ממעקב אחר משאיות זבל ועד פיקוח על נסיעות: חוק ההסדרים מציג סכנה גדולה לפרטיות
ממעקב אחר משאיות זבל ועד פיקוח על נסיעות: חוק ההסדרים מציג סכנה גדולה לפרטיות
לכל אורכו של חוק ההסדרים שזורה גישתה של המדינה לטכנולוגיה ככלי לייעול השירותים, האכיפה והתכנון: מטיפול בפסולת, דרך הטלת מס נסועה, ועד העברות מידע בין גופים. אלא שבדרך, הפתרונות האלה גם מאיימים על הפרטיות
לכל אורכו של חוק ההסדרים המדינה מדגישה את גישתה לטכנולוגיה ככלי המתווך לייעול שירותים, בקרה, אכיפה ותכנון מדיניות. עם זאת, השימוש שמוצע בכלים אלו כולל סיכונים גדולים לפרטיות התושבים, סכנה זו מועצמת במיוחד לאור החקיקה המיושנת בתחום הפרטיות בישראל שמקורה ב־1980, ושטרם זכתה לעדכון למאה הנוכחית ולעידן האינטרנט. זאת למרות שדיונים בנושא מתקיימים כבר שנים אך טרם הבשילו לחקיקה. חוק ההסדרים, אגב לא מנסה להאיץ כל תקנה הנוגעת לפרטיות, אלא מבקש לפרוס כלים טכנולוגיים במסגרת חקיקה מיושנת.
כך בסעיף הנוגע ל"טיפול בפסולת", מוצע בחוק להסמיך את שוטרי ישראל, פקחי הסיירת הירוקה ואחרים לשמש כפקחי הגנת הסביבה. זה אולי לא מעלה חשש לאזרחי ישראל בנושא פרטיות, אך בהמשך מוצע כי כחלק מתנאי הרישיון למטפלים בפסולת יידרש מהם להתקין על המשאיות "אמצעי משדר או מקליט של מסלול הפסולת כדי לעקוב אחר פעולות חריגות ולתעדן". זהו מעקב רציף אחר תנועת רכבים, זאת למרות ששורה אחר כך מציעים בחוק את הפתרון ואף מכנים אותו פשוט יותר, והוא גם בריא יותר לחברה מכבדת פרטיות: "נוסף על כך, באמצעות אמצעים טכנולוגיים פשוטים כמו תעודת משלוח דיגיטלית, ניתן לוודא שכל משלוח לאתר פסולת, אכן מגיע ליעדו". איסוף נתונים ופיקוח באופן זה מעלה דאגות של זליגת שימושים כפי שקרה ועדיין קורה לא אחת במאגרי המידע שהמדינה אוספת.
בהחלטות הנוגעות לרכבים חשמליים, קובעים בחוק ההסדרים על הקמת ועדה שתקבע את מס הנסועה, אותו יש לעדכן בין היתר באמצעים טכנולוגיים שימדדו שעת נסיעה, מיקום הנסיעה ומספר הנוסעים. כדי לאפשר זאת המדינה תצטרך להחזיק בכלי טכנולוגי שעוקב ומודד את פעילות הרכב באופן רציף. חדשה מטלטלת מספיק כדי שבחוק יציינו שהדבר צריך להתקיים תוך שמירה על "היבטי הגנת הפרטיות הנוסעים בתיאום משרד המשפטים". בהתחשב בכך שרכב הוא רכוש פרטי ומתקיימת לגביו ציפייה לפרטיות, קשה להעריך אם יש דרך לבצע מהלכים אלו מבלי לפגוע בפרטיות. פגיעה היא בלתי נמנעת אך המדינה יכולה אולי למצוא עליה כלים שונים של "התממה", כלומר ההסוואה והשמטת פרטים. ובכל זאת מדובר על מעקב רציף של תנועת אזרחים ויצירת מאגרי מידע לא הכרחיים.
בסעיף הנוגע ל"העברות מידע בין גופים ציבוריים", שוב מבקשת המדינה להקל על מעבר מידע, במטרה "לפישוט הליכים" והפיכתם דיגיטליים. בחוק מציינים את הזמן הארוך ומספר הוועדות שנדרשים היום כדי לשתף מידע בין רשויות והיתרונות בהקלה על אלו, למשל בתכנון מדיניות. עוד מציעים לאפשר לרשויות "שיקול דעת" ברמת סיווג הפרטיות. כלומר, לא תנאים קבועים וברורים מתי מידע הוא רגיש, אלא שיקול דעת של כל גוף בפני עצמו במטרה להסיר חיכוכים כמו "שלב הזדהות" במתן שירותים. בחוק שוכחים לציין את היתרונות שביצירת חיכוכים כדי לשמור על מידע ופרטיות התושבים, למנוע זליגת שימושים במידע ושימוש לרעה בו.
באותה רוח המדינה מבקשת גם לשנות את כללי הדיוור הדיגיטלי, ולחייב כל תושב למסור את ה"מען הדיגיטלי" (מספר טלפון או מייל) ולכלול את אלו במרשם האוכלוסין. שוב המטרה היא להקל על הרשויות השונות לשמור על קשר עם האזרחים על חשבון פרטיות. כך שגם מי שלא מעוניין יקבל מהמדינה הודעות באמצעות המייל או הודעות לנייד. סעיף זה הופיע גם בחוק ההסדרים ב־2021 וכבר אז העלה חששות ליכולות הרשויות להצליב מידע, לדליפת מידע ולכפות קבלת מסמכים או תקשורת עם הרשויות באופן דיגיטלי גם אצל מי שמתקשה או לא מעוניין בכך.
