הקברניטסרבנות פוליטית של טייסי קרב: מחאה במבערים מלאים
הקברניט
סרבנות פוליטית של טייסי קרב: מחאה במבערים מלאים
מצרפת ופורטוגל ועד ארגנטינה וסין - כבר מאה שנים שצוותי אוויר מסרבים לטוס בתור כלי מחאה עממית; כיצד התמודדו מדינות אחרות עם סרבנים, איזה דפוס מפתיע עולה מהמקרים שתועדו, והאם הטייסים נוחתים בצידה הנכון של ההיסטוריה?
שלום, כאן הקברניט; מחאת טייסי הקרב של חיל האוויר הישראלי הפתיעה רבים - והיו שאף האשימו אותם בהמרדה והטילו ספק בנאמנות שלהם. האם ידעתם ששביתות וסרבנות פוליטית של טייסי קרב זה משהו שקורה בעולם בממוצע כל עשרים שנה מאז המצאת מטוס הקרב?
היום נסתכל על מקרים כאלה, ונלמד מה גרם לסרבנות, איך הגיב הקהל הרחב במדינה, מה עשתה הממשלה ומי צדק היסטורית.
לפני הכל, אספר שאף שהם מנצלים אותו לעיתים נדירות, לטייסי קרב ישנו כוח פוליטי טבעי: עוד מימי קדם שאף כל שלטון להחזיק כוח נייד שיוכל להגיב לכל איום פנימי ולדכא מרידות עממיות. זו אחת הסיבות שלכל מלך היה משמר רכוב.
מיכון המלחמה איפשר הגעה מהירה יותר לכל נקודת התקוממות, ומטוסים העלו זאת לדרגה הכי גבוהה: תוך פחות מיום, אפשר להגיע ולהפציץ כל חוצפן שלא מכבד את הכתר. שליטי תחילת המאה ה-20 שמחו מאוד על היכולת הזו - ותארו לכם את התדהמה שלהם כשהטייסים התחילו לסרב להם.
15 צפייה בגלריה
המלך ריצ'רד השני בא לפגוש את המוחים במרד האיכרים של 1381. ספוילר: בגד במנהיגים שלהם והרג אותם
(צילום: Wikimedia)
מרד הטייסים הרשמי הראשון פרץ בגרמניה של 1918. עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם הראשונה צמחו במדינה מרידות שונות - שהגיעו לשיאן בנובמבר. השלטון המלוכני הואשם בכישלון המלחמה, ולעם נמאס לשרת מעמד אצולה מרוחק ומפונפן, שחי בכיף ושולח עניים למות בהינד עפעף.
בין היתר, קמו מרידות לאומניות, קומוניסטיות, וליברליות. אנשי הקיסר וילהלם פקדו על חיל האוויר הגרמני להפציץ ערים שתמכו במורדים, ומאוד הופתעו כשהם סירבו פקודה. טייסים פשוטים, מתוך השורות, קמו ואמרו "אלו האחים שלנו, ולא נהרוג אותם בשבילכם".
15 צפייה בגלריה
מחאת המונים בליפציג, נובמבר 1918
(צילום: Bundesarchiv, Bild 183-J0908-0600-005 CC-BY-SA 3.)
הממשלה, בעלת מסורת מלוכנית של מאות שנים, מיד האשימה את הטייסים בבגידה - אך בעיני הציבור הגרמני, הבוגדים ישבו בארמונות ולא בקוקפיט; מחאת הטייסים זכתה לתמיכה נרחבת בגרמניה, שראתה בפקודת המתקפה ניסיון לעשות "הפרד ומשול".
גלגלי ההיסטוריה הסתובבו ותוך שנה מהתקרית נפל שלטון המלוכה, כוננה חוקה חדשה ותפקיד הקיסר הפך לסמלי בלבד. בגרמניה קמה דמוקרטיה מודרנית למדי - רפובליקת ויימאר - ששרדה כ-15 שנה, עד שעלה לשלטון אתם-יודעים-מי.
ב-1961 הורתה ממשלת צרפת להקשות את היחס כלפי תנועת השחרור של אלג'יריה - שבאותו זמן היתה קוליניה בכיבוש צרפתי. הקריאות לעצמאות אלג'יראית הפכו למחאה גדולה, והצבא נקרא להתערב בעוצמה ואף עשה זאת.
