הקברניט55 שנה למבצע מוקד: הכישלון העיראקי של ישראל
הקברניט
55 שנה למבצע מוקד: הכישלון העיראקי של ישראל
מתקפת חיל האוויר שיתקה את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן על הקרקע - אך כשלה מול עיראק בשל טעות מפתיעה. איך הצליחו טייסי האויב להכות את כוחותינו, והאם דווקא ההפסד בקרב תרם לניצחון במלחמה?
השבוע לפני 55 שנה יצא חיל האוויר למבצע מוקד של מלחמת ששת הימים - החיסול השיטתי המבריק של מטוסי האויב במצרים, סוריה, ירדן ועיראק בעודם על הקרקע. אך תהילת המנצחים לעיתים מבלבלת לא פחות מערפל הקרב, וקל לפספס טעויות, אבדות, ואת ההפסדים הקטנים בדרך לניצחון הגדול.
היום נדבר על פלח קטן ממבצע מוקד, בו השתתפו רק שתיים מטייסות החיל. פלח מריר-מתוק, בו הוכתה המטרה הכי רחוקה ונידחת במלחמה: בסיס H3 אי שם במערב עיראק. המשימה הזו עלתה לצה"ל בשלושה מטוסים, שני הרוגים ושלושה שבויים - ועד היום מעוררת לא מעט סימני שאלה.
כדי להבין מה השתבש, נתחיל במבצע מוקד בכללו - על כל הצלחותיו: היתה זו תוכנית מאוד יצירתית שנשענה על שלוש רגליים: הראשונה מוכרת היטב - הפתעה; מכה נרחבת נגד בסיסים רבים בכמה גלים תיצור כאוס אצל האויב, ותצמצם את היכולת שלו להגן על עצמו.
בנוסף, מערכת איסוף אותות בשם רקפת דגמה החזרי מכ"מים של האויב, ואיפשרה לגלות שטחים מתים בגזרת הסריקה שלהם. כך תוכננו נתיבים שקשים לגילוי, ונבנתה תוכנית תקיפה להפתעה מושלמת.
השנייה היתה חימוש חדש: פצצות מפצחות מסלולים (המצאה ישראלית, סיפרתי לכם עליהן), שפוערות בהם בורות גדולים ולא מאפשרות לאויב להשתמש במטוסיו. כך, יהיו פגיעים על הקרקע לאש תותחים ורקטות וניתן יהיה לנטרל בסיס אווירי גם בלי לפוצץ בו כל האנגר, מוסך, מגדל פיקוח ומיכל דלק.
מתקפה בחימוש שכזה מאפשרת להשיג אפקט גדול יותר, עם פחות מטוסים. לאף אחד בעולם לא היו פצצות כאלה, ואף אחד לא חשב שאפשר לנטרל שדה בגיחה אחת.
והשלישית היא אולי החשובה ביותר: לוחמה אלקטרונית מוטסת, ששיבשה את המכ"מים של האויב והקשתה עליו להבין מאין תבוא המכה הבאה, ואיך להיערך נגדה. היתה זו מערכת צרפתית ניסיונית שהגיעה ארצה, שופרה, גוירה כהלכה והפכה מבצעית. היא הותקנה במיכל שנשאו מפציצים מדגם ווטור, וקיבלה את השם יבלת.
עם תחילת התקיפות של מבצע מוקד, הופעלה היבלת בהצלחה אדירה ושיבשה את מערכי הגילוי במצרים: היא שידרה רעש אלקטרוני בתחומי התדרים של אנטנות האויב, ומילאה את המסכים בהחזרים כך שאי אפשר היה להבין מה יש בשמיים ובאילו גובה וכיוון. בהמשך, הופעלה גם בגזרות אחרות.
גל התקיפה הראשון יצא בבוקר ה-5 ביוני ועבד מעל למצופה: 11 שדות תעופה מצריים הוכו קשות בו זמנית, בדיוק ב-07:45 ו-197 מטוסים הושמדו. צה"ל איבד שמונה מטוסים ושבעה טייסים נהרגו (שניים נפלו בשבי).
גל התקיפה השני יצא ב-09:34, והפעם הושמדו 107 מטוסים במצרים; האויב היה כה המום שלא הצליח להתארגן להגנה, וצה"ל לא איבד מטוסים.
ואולם, בסוריה וירדן הוקפצו חילות האוויר בתגובה להפצצה הישראלית במצרים, ומטוסיהן תקפו מטרות בשטחנו בשעות הצהרים. צה"ל היכה בעוצמה בשתיהן: חיל האוויר של ירדן הושמד כמעט כולו וסוריה איבדה חצי ממטוסי הקרב שלה.
