הקברניטהאם ה-A10 היה יכול לבלום את מתקפת חמאס בשבת השחורה?
הקברניט
האם ה-A10 היה יכול לבלום את מתקפת חמאס בשבת השחורה?
יש ישראלים שסבורים שפלישת הנוח'בות הצליחה כי לצה"ל לא היה בשטח ציוד מתאים - כמו למשל, מטוס התקיפה המפורסם שמתמחה בחיסול מטרות ניידות. ניתוח שלבי הפלישה מלמד היכן היה מוחק את האויב, והיכן היתה הופכת עוצמתו לחרב פיפיות
שלום, כאן הקברניט; מפרוץ מלחמת עזה ב-7 באוקטובר אין ישראלי שלא תוהה איך זה קרה - כיצד הצליח חמאס להערים עלינו, להרדים את השטח ואז לפרוץ, לכבוש שטח ולחולל את האסון הגדול בתולדות המדינה? איך צה"ל לא עצר אותו כשדרכה רגלו הארורה של ראשון המחבלים על אדמת הארץ? כבר חודשים ארוכים שאני שומע קולות שטוענים שלא הפעלנו את הציוד הנכון.
עשרות ישראלים פנו אלי ושאלו על ה-A10, מטוס התקיפה המפורסם ביותר בעולם; חמאס הגיע בשיירות של טנדרים, אמרו - A10 לא היה מחסל אותן ביעף אחד? עוצר את המתקפה על המקום? זו שאלה מעניינת, והיום נבחן אותה לעומק.
השם A10 לא עלה סתם: זאת חתיכת מפלצת. מתחת לאפו מבצבץ תותח 30 מ"מ בעל שבעה קנים, שמסוגל לירות עד 4,200 פגזים בדקה; צרור שפוגע בנגמ"ש ואפילו טנק יקרע אותו לחתיכות.
וחיסול מטרות ניידות הוא הסיבה לקיום האווירון הזה: חברת ריפבליק תכננה אותו בשנות השבעים כדי לבלום פלישה סובייטית ממזרח למערב גרמניה, שצפויה היתה להתבצע בפיתחת פולדה - שטח פתוח ונוח לנסיעת טנקים.
לברית נאט"ו היה חלון מאוד צר לעצור מתקפה כזו: אחרי שיגיעו הסובייטים לערי גרמניה, יוכלו להתבסס שם ולהקשות על מתקפה מהאוויר. ומשם, התנועה מערבה היתה פחות מאתגרת, ותוך ימים היו הרוסים מתענגים על מיטב הבישול הצרפתי.
אז כדי לצלוח את מרחב פולדה, הצמידו הסובייטים מקלעי נ"מ לאלפי הטנקים והנגמ"שים שלהם, ועם הכוחות נסעו גם תותחי נ"מ מתנייעים 23 מ"מ; כל מה שטס ומתקרב, יתפורר לפתיתים.
ולכן, ה-A10 תוכנן לשרוד את הסביבה הזאת: מבנהו מאפשר תמרון מאוד זריז בגובה נמוך במיוחד, כדי לחמוק מאש. המנועים מוקמו על הגב כדי לפזר חתימת חום בצורה שתקשה על ביות טילי כתף מונחים, והגוף מכיל מחסניות ענקיות של אמצעי הטעייה.
וגם במקרה של פגיעה, ל-A10 היה סיכוי טוב לשרוד, אפילו להמשיך להילחם: תא הטייס שלו שוריין היטב, וכך גם המנועים ומספר מערכות קריטיות; כל צנרת, סרן ומערכת בקרה זכתה במספר מערכות גיבוי, והעיצוב הפנימי הוא כזה שרכיבים לא חיוניים עוטפים את החיוניים.
המהנדסים נתנו לו כל טריק הישרדות שבספר, ואף כתבו כמה חדשים; הגלגלים בולטים מתחתית הכנף כדי שאפשר יהיה לנחות בשלום גם אם ארע בהם כשל. אמנם אין דבר כזה "מטוס חסין מוות", אבל ה-A10 מגיע די קרוב.
ולא רק: האווירון הזה הגיע לשדה הקרב עם מוות בכיסים. הוא קיבל הרבה מתלי נשיאה לפצצות מצרר ואחרות, רקטות, טילים נגד שריון וביצורים - וביצועיו נשמרו לא רע גם כשהכנפיים היו מלאות.