ב-25 באפריל התארגנה הפגנה גדולה במיוחד בבירה אלג'יר, והוחלט לפזר אותה בהפצצה אווירית. טייסי הקרב שקיבלו את הפקודה פשוט ניצבו ואמרו "לא המפקד, אני לא הולך לזרוק פצצות על אזרחים".
ההלם בצרפת היה עצום: סוגיית העצמאות האלג'יראית גם ככה פיצלה את החברה, ועכשיו באו טייסים ואמרו שרוצחים הם לא. ולא סתם טייסים: הם היו חברים בתנועת OAS, שבכלל התנגדה לעצמאות אלג'יראית, ואף ניסתה לחולל הפיכה צבאית. אבל הרג שכזה פשוט נראה להם מוגזם.
מיד פרצה סופת אש בתקשורת הצרפתית, כשגורמים לאומנים תוקפים את הצוותים כבוגדים, ואילו גורמים ליברליים משבחים את מוסריותם. הצבא עצר את הטייסים ושפט אותם על סרבנות. מקץ שנה מהתקרית, יישרו ההמונים קו עם ההיגיון הבריא והמדינה זכתה בעצמאות. עד היום אומרים שהטייסים תרמו להדגשת הנושא בצרפת וקידום השחרור ממניע הומניטרי - ומנעו משבר מוסרי קשה.
ב-1971 הודיעו כמה מטייסי חיל האוויר הפקיסטני שהם לא עולים למטוסים ויותר לא יצאו לתקיפות באזור מזרח פקיסטן - בטענה שפעולות הממשלה נגד שאיפות העצמאות שם הן גזעניות ואלימות. השלטון נדהם וקרקע את כל חיל האוויר לשבועות ארוכים, אפילו שהיה באמצע מלחמה עם הודו. ואז עשה חושבים, נכנע לדרישות הטייסים וביטל הפצצות של כפרים ושיירות פליטים.
גם כאן הציבור יישר קו עם המוחים; תוך שנה מזרח פקיסטן זכתה בעצמאות וכיום היא מדינת בנגלדש. אך הטייסים המורדים נשפטו והודחו. בכל זאת, הם עוררו והובילו מרד בזמן מלחמה.
ב-1975 יצאו טייסי פורטוגל נגד פקודת הממשלה להפציץ קולוניות של המדינה באפריקה. רק שנה לפני כן נפל בפורטוגל שלטון פאשיסטי, והטייסים אמרו שלאזרחי הקולוניות מגיע להיות חופשיים. הציבור הסכים, והממשלה נאלצה לשנות את המדיניות - עד שאחרי שנה הוחלפה בשלטון דמוקרטי, שקיים בפורטוגל גם היום.
ב-1982 הגיע תורם של טייסי הקרב בארגנטינה: רבים מהם התנגדו לפלישה למלווינאס - הלא הם איי פוקלנד, וכיבושם מידי בריטניה. הטייסים טענו שהרודן ליאופולדו גלטיירי, שליט המדינה שממשלתו הואשמה בשחיתות וכישלון כלכלי, מנסה להסיט את הזעם הציבורי ממנו אל אויב חיצוני. ולכן, טענו, לא יילחמו בשמו במלחמה מיותרת ומסוכנת.
גלטיירי עצר ורדף אותם, והציבור לא התרשם; עבור העם, שחרור האיים היה תיקון של עיוות היסטורי. והנה, כפי שטענו הטייסים, בריטניה באה ועשתה מהצבא הארגנטינאי אסאדו. הטייסים קראו "אמרנו לכם", תוך שנה כונן בארגנטינה משטר דמוקרטי, וגלטיירי נשפט ונבעט לכלא.
ב-1989, סירבו מספר טייסי קרב של חיל האוויר הסיני לטוס בגיחות נגד מהומות הסטודנטים ומחאת כיכר טיין אן מן, שנועדו להפחיד את ההמונים. הטבח שבא לאחר מכן בוצע ברובי חי"ר ולא בנשק מוטס, ובו נהרגו אנשים שכל פשעם היה לדרוש חירויות בסיסיות.
הדמוקרטיה, כידוע, טרם הגיעה לסין אך הטבח עלה לסין ביוקר: הוא עצר מגמה של התקרבות המערב למדינה, ועיכב את התהליך בשנים רבות. עד היום נותר סמל לאכזריות הקומוניסטית, והפך את גישת ארה"ב כלפי סין להרבה יותר נצית.