ואז נכנסה גם עיראק לרשימת המטרות: מטוסים ירדניים ששרדו הגיעו לשטחה, והיא עצמה נערכה למתקפה אווירית - שתצא מבסיס H3 במערב המדינה. מדובר בשדה תעופה גדול, ומטרת איכות קריטית מזה שנים רבות: הוא נקרא על שם תחנת משאבות הנפט הסמוכה לו, ונבנה כחלק מתוכנית ההגנה שלה. המשאבה היתה חלק מקו הנפט מוסול-חיפה, שהושק בידי הבריטים ב-1935 כדי להוביל את הזהב השחור מעיראק לישראל במסלול של 942 ק"מ.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוצבו בבסיס H3 מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, אך הוא תופעל במלואו בידי עיראק - שניצלה את ההזדמנות כדי ללמוד מהבריטים פרקטיקות תפעול והגנה על בסיס אווירי.
צינור הנפט אמנם נסגר ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל, אך בסיס H3 נותר פעיל - כשדה התעופה הצבאי הכי קרוב של עיראק לשטחנו; כל תקיפה בארץ צפויה לצאת משם.
חיל האוויר העיראקי היה יריב מסוג אחר: הוא התאמן בקביעות עם חיל האוויר הבריטי ואימץ שיטות מתקדמות להגנה והתקפה, בדגש על יירוט. בשורותיו הופעלו גם מפציצי טופולב 16 כבדים וארוכי טווח, גם מטוסי קרב הוקר האנטר בריטיים זריזים וגם מטוסי מיג 21 רוסיים חזקים.
בנוסף, בשורותיו פעלו מתנדבים פקיסטניים, שבאותם ימים הדריכו את המקומיים בטקטיקות לחימה אגרסיביות. היו אלה טייסים מנוסים ומיומנים שצברו הפלות במלחמה מול הודו - ומתו כבר להילחם בטייסי ישראל ולברר אם הם באמת טובים כמו שמספרים.
צה"ל, מצידו, היה חייב להסיר את האיום של H3: אם ינוטרל הבסיס, תצטרך כל תקיפה עיראקית לצאת מנקודה רחוקה יותר, שתחייב צמצום של מטעני הפצצות לטובת דלק ובכך תיפגע משמעותית אפקטיביות המבצע.
הכלי העיקרי שלנו למשימה האמורה היה הווטור הצרפתי, מטוס יירוט מגודל שהפך למפציץ ארוך טווח והוכיח את עצמו היטב במצרים וסוריה.
לימינו עמד מטוס המיראז' 3 הנפלא, מהיר ורב עוצמה, שתותחיו כתבו את רוב ספר ההפלות של צה"ל. מדובר ביריב שקול למיג 21 ומטוס מהיר בהרבה מההאנטר, אם כי האחרון הרבה יותר קל ממנו, נסק יותר מהר ותמרן יותר בזריזות בגובה נמוך.
הווטור הגמלוני היה טרף קל למיירטים העיראקיים; אם ייפול להם לכוונת לפני שיספיק להטיל פצצות יהיה כבד ופגיע במיוחד.
ב-14:15 יצאה התקיפה הראשונה: שלושה ווטורים של טייסת 110, ללא ליווי של מטוסי קרב. ההפתעה היתה גדולה: הווטורים עטו על הבסיס ופגעו במבנים ותשתיות, כשמטוסי האויב והנ"מ שלו לא הצליחו לפגוע בהם. גם כשפנו לחזור לישראל זינב בהם חיל האוויר העיראקי בנחישות אך לא הצליח להפיל אף ווטור.
בתגובה, שלחה עיראק מפציצי טופולב 16 להכות בישראל, כשאחד הטיל פצצות על נתניה, יורט בגזרת עפולה והתרסק על מחנה עמוס (להערכת צה"ל היה זה מטוס בודד, בעוד העיראקים טוענים ששלחו זוג).
מיד הפך שדה H3 למטרה בעדיפות גבוהה. התקיפה השנייה שלו יצאה יצאה למחרת בשש בבוקר, והפעם נשלחו ארבעה ווטורים בליווי זוג מיראז'ים של טייסת 117.
המתקפה היתה מוצלחת אפילו יותר מקודמתה: מיגים והאנטרים ניסו להפיל את הווטורים, והופתעו מהחיפוי המצוין של אנשי 117; שלושה טייסים עיראקיים חזרו לקרקע עם מצנח. גם הפעם תשתיות שדה התעופה נפגעו, והכוח שב לבסיס ללא אבדות.
אבל בשלב הזה משהו השתבש; מטה חיל האוויר החליט שחובה לבצע תקיפת השלמה, שהרי מסלולי H3 עדיין לא נפגעו, ואם ירצו העיראקים - יוכלו להמשיך ולהוציא משימות מהבסיס המסוכן.
חיל האוויר העיראקי, חד ועירני, העריך שישראל מבשלת מכה נוספת ותגבר את בסיס H3 בתותחי נ"מ ניידים. כמו כן, הפטרול סביבו הורחב ועתה חיכו באוויר שמונה מטוסי האנטר, מוכנים לעוט על כל פולש.
