שוברת קודיםבחתימת האלגוריתם: האם המכונות יקבלו זכויות יוצרים?
שוברת קודים
בחתימת האלגוריתם: האם המכונות יקבלו זכויות יוצרים?
מאמץ עכשווי להעניק למכונות זכויות אלו נשען על הטענה שמניעה את מגזר הטכנולוגיה שלפיה ללא בעלות לא תהיה חדשנות. אבל הגישה הזו מתעלמת מהיסטוריה אנושית של חדשנות ודוחפת לעתיד דיסטופי
ב”כניסה עדכנית לגן עדן” מסילת רכבת עוברת דרך פתח בצורת קשת שנתמך בקירות מכוסים טחב ופריחה סגלגלה. התמונה היא חלק מסדרה של “חוויה מדומה של כמעט מוות” שאף אדם לא יכול לתבוע עליה בעלות.
בנובמבר 2018 ביקש סטיבן תאלר (Thaler) ממשרד הפטנטים האמריקאיים להגן על היצירה באמצעות מנגנוני זכויות היוצרים. בבקשה זוהה האמן כ”מכונה יצירתית”, ותאלר הסביר כי היצירה “נוצרה באופן אוטונומי על ידי אלגוריתם ממוחשב הפועל על מכונה”. בספטמבר 2019 סירב המומחה לרישום של משרד הפטנטים להיענות לבקשה בטענה כי היא “חסרה את המחבר האנושי הנחוץ כדי לתמוך בתביעה בשל זכויות יוצרים”. תאלר ערער על ההחלטה וטען כי “דרישת מחבר אנושי אינה חוקתית ואינה נתמכת בחוק או בפסיקה”. בפברואר האחרון הערעור שלו נדחה.
בכל מה שנוגע ל”כניסה עדכנית לגן עדן” מאמציו של תאלר מול משרד הפטנטים האמריקאיים תמו, אבל תאלר הוא בלתי נלאה. ב־30 השנים האחרונות הוא הגיש בקשות דומות ברחבי העולם על יצירות בעלות אופי דומה ועל ידי מה שהוא מכנה באדיקות Creativity Machine - מערכת בינה מלאכותית שמפיקה יצירות והמצאות ספונטניות בלי התערבות אדם. פרויקט חייו, שאותו הוא מכנה “אקדמי”, נועד לטענתו לקדם הגנה על “פלטים פונקציונליים ללא מחבר אנושי מסורתי” של מערכות בינה מלאכותית. הוא לא עושה זאת כדי להתל בפקידים שחוקים, אלא כי הוא מאמין ששם טמון העתיד, שבו יצירות של מכונות יהיו כה מהותיות לחיים שיש להעניק להן בעלות על היצירות שלהן. תאלר מסביר שההגנה שהוא מחפש למכונות חיונית אם אנו מעוניינים להמשיך ולקדם יצירה וחדשנות יקרות ערך.
1. להשלים סימפוניה של בטהובן
בשנים האחרונות מגויסות יותר ויותר מערכות ממחשבות כדי להפיק “יצירות” שפעם היו מייחדות את הנפש האנושית – מוזיקה, ציור, פרוזה ושירה. אחרי שהזינו אותן בכמויות מידע עצומות, קיבלו מערכות אלו משימות מגוונות מיוצריהן כמו להשלים את הסימפוניה האחרונה של בטהובן, לכתוב פרק חדש בסדרת ספרי הארי פוטר או במקרה של תאלר, “לדמיין” את העולם שאחרי המוות. כמה מהיוצרים כבר החלו להפיק מכך הון לא מבוטל, כך למשל רק בנובמבר האחרון מכר האמן הגרמני מריו קלינגמן ארבע יצירות של המחשב Botto תמורת 1.1 מיליון דולר.
ככל שהעולם הולך ונמשך אל עבר כלים דיגיטליים, כך מגמה זו רק הלכה והתגברה וממנה גם צמחו שאלות על מהי יצירת אמנות, מתי היא טובה או רעה, האם מכונה מסוגלת לחקות ניואנסים אנושיים מבלי לחוות אותם בעצמה, האם מכונה יכולה להציע משהו שאדם היה עושה, האם בכלל אפשר להבחין בין יצירה של אדם לעומת זו של מכונה והאם יצירות אלו מספקות חוויה אסתטית ראויה (אם בכלל).
שאלות על מהי אמנות או מהי יצירה החלו להישאל כמו גם מתי דבר יכול להיחשב “מקורי”, ומתי למקוריות זו יש ערך כלכלי. תרחישים של מות האמנות התבססו, אנשים מסוימים הזהירו מפני דעיכה תרבותית וחברתית, ואחרים מצאו בכך עדות לעוד מקצוע שיחוסל בעקבות המכונות. אך מקרה תאלר אחר. כאן לא עומדת שאלת האיכות האסתטית או עתיד האמנות, אלא שאלת הבעלות. האם דבר שהוא אינו אנושי וחסר את ההכרה והאוטונומיה האנושית יכול להחזיק בבעלות כלכלית על משהו שהפיק? ואם כן, מה בכלל יעשה עם הבעלות, מי ינסה לייצר מכך הון ומה המכונה תעשה עם ההון?