רוצים דוגמה עדכנית? קחו את טייסי הקרב של ונצואלה: קבוצה שלהם קמה ב-2019 וביקשה מקלט מדיני בקולומביה, בטענה שנשיא מולדתם ניקולס מדורו הוא ממטרת שנאה והייצור הכי מושחת בטבע, ובשבילו הם לא מוכנים לטוס. הטריגר: מעצרו של שר הביטחון הקולומביאני לשעבר, מבקר בולט של הרודן.
מדורו עדיין יושב כל כסאו, אך מחאת הטייסים העצימה את תשומת הלב העולמית שקיבל. המחאה הפנימית התעצמה, ומקץ שנה חטף העריץ צרור סנקציות ומגבלות, וארה"ב אף הוציאה נגדו צו מעצר והוצב עליו פרס של 15 מיליון דולר.
אז מה למדנו? שטייסי קרב יכולים להיות מצפן מוסרי לא רע, ושהיסטורית, שווה להקשיב להם. ומסתבר שזה תופס גם על פני תרבויות, מדינות, תקופות ומשטרים שונים. מה שמחזיר אותי אלינו - ואל מה שקורה פה בישראל.
זה קצת מבלבל, אבל פה אין מרד טייסים; אף אחד לא נתן להם פקודה ושמע "לא". טייסי המילואים של צה"ל כולם מתנדבים, ומחו ע"י אי-הגעה לאימוני כשירות. והם לא עשו את זה ממקום של כוח ואדנות, של "אנחנו נראה להם" - אלא של דאגה אמיתית לעתיד המוסרי של המדינה.
תראו, זה לא שטייס של F15 הוא אדם יותר מוסרי מנהג של טיולית או משאית דנה. פשוט אנשי צוות אוויר במערך הקרב יודעים איזה מין כוח אדיר מונח להם בידיים ומה אפשר לעשות באמצעותו. מטוס רעם יכול, בלחיצת כפתור, לזרוק על האויב חומר נפץ בכמות ששקולה ל-150 מטחים של סוללת תותחים כבדים. פצצה בודדת יכולה להפיל בניין, וגם טעות של מטרים בודדים היא פוטנציאל למוות מיותר בהיקפים איומים.
אך הטייסים הם רק המיישמים של העוצמה הזאת, הם הלהב - כשבידית החרב אוחזת ממשלה דמוקרטית. והם פשוט חוששים ממצב בו הרשות המבצעת תקבל יותר מדי כוח, ותנסה להפעיל את חיל האוויר בלי בקרה - למשל, במלחמות שווא כמו בארגנטינה, נגד אזרחים כמו בפקיסטן ובגרמניה או בשירות פושעים כמו בוונצואלה; ככה זה כשאין איזונים ובלמים. ההיסטוריה לימדה אותנו שפוליטיקאים מאוד מצטיינים בלמצוא נימוקים משכנעים למעשים איומים, ולכן צריך מנגנון שיגיד להם "הגזמתם", ולפעמים גם "אסור".
ולקינוח, אני מבקש להזכיר שטייסי הקרב של חיל האוויר הישראלי בכל זאת שונים מנהגי משאית. אלו לוחמים שמתאמנים עשורים שלמים מהחיים שלהם בהפעלת מכונות המלחמה הכי מסוכנות בעולם.
ולא רק עבור האויב, כן? טיסה של 900 קמ"ש בגובה צמרות העצים זה לא משהו שטבעי לעשות, תאונות קורות לפעמים, וגם נטישה מושלמת יכולה להשאיר אותך עם פגיעות ברמה של אחוזי נכות.
בנוסף, שנים של עומסים לא סבירים על הגוף גובות מחיר פיזיולוגי והטייסים בוחרים בכך, ומשלמים ברצון. ובמלחמה? הם יודעים טוב מאוד שיישלחו הכי עמוק אל שטח האויב, ושהוא באמת הולך לזרוק עליהם את כל מה שיש לו. ולטייסים ברור שבהרבה מאוד מקרים, הניצחון תלוי במעשיהם ויקריבו מה שצריך כדי להשיג אותו; לאף אחד אין זכות לפקפק במסירות שלהם, או באהבת הארץ שלהם.
בשורה התחתונה - גם אם אתם לא מסכימים עם העמדות שהם מביעים, חשוב לקחת בחשבון: בין אם מתוך צירוף מקרים קוסמי ובין אם בזכות ראייה מפוכחת, טייסי הקרב נוטים לנחות בצידה הנכון של ההיסטוריה. ואולי, אולי שווה להקשיב להם גם הפעם. טיסה נעימה!
