובר באש נ"מ ולא במשהו מעופף. הרי איך יוכל מטוס אויב לפגוע בול מלמטה?
במשך חודשים ארוכים המשיכו המפציצים להידלק באוויר, המקלענים הבריטיים - להישבע שראו מטוס מסתורי, והמפקדים שלהם - להתעלם. גם כשהתעשתו הקצינים האדישים במטה והחלו לבדוק אם יש כאן טריק גרמני חדש, התקשו לחבר את הנקודות. וזה רק חלקו הראשון של המחדל; שראגה מוזיק? היא נשענה על שיטה קיימת. ולא סתם קיימת, אחת שהיתה נפוצה מאוד יותר מעשרים שנה. ומילא זה: הבריטים היו אלה שהמציאו אותה.
מקורה בשמיים הסוערים של מלחמת העולם הראשונה, אי שם ב-1915. צפלינים - ספינות האוויר העצומות של גרמניה - נראו באורו החיוור של הירח, בדרכן להטיל פצצות על לונדון ולהרוג המוני אזרחים.
מטוסי הקרב של בריטניה הוזנקו לעברם, לרוב ללא הועיל; הצפלינים טסו גבוה והיו מוגנים היטב בעמדות מקלעים, ומלאים גז - כך שפגיעות בדופן הספינה עשו חורים קטנים ולא יותר.
הדרך היחידה לנטרל צפלין במהירות היתה לפגוע ובתא הפיקוד, ששכן בגונדולה מתחת לגוף העצום. מה עשו הבריטים? הציבו על המטוסים מקלע שמכוון כלפי מעלה.
עוד לפני שהחלו מתקפות הצפלינים, הבינו הבריטים שממש לא חייבים לכוון קדימה כדי לפגוע במטוסים; בדגמים מסוימים ישב המקלע בזווית של 45 מעלות, כדי לשפר את טווח הירי ולהשיג פגיעה במסלול קשתי. והנה, 28 שנה אחר כך, אף אחד לא חשב שיש פה נשק מוכר היטב.
ויש עוד: בשנות השלושים עלה משמעותית גובה הטיסה של מפציצים, וצבאות רבים הבינו שיהיה חכם לפגוע בהם מלמטה, במקום לנסות להיצמד אליהם ולהסתכן. אילו צבאות? למשל, הצבא הבריטי: בשורות חיל האוויר המלכותי שירת מטוס בשם בולטון פול דפיאנט, שכל חימושו היה בצריח עליון שנועד לפגוע במפציצים.
דמיינו לכם קצין מודיעין אנגלי יושב בבסיס שלו ב-1943, עובר על דיווחים ותוהה מה גורם ללנקסטרים להתפוצץ ככה, בזמן שדפיאנט עובר לו בחלון.
וכאן מתגלה המחדל הבריטי במלוא כיעורו: בתחילה באמת התעלמו מהעובדות בשטח והתקשו לחבר את חתיכות הפאזל הזה, פשוט ככל שיהיה. אך כעבור חצי שנה, כשהבינו מהי שראגה מוזיק - העדיפו לא להגיד מילה לטייסים, לשקר להם בכוונה ולהעלים מידע.
ההנחה היתה שאין מה לעשות נגד מטוס שמתגנב אליהם ונותן מכת אש קטלנית, ולכן זה לא באמת משנה אם יחשבו הצוותים שפגע בהם פגז נ"מ בודד או משהו משוכלל יותר. העניין הזה יצר אי אמון בקרב הטייסים, שידעו טוב מאוד שמדובר בכלי טיס ולא בפגז תועה. אבל המלחמה סערה במלוא עוזה, והיה ברור שהצוותים יתמרמרו אך ימשיכו להילחם.
רק במהלך 1944, אחרי שנה של הכחשות, החל המטה הבריטי להתייחס לשראגה מוזיק בתור מציאות קיימת ולא דימיונות של מקלענים. המחדל הזה יצר משבר אמון בתוך חיל האוויר המלכותי: הטייסים בתחילה האשימו את אנשי המודיעין, וסירבו להאמין שמפקדיהם לקחו חלק בקונספירציה. בהמשך הבינו שכולם שיקרו להם, וכפי שצפה המטה - שמרו את הזעם בבטן. הרי יש מלחמה לנצח, אז מה אם דפקו אתכם.
יעילות התותחים המכוונים מעלה לא היתה בלעדית לזירת אירופה: סרן יאסונה קוזונו פיקד על טייסת קרב לילה יפנית בגזרת האי רבאול שבגיניאה החדשה. באביב 1943 הורה עצמאית להתקין על מטוסו תותחים שמכוונים מעלה, והפיל כך מפציצים אמריקאים בקלות.
22 צפייה בגלריה
מטוס KI45. רואים את שתי הבליטות הקטנות משמאל לאנטנה? תותחים
(צילום: theminiaturespage)
עד מהרה הותקנו תותחים כאלה במטוסים יפניים ביחידות אחרות, לרבות תותחי 37 חזקים שיכולים לפצח מפציץ בפגיעה טובה אחת. בניגוד לבריטים ולגרמנים, היפנים התקינו חימוש אלכסוני גם על מטוסי קרב זירו.
בארה"ב ישב גאון התעופה הזוהר ג'ק נורת'רופ, והמציא את "האלמנה השחורה" - מטוס קרב לילה קטלני ביותר, עם צריח שאפשר לכוון מעלה באיזו זווית שרוצים. בעצם, כל העולם ידע מה זה שראגה מוזיק, כולל הבריטים - אבל לא הטייסים שלהם.
וזו הטרגדיה האמיתית בסיפור הזה: המטה הגרמני בחר להקשיב לאנשיו וקיבל רעיון יצירתי לנשק-מחץ, אפקטיבי ביותר שכנראה עיכב את שחיקת מכונת המלחמה הנאצית ודחה את ההפסד במלחמה כולה. אם הבריטים היו נוהגים כך, היו מודעים לאיום שראגה מוזיק מוקדם יותר, ואולי גם מקבלים רעיונות יצירתיים מהשטח. הלקח הכי חשוב הוא חשיבות האמון שבין רכיבי המערכת: לקצינים בעורף אסור להתייחס בביטול לדיווחים של לוחמים בחזית.
וחיל האוויר המלכותי ראה במחדל הזה קריאת השכמה, שהובילה מהפכות גדולות: נוצרו ערוצי דיווח חדשים, שעזרו לחיל לגבש תמונה מודיעינית מלאה יותר, ותרבות תחקיר בה לא רק מפקדי המבנים יכולים לעמוד מול כל היחידה ולספר על מעשיהם, אלא גם אחרון המקלענים. כך סיים חיל האוויר הבריטי את המלחמה כשהוא ארגון חכם ולומד, בעל פרקטיקות יעילות משל כל חיל מקביל.
שיטות אלו הועברו דרך מתנדבים ומדריכים לחילות אוויר שצמחו במדינות שונות - ביניהן פה בסביבה: עיראק, איראן, מצרים, ירדן וישראל. רק צה"ל השכיל לשמר את השיעורים, לשפר אותם ולהפוך לשליט שמי המזרח התיכון, אך זה כבר סיפור לפעם אחרת. טיסה נעימה!
