הקברניטדילמה בלתי אפשרית באוויר: האם לנטוש, או להציל אחרים ולמות?
הקברניט
דילמה בלתי אפשרית באוויר: האם לנטוש, או להציל אחרים ולמות?
המשימה החלה כעוד הפצצה של תשתיות הנאצים באירופה הכבושה, אך הפכה מהרה למאבק לחיים ולמוות הרחק משטח האויב. טייס צעיר אחד יצטרך לבחור האם להציל את חייו, לסכן את אנשיו, או לרסק מפציץ שיצא משליטה בלב עיירה שלווה. מה אתם הייתם עושים?
שלום, כאן הקברניט; בערב ה-9 בספטמבר 1944, יצאו צוותי טייסת 426 מחדר התדריכים בבסיס לינטון, ועלו למפציצים. חיכה להם לילה ארוך מאוד, בו יצאו לצרפת הכבושה ויפציצו את מערכי ההגנה של הנאצים באזור לה האבר. אבל שיא הדרמה במשימה הזאת יגיע עוד הרבה לפני המפגש עם האויב, ויטיל שני טייסים אל בחירה בלתי אפשרית.
היחידה, שכונתה "ציפור הרעם" והיתה במקור טייסת אימונים, הפעילה באותם ימים את ההליפקס - אחד המפציצים הכבדים הכי מתקדמים באירופה.
היצרנית, הנדלי פייג', תכננה אותו עם מיטב הטכנולוגיות של התקופה, כמו חיישנים ראשונים לאיתור מטוסי אויב שמתגנבים מאחור, מערכות תקשורת מצוינות, כלי ניווט חדשים ומכ"מ שמאפשר הפצצה דרך עננים.
ההליפקס לא היה קשוח וזריז כמו הלנקסטר המהולל וגם שייט קצת יותר לאט, אבל שייט קצת יותר גבוה, מה שהקשה על תותחני נ"מ גרמנים ומטוסי יירוט.
ארבעה מנועים נתנו לו כוח עודף, אם כי המטוס היה פחות יציב במהירות איטית ובפניות חדות. אבל הצוותים התרגלו אליו, והסתדרו עם מגבלותיו; זה מה שיש, ועם זה ננצח את הנאצים.
בניגוד למפציצי האמריקאים שצוידו בעמדות מקלעי נ"מ ממש בכל חור, להליפקס היו רק שלוש עמדות: צריח בזנב, צריח על הגב, ומקלע בחרטום.
אבל בעוד ארה"ב שלחה את מפציציה לגיחות באור יום, הבריטים תקפו רק בלילה. ולכן, היו פחות חשופים לאש מטוסי קרב מכל הכיוונים.
באותו ערב היה צפי למפגש עם מיירטים: מערך הקרב של הנאצים בצרפת הוכה קשות, אבל המודיעין דיבר על איום אפשרי, והמקלענים היו עירניים ודרוכים.
בעודם מתקדמים צרפתא, בוטלה המשימה: כשחלפו בקרבת העיר רדינג, התקבל דיווח על שכבת עננים צפופה שהתיישבה על אזור המטרה, ולא איפשרה פגיעה מדויקת מספיק. כוחות ידידותיים היו קרובים מדי למערכי הנאצים, והסיכון לפגיעה בהם היה גדול מדי. מה עושים? חוזרים הביתה; מבנה המפציצים החל להסתובב לעבר הבסיס.
בשלב זה קלט סגן ג'ון וויילדינג, טייס ומפקד הליפקס מספר NP681, שהוא פונה פחות כמו אווירון רב עוצמה, ויותר כמו עגלת סופר שבורה אחרי ל"ג בעומר. הוא הטה את היוק (ההגה שבקוקפיט) עשרים מעלות - והמטוס הגיב כאילו בקושי נגע בו; גם הגה הזנב בקושי הגיב למגע הדוושות.
