שוברת קודיםטכנולוגיה לא יכולה לחלץ את החברה מאיוולת בלתי מוגבלת
שוברת קודים
טכנולוגיה לא יכולה לחלץ את החברה מאיוולת בלתי מוגבלת
הפער בין מה שלמדנו על היכולות הטכנולוגיות המרהיבות של מערכת הביטחון הישראלית לבין קריסת מנגנוני ההגנה באירועי שבת האחרונים, לא נוצר במקרה. הטכנולוגיה לעתים דווקא מצמצמת את החשיבה האסטרטגית
"תגידו, למה בעצם יש לנו פצצת אטום", תהה מגיש ערוץ 14 שמעון ריקלין בטוויטר למאות אלפי עוקביו והזכיר שיש אנשים שלא מכירים בחוקים בינלאומיים. שאלתו של ריקלין לא היתה מופרכת ומטורפת, עיוורת מבחינה אנושית ומוסרית עבור תושבי ישראל ותושבי עזה, אלא גם דוגמה (אף שקיצונית) לבעיה נוספת אליה נחשפנו במדינת ישראל — תחושת הביטחון הכוזבת שהטכנולוגיה ייצרה.
טכנולוגיה, לשעצמה, לא אשמה בדבר. היא אינה מגבירה את הסכנה להסלמה או שאננות, אך היא משפיעה מהותית על מקבלי ההחלטות, משנה את ההערכות לגבי עלויות פוטנציאליות של פעולות והחלטות צבאיות, וגם של הסלמה. שנים רבות כבר מתעדים כיצד טכנולוגיה מייצרת תחושת עליונות כוזבת ותורמת להסלמה צבאית. כך למשל עשתה העליונות הטכנולוגית של רוסיה למעצמה המזרח אירופית, יכולות סייבר, רחפנים, בינה מלאכותית ויכולות לווייניות היו אמורים להעניק לרוסיה ניצחון מהיר על הפלישה לאוקראינה, אך זו לא הספיקה. וכשזו התבדתה, מעצמת הגרעין החלה לאיים בשימוש בנשק יום הדין.
אין מספיק מילים כדי לתאר את הדגש הקיצוני ששמים בישראל על טכנולוגיה. הוא כמובן מגיע מתנאים ספציפיים וייחודיים, שהרי ישראל היא "הסטארט־אפ ניישן", שהיצוא הגדול ביותר שלה הוא נשק וטכנולוגיה, "מעצמת הסייבר" שכמה מהנשקים ההתקפיים שפיתחה זכו למעמד מושמץ (ונחשק) בזירה הבינלאומית. בישראל התפתחה בעיקר ב־20 השנים האחרונות חממה יוצאת דופן של מצוינות טכנולוגית, ואת זו שמו בחזית המאמץ הביטחוני הישראלי. מאמץ שתמיד לווה במסע יחסי ציבור לא קטן, ריאיונות "ראשוניים" עם מפקדי יחידות סייבר ולוחמה טכנולוגית, "חשיפות" על טכנולוגיה חדישה שנפרסה, והאמצעי החדש שיכריע. "צה"ל עושה שימוש בבינה מלאכותית לצורך תקיפות אוויריות", ציינה כותרת אחת; "עם בינה מלאכותית ומערכת לאיתור מטרות בזמן אמת: טנק העתיד של צה"ל נחשף", הודיעו; "היחידה שאומרת לצה"ל בדיוק איזו משאית לתקוף", תיארו; "סיפור לידתו של מערך הלוחמה האלקטרונית בצה"ל" — כל אלה חלק מהכותרות של החודשים האחרונים בלבד.
טכנולוגיה צריכה תמיד להיות ממוסגרת ליכולותיה הקטנות והמצומצמות ביותר. אם במקרה ימצאו לה שימושים מפתיעים תוך כדי, מה טוב. כך היה גם בימים האחרונים שנראה כי אפליקציות כמו וואטסאפ ומסרים מיידיים אחרים איפשרו שיתוף מיקום בזמן אמת וסיוע לכמה שורדים אמיצים להגיע לחוף מבטחים. אך חלקים גדולים במגזר הטכנולוגיה — בעידוד המדינה מרוקנת המשאבים והחשיבה היצירתית — דוחפים לתפיסה כללית כי האדם עם הטכנולוגיה ינצח, כי העולם שאותו הם מפתחים הוא כוח חיובי נטו בעולם, וכל עוד יפרסו עוד ועוד טכנולוגיות ויפעלו לייצר עוד ועוד מוצרים טכנולוגיים לפתרון בעיות שונות, כך ייטב לכולנו והצלחה תבוא.
הבעיה בתפיסה זו שהיא כוללת פגמים אתיים רבים (כמו למשל להחזיק בנשק מחריב עולמות שאין כל הצדקה מוסרית להשתמש בו), אבל יותר מכך היא כוללת הבטחה מוגזמת בנוגע לטכנולוגיה שתעניק פתרון שלם, ראוי או שבהחלט משרת את המטרה שלשמה נועדה. אך בפועל זו התשובה חלקית, שמפחיתה מתשומת הלב, מצמצמת את הדמיון ואת היכולת לפתור בעיות באופן מורכב והוליסטי.
הפער הגדול בין מה שלמדנו להכיר של היכולות הטכנולוגיות המרהיבות של מערכת הביטחון הישראלית, לבין קריסת מנגנוני ההגנה באירועי שבת האחרונים, לא התרחש במקרה. "הישגים גדולים נושאים עמם לעתים קרובות את זרעי הכישלונות העתידיים", אמר ב־1969 מדען הגרעין פיליפ אייבלסון. אייבלסון לקח חלק בפרויקט מנהטן לפיתוח פצצת האטום (שריקלין תהה מדוע לא משתמשים בה), והוא זיהה כבר לפני 50 שנה שמצוינות טכנולוגית ממושכת "מביאה לאדישות ואף לבוז כלפיה", והזהיר שטכנולוגיה "לא יכולה לחלץ את החברה מאיוולת בלתי מוגבלת".