זו כמובן אינה שאלה חדשה, דומה לה עלתה עוד ב־2011 כשקוף מסוג מקוק מצוי צילם את עצמו במצלמה שהשאיר מאחור הצלם הבריטי דיוויד סלייטר באינדונזיה. סלייטר קנה את עולמו באמצעות תצלום זה, אך הארגון למען חיות PETA תבע את הצלם בשם הקוף על הפרת זכויות יוצרים. PETA הפסיד בבית המשפט אחרי שנקבע שניתן לתבוע הפרת זכויות יוצרים רק בשם בני אדם. ארה”ב אם כך עקבית – אין אדם, אין זכויות. אבל למה שאלת הבעלות בכלל חשובה?
2. כלכלת יוצרים על סטרואידים
היצירות קיימות משחר האדם, אבל זכויות קניין או יוצרים הן רעיונות חדשים שקמו רק עם המצאת הדפוס. כשנוצרו באירופה במאה ה־15, הם לא נועדו להגן על רווחים מפני מעתיקים או לעודד יצירה, אלא שימשו מכשיר לצנזורה. אז מוסדות המלוכה והדת לקחו לעצמם את הזכות להחליט מה מותר ומה אסור להדפיס, והזכות להעתיק היתה מעין ויתור של האוטוריטות לאזרח, שהוא יכול להחזיק, לקרוא ולהדפיס דברים מסוימים. במאה ה־18 הם הפכו מכלי לצנזורה לכלי כלכלי ושימשו מכשירי מס עבור ממלכות שהעניקו לאזרחים – תמורת השוחד הראוי – זכויות על פטנט או דבר אחר לתקופה מוגבלת (14 שנה) ולא כפי שהן היום (חיי המחבר + 75 שנה). היו צריכים לעבור עוד כמעט 200 שנה עד שהתבסס הרעיון כפי שאנחנו מכירים אותו היום - שיצירה ממש שייכת למחברו ושהגנה על הקשר הזה חשובה בשביל עידוד חדשנות, יצירתיות והתפתחות המין האנושי.
כלכלת היוצרים: מודל שמספק ליוצרים ברשת מימון באמצעות קשר ישיר לקהל מעריצים על גבי פלטפורמות ייעודיות. היוצרים מעניקים גישה אקסקלוסיבית לתכנים בתמורה לתמיכה חד־פעמית או חודשית
רעיונות אלו התבססו רק בשנות ה־60, לפני אלו לא אמילי דיקנסון, לאונרדו דה וינצ’י, קלרה שומן או יוהאן סבסטיאן באך עצרו את נפשם מליצור, להמציא או לחדש מחשש שאולי יעתיקו או יחקו אותם. ובכל זאת לפני 60 שנה התרחשו כמה דברים שהביאו אותנו לרגע הנוכחי: ג’וזף שומפטר ביסס בהצלחה את התזה שצמיחה כלכלית מונעת על ידי חדשנות; תיאורטיקנים ניאו־ליברלים ביססו בהצלחה שמונופולים הם לרוב יעילים מבחינה כלכלית; והכלכלן הרולד דמסץ יישם את התזה הזו על קניין רוחני. בסופו של דבר, קיבלנו את התפיסה השולטת (ולעזאזל ההיסטוריה) שחדשנות מחייבת הגנה על פטנטים, שיצירות מחייבות זכויות יוצרים, ושאחרת אי אפשר להבטיח תחרות, התפתחות ושגשוג כלכלי. היום רעיון הבעלות כה דומיננטי עד שאנו דנים בשאלה לגבי זכותה של מכונה על דברים.
העתיד שתאלר מדמיין על בסיס הרעיונות של דמסץ משנות ה־60 הוא אחד מאוד ספציפי, מעין “כלכלת יוצרים” על סטרואידים, שבו פלטפורמות דיגיטליות “חדשניות” מציעות ליוצרים בודדים לתקשר עם קהלים ישירות, במנותק ממוסדות, גם יוצרים שאינם אנושיים. עבור תאלר בעתיד מכונות יגברו ביצירתיות על בני האדם, ויהיו זקוקות לבעלות ברורה על הקניין שלהן כדי שימשיכו להתקיים תמריצים לעידוד התחרות והיצירתיות. עבור אחרים שפעלו ממש באותן שנים כמו דמסץ, העתיד מדומיין ממש אחרת – ציוויליזציה אובססיבית לתגליות ומחקר שלא מונעת מתחרות אלא מנפשו הסקרנית של האדם, כפי למשל שמתואר בסדרה “מסע בין כוכבים”, שם לא קיימים זכויות יוצרים ואף לא כסף ובכל זאת יש חברה מגוונת ומתפקדת.
בשעתו אמר אמן הפופ אנדי וורהול כי “בעתיד, כל אדם יזכה לפרסום עולמי של 15 דקות”. וורהול זיהה היטב את המסלול המהיר לכוכבות שנחשק על ידי רבים ומתממש בימים אלו כראוי באמצעות כלים ופלטפורמות דיגיטליים. אך הוא לא דמיין את תפיסת הבעלות והמסחר יוצאת הדופן שהשתרשה לה שמבקשת לקחת אותנו לעתיד עם גישה קיצונית של בעלות שאותו דמיין אמן הרחוב בנקסי: “בעתיד כל אדם יזכה לאנונימיות של 15 דקות”. הוא כמעט דייק, לא כל אדם, אלא כל דבר.