וויילדינג מיד דיווח על תקלה חמורה ולא ברורה, והודיע שהוא פונה אל הבסיס הכי קרוב. גם כאן, היתה זו פניה עקומה להפליא.
מדקה לדקה נראה שהתקלה מחריפה: ההגאים הפכו כבדים אף יותר, והטסת ההליפקס חייבה מאמצים עצומים, שהניבו בכל פעם רק תנועה קטנטנה של המפציץ באוויר; כמו ילד שמזיז שידה כבדה.
ג'ון אנדרו, טייס המשנה ומהנדס הטיסה של ההליפקס, עבר על כל הנתיכים, הנורות ושעוני הלחץ והטמפרטורה בניסיון להבין מה התקלקל שם ואיך אפשר לסדר את העסק. כל הנסיונות נכשלו, והמטוס הזדחל בקושי.
ואז התפוצץ מנוע מספר ארבע וטלטל את ההליפקס כמו צעצוע. רגע, מה זה מספר ארבע? ובכן, מנועי מטוסים ממוספרים מהכי שמאלי להכי ימני, כך שהליפקס NP681 הרגע איבד מנוע קצה.
מטוס בן ארבעה מנועים שמאבד אחד יכול למחוק יותר מ-25% מכוחו: כל המנועים נדרשים כדי להישאר באוויר ולטוס ביציבות, הן בשביל זה הם שם. כך שעתה יצטרכו שאר מנועי ההליפקס לעבוד הרבה יותר קשה ולשרוף יותר דלק.
כמו כן, דחף המטוס הפך בלתי-סימטרי, כך שההגאים קוזזו במטרה לפצות על כך. התוצאה: אם קודם המפציץ תמרן כמו שידה, עכשיו הוא גם טס כמו אחת - והחל ליפול. כל זה קרה בגובה בינוני של 12,000 רגל, אך הקרקע החלה להתקרב במהירות.
וויילדינג ואנדרו נלחמו במטוס הסורר והצליחו ליישר אותו קצת, אבל הכל היה נגדם: פרצה שרפה גדולה שהתחילה לאכול בהתמדה את הכנף הימנית, עשן חדר לגוף, מערכות חשמליות קוצרו, ההגאים שרו "בערב ב' כסלו" - במילים אחרות, הליפקס עמד לעשות מחווה מאוד מסוכנת לתוכי של מונטי פייתון.
וויילדינג לא היסס לרגע, והורה לצוות לחגור מצנחים ולנטוש. מי יודע כמה נשלט יהיה המטוס בעוד כמה דקות, ואולי כבר לא יוכלו להיחלץ. בעוד הנווט, המטילן והמקלענים נוטשים, נשאר אנדרו מאחור עם וויילדינג, והשניים ניסו להזיז את ההליפקס הסורר לכיוון הבסיס.
אבל למפציץ היו תוכניות משלו: הוא הוריד אף ונכנס לצלילה יותר ויותר תלולה, גופו החל לחרוק ולהיאנח תחת עומס המהירות המתגברת, והתעלם לגמרי מכל הנסיונות של וויילדינג ואנדרו להשתלט עליו. מדי פעם זז מעלה ימינה, מעלה שמאלה, לא יותר.
ואז ראה הטייס משהו שעשה לו שחור בעיניים: הוא קלט שההליפקס מתקדם במהירות לעבר מין עיירה כזאת, וטס ממש לאמצע היישוב.
כטייס מיומן, רצה לו המפה בראש: היתה זו עיירת השוק וולינגפורד, בה גרים אלפי אנשים והוא צולל אליהם כמו מלאך המוות, מטוס בוער של 30 טון עם 16 פצצות חיות.
וויילדינג הבין שזה להיות או לחדול. שתי אפשרויות יש כאן: המטוס בקושי מגיב להגאים, ואפשר או לחגור מצנח, לקפוץ ולנטוש - או להישאר בהליפקס האבוד ולנסות להזיז אותו עד הסוף ולהציל את האזרחים - כשנטישה לא תהיה אופציה. אוקיי - טיים אאוט, פריז פריים, עמודו: מה אתם הייתם עושים?