18 צפייה בגלריה
מימין: מארז ל"א, כוורת רקטות, טילי מאבריק, פצצות ברזל, מיכלי דלק נתיקים, פצצות, מאבריקים, וזוג טילי סיידווינדר נגד מטוסים
(צילום: USAF)
העובדה הכי מפתיעה על ה-A10 היא כנראה שמדובר במטוס מאוד זול ונוח לתחזוקה; המהנדסים בנו אותו כך שיוכל לפעול גם ממנחתים מאולתרים בקרבת פולדה, ולעבור תיקונים בשטח בין גיחה לגיחה.
בכל זאת, הסובייטים נוסעים פריזא, והם לא הולכים לעצור ולהמתין עד שיחזור כבודו מאיזו סדנה בעורף.
לשמחת האנושות כולה, לא פרצה מלחמה בין גושית שכזו, וה-A10 לא נשלח ללעוס את הטנקים של רוסיה. תחת זאת, נשלח ב-1991 למלחמת המפרץ הראשונה.
שם התגלתה החולשה העיקרית שלו: כשבונים מטוס זול ופשוט, חייבים לוותר על הרבה דברים. למשל, סנסורים מתוחכמים שעוזרים למצוא מטרות ניידות.
כן, ברוב המקרים התקשו טייסי ה-A10 לאתר ולפגוע במטרות, במיוחד בתנאי ראות קשים. למעשה, את רוב הטנקים במלחמה ההיא השמידו מטוסי F111 ואפאצ'ים.
אבל ארה"ב לא ויתרה על ה-A10, שיפרה את החיישנים שלו וחיברה אותו לכוחות קרקע; לועס הטנקים הפך לכלב התקיפה של החי"ר האמריקאי בעיראק ואפגניסטן, וקנה לו שם של אגדה. החי"רניקים ידעו שאפשר לסמוך על צוותי ה-A10, צריך רק לסמן היכן נמצא האויב, ואם הוא בשטח פתוח? אללה ירחמו.
לצה"ל אין A10 ומעולם לא שקלנו להצטייד בו, כי פשוט לא צריך: זה מטוס שאין לו את העוצמה הנדרשת כדי להתמודד עם זירה מלאה באיומי נ"מ מתקדמים כמו סוללות S300 ורכבי פנציר. גם הטווח שלו הרבה יותר מדי קצר, ואצלנו כל מטוסי הקרב הם רב משימתיים; אין תקציב לכלי של משימה אחת.
בנוסף, האמריקאים לא היו מוכרים לנו גם אם היינו מבקשים: ישנם מטוסים אחרים שהעדיפו לייצר ולמכור; בתחילה ה-F16 ואחריו ה-F35. מדינה שרוצה מטוס ייעודי לסיוע קרוב? מוזמנת לפתח בעצמה. כשאתה תחת חסות ארה"ב, אתה קונה מה שהיא מוכרת.
ואולם, עדיין מדובר במפלצת - מטוס עם מומחיות אוויר-קרקע שאין לאף מטוס אחר, שמצטיין בסיוע קרוב לכוחות מתמרנים; בקלות יוכל לטפל במתקפה של פידאים על אופנועים וטנדרים לבנים, לא?
לשם כך התכנסנו: הבה נעשה תרגיל מחשבתי - נגיד שזוג A10 ישראלי היה באוויר בשמי הדרום, ממש כשחמאס יצא לדרך. עד כמה היה יכול לשנות את המצב?
כדי לענות על כך, בואו נפרק את המתקפה מעזה לשלבים שלה: השלב הראשון היה מכת אש קדומנית - ירי של רקטות ופגזי מרגמה בהיקף הגדול ביותר שביצע חמאס מעודו, במטרה לרתק את חיילי צה"ל לבסיסים שלהם במרחב העוטף.
באותו הזמן, צוותי נ"ט ורחפנים תקפו עמדות אש, תצפית וטנקים בקו הגדר.
18 צפייה בגלריה
יישובי עוטף עזה בוערים, בצילום לוויין של מתקפת השבת השחורה
(צילום: Pierre Markuse Copernicus Sentinel data 2023)
השלב השני היה ההבקעה: תנועת כוחות פריצה אל הגדר, הנחת מטענים וכניסת הנוח'בות לשטח ישראל - וכאן התחיל מגע אש ישיר עם המוצבים. במקביל, החל השלב השלישי - תנועה אל מעבר לקו המוצבים, לכיוון היישובים. בשלב זה יש הרבה מאוד תנועה, מהירה וברורה, אך למרחקים קצרים - גם המוצבים וגם יישובי העוטף נמצאים מאוד קרוב לקו הגבול.