והפולש לא איחר לבוא: למחרת ב-10:23 בבוקר נשלחה טייסת 110 לתקיפה שלישית. הפעם יצאו הווטורים ללא מערכת היבלת, שהיתה בטיפול תחזוקה בעקבות גיחה קודמת. הסיכון היה גדול מאוד, אך בחיל החליטו שאי אפשר לחכות.
ביחד עם הווטורים נשלחו ארבעה מיראז'ים, שנשאו בעצמם פצצות מפצחות מסלולים. אם יצליחו לפגוע בדייקנות, יצא שדה H3 מהמשחק ולעיראק יהיה קשה מאוד להתערב בלחימה בהמשך, כמעט בלתי אפשרי.
אבל הפעם התגלה הכוח התוקף בשלב מוקדם, ומטוסי חיל האוויר נכנסו לקרב עוד לפני שהגיעו לקרבת המטרה. במאמץ עצום התקדמו המיראז'ים ל-H3 - והחטיאו המיראז'ים את המסלולים; קשה לכוון ולדייק כשיש לך מיגים והאנטרים על הזנב, ופגזי נ"מ מפלחים את השמיים.
מיד שברו והחלו להתרחק, כשהאנטר עיראקי התקרב ונצמד לאחד המטוסים. מיראז' ישראלי פנה לעברו והפילו בתותח, וברגע לאחר מכן כבר בער בעצמו: מדריך פקיסטני שם לו טיל בזנב. הטייס גדעון דרור נטש ונפל בשבי.
רביעיית המפציצים חטפה אש קשה: הווטור המוביל נפגע והחל להתרחק דרומה; טייסיו שלמה קרן ואלכס ענבר נאבקו לייצב את המטוס, אך איבדו שליטה ונהרגו בהתרסקות.
ווטור נוסף נפגע מאש נ"מ וטייסו יצחק גולן נטש ונשבה. גיחת H3 השלישית לא הצליחה לנטרל את השדה, והמחיר היה איום ונורא. מה קרה שם בעצם?
חיל האוויר פעל ללא אף אחד ממכפילי הכוח של מבצע מוקד: אין הפתעה, כי לאויב ברור שאנחנו באים; אין יתרון חימוש, משום שהמטוסים שנשאו את הפצצות נדרשו גם להגן על כוח המפציצים האיטי והפגיע; ואין לוחמה אלקטרונית, כך שהאויב תיאם ביעילות קטלנית בין מאמצי ההגנה שלו.
לא ברור מדוע למה יצאה בצורה הזאת; על פני השטח היו לחיל האוויר די מטוסים זמינים כדי להוסיף רביעיית מיראז'ים לליווי, תיקון מערכת היבלת היה אורך שעה-שעתיים לכל היותר, וניתן היה גם לשלוח מיראז'ים ללא ווטורים, למתקפה מהירה יותר. גם התכנון היה לקוי: פערי מיפוי לא איפשרו תכנון ציר חלופי והמטוסים הגיעו בדיוק באותו נתיב בו טסו קודמיהם.
ברמה הטקטית, תקיפת H3 כשלה - שלוש הגיחות עלו לעיראקים בהשמדת 21 מטוסים, מהם רק שני מפציצים. ועקרונית, היו יכולים להשמיש במהירות את השדה ולהשיב אש. אבל ברמה האסטרטגית, הפכה תקיפת H3 להצלחה בלתי צפויה.
אחרי הגיחה השלישית הבינו העיראקים שיש להם פה הזדמנות נדירה ביותר: סוריה ומצרים נמצאות בקרב בלימה כושל, בעוד צה"ל כובש מידיהן עוד ועוד שטחים. ולעיראק אין גבול עם ישראל כך שבעצם, לא נמצאת בסכנת פלישה ואינה יכולה להעביר בזמן תגבורת לסורים ולמצרים. בירדן ישב חיל משלוח עיראקי גדול - ארבע חטיבות וגדוד קומנדו - אך לא הוטל לקרב מול ישראל.
העיראקים עשו חושבים וקלטו שיש פה נקודת יציאה נהדרת מכל הסיפור: הישראלים תקפו אותנו ואיבדו מטוסים, אנחנו תקפנו אותם ואיבדנו מטוסים, יצאנו פיטים. וכך התנתקה עיראק ממלחמת ששת הימים, מבלי לאבד שטח, יוקרה או כוחות גדולים.
וכך, נבלעו כשלי הגיחה השלישית בחגיגות הניצחון. במשך שנים נטען שיצאה בחופזה מיותרת, כמעט כלאחר יד; אך יתכן שבלעדיה, לא היתה עיראק ששה לצאת מהמלחמה, ואולי היתה אף נמשכת יותר משישה ימים - מול יריב מרוחק, מתוחכם ורב עוצמה. טיסה נעימה!