יודעים מה, אני אקלקל לכם: אתם לא יודעים. וגם אני לא. זאת שאלה לא הוגנת, בגלל שאנחנו חיים בעולם אחר לגמרי. כן, לנו יש את המזל לחיות בעידן בו מנועי מטוסים לא מתפוצצים רנדומלית, ויש מערכות גיבוי למערכות הגיבוי של ההגאים.
וכמובן שאלו הגאי כוח, שבכלל יושבים על בקרת טיסה דיגיטלית - ככה שלא קשה פיזית להזיז את המטוס באוויר. והכי חשוב: אנחנו לא נמצאים בתוך מלחמת עולם, בה פשוט זורקים אנשים אל תוך אש האויב ורק 30% מצוותי המפציצים לא נפצעו או מתו, עולם בו רוב הטייסים לא עוברים את גיל 23.
אנחנו לא יודעים מה זה ללכת עם המוות יד ביד כל יום, כל היום במשך חודשים ושנים, כשהמספרים האלה תקועים לנו בראש. אנחנו לא יודעים איך זה כשגם המשימה הכי מוצלחת מסתיימת ברצף לוויות, אף פעם לא נלחמנו במלחמה שמטרתה להציל את האנושות מעריצות.
ולכן, יכול להיות שכל מערכת ההקרבה אצלנו עובדת אחרת. אפשר להשתעשע במחשבה הזאת, בעוד אצל בני הדור ההוא? הגישה היתה "אם לא אמות מחר, כנראה מחרתיים". ולכן, כנראה שלא אני ולא אתם יודעים אם היינו נשארים על ההגאים או נוטשים את ההליפקס, וחיים לראות עוד יום של קרב.
ג'ון וויילדינג לא נטש. הוא ואנדרו הצליחו - במאמץ אדיר שקשה לדמיין ובכוחות שאפשר לגייס רק ברגע האחרון בחיים - להזיז אולי שמונה מעלות בהגה. וכך ברגע האחרון סטה המפציץ ממרכז העיר, והתרסק קצת מחוץ לה.
עד היום מספרים קשישי העיר ווילינגפורד כמה חזק היה הפיצוץ ההוא, עד היום גם עורכים שם כל שנה טקס זיכרון לשני טייסים אמיצים, שהעדיפו למות במאה אחוז, ולא להסתכן בלהרוג חפים מפשע. למה סיפרתי לכם את כל זה?
קודם כל, כי לגיבורים האלה מגיע שידעו ויזכרו מה הם עשו. אני לא יודע אם יש בכלל אקט אצילי יותר מלהקריב את החיים שלך בשביל זרים חסרי פנים, זרים בארץ אחרת שיש סיכוי טוב מאוד שלעולם לא ידעו מה הקרבת ולמה.
והסיפור בא להראות לנו גם שמלחמה היא מצב כאוטי ומלא תקלות וליקויים - שגובים מחילות אוויר אבדות עצומות, לפעמים אפילו יותר מהמפגש עם האויב. למשל, במלחמת וייטנאם איבדה ארה"ב 761 מטוסי פאנטום, מתוכם רק חצי הופלו בקרב. היתר נפלו בגלל תקלות וטעויות. למשל, 24 הלכו בגלל כשל מנוע קריטי ו-20 בגלל כשל הגאים - בדיוק כמו בהליפקס של וויילדינג.
אז תזכרו, שמאחורי כל משימה שהסתיימה לפי התוכנית, עומד צוות קרקע שפתר אלף תקלות, ויירט מאה כשלים מוחלטים עוד לפני שהמטוס המריא. בזכותו תקלות קריטיות הן כל כך נדירות כיום, ואף טייס לא צריך לעשות בחירה בלתי אפשרית כמו בהליפקס של וויילדינג. טיסה נעימה!