השלב הרביעי היה התבססות ואחיזה בשטח: תפיסת יישובים, חטיפות ומעשי זוועה שלא ייסלחו. כל הפולשים נמצאים בתוך שטח ישראלי, ונערכים לשלב החמישי: קרב בלימה נגד כוחות צה"ל שהחלו לנוע במספרים גדולים לעבר השטחים שנכבשו.
בואו נוסיף לתמונה את מטוסי ה-A10 שלנו. את השלב הקדומני הם לא היו יכולים לעצור; חיל האוויר לא ידע מה חמאס עומד לעשות, האם ומאין תבוא תנועה מסיבית אל הגדר. התנועה בתוך הרצועה היתה מאוד מהירה, ולטייסי קרב אין כדור בדולח - אם לא היו מקבלים הנחיה מדויקת להגיע לציר תנועה רלוונטי, לא היו יכולים להבין בעצמם שמתחילה פה מתקפה או לטפל בה.
על שלב ההבקעה המטוסים דווקא היו יכולים להשפיע: יעפי תותח על נקודות הפריצה היו מעכבות ומשבשות את תנועת האויב - שיירה של טנדרים ואופנועים שחוטפת צרור 30 מ"מ לא תמשיך לנסוע.
אבל בואו נהיה ריאליים: כל יעף תותח של A10 נמשך כשתי שניות, בהן יירה כ-130 פגז, ויש לו תחמושת לתשעה יעפים. זה נשמע הרבה, אבל חמאס פער יותר מ-80 פרצות בגדר, בגדלים שונים ובאזורים שונים, ממש לכל אורך הגבול; אין סיכוי שזוג A10 היה מצליח להשפיע מהותית על מבצע החדירה.
זיכרו שחמאס הפעיל גם דחפורים, ובקלות היה יכול להזיז כל טנדר שנפגע בדיוק בנקודת החציה, ועומד על הפתח כמו פקק.
בואו נניח שלאחר הגל הראשון, היו שבים המטוסים לבסיס, ואחרים היו מוזנקים; חמאס עדיין היה מצליח להכניס אלפים של מחבלים לארץ לפני שהתגבורת היתה מגיעה.
ובשלבי הלחימה הצפופה בתוך המוצבים והיישובים, לאש מהאוויר כמעט שאין ערך. למעשה, היא מסוכנת לא פחות מאש אויב.
אתם מבינים, התפתחו המוני קרבות עם אלפי מחבלים מטווח אפס, בשטח בנוי ובהפתעה גמורה. למטוס תקיפה - אפילו למסוק או כטב"מ - אין איך להבדיל בין מחבל בשיח ובין איש כיתת כוננות שנמצא בשיח לידו. ולפגז 30 מ"מ של A10 יש עוצמה של רימון יד; אפילו אחד יכול להרוג את שניהם.
ככל שהתעצמה תנועת צה"ל לתוך השטח, התרבו הקרבות, והסיכון הוכפל; לשני חיילים שהגיעו ביוזמתם לקיבוץ בעוטף אין איך להגיד לחיל האוויר "שני החבר'ה בכניסה לחדר האוכל? אל תירו, זה אנחנו"; אין להם בכלל איך לתקשר איתו. וגם כניסה מאורגנת, מתואמת ומסודרת לא שינתה את המצב - השטח צפוף מדי, האויב נמצא מילולית מעבר לפינה, ותקיפה אווירית יותר מדי עוצמתית.
קחו לדוגמה את קיבוץ נחל עוז; שטחו פחות מק"מ רבוע (שטח בנוי: כ-440 מ"ר), וחיים בו יותר מ-400 איש; בבוקר השבת השחורה עטו עליו לא פחות ממאה מחבלים, בהם נלחמו מטווח נגיעה הגיבורים של כיתת הכוננות המקומית ואיתם 11 לוחמי ימ"ס דרום ומספר לוחמי מגלן.
תוך כמה שעות הצטברו כוחות בנחל עוז, ביניהם מאה לוחמי גולני; הקרבות נמשכו להשתולל, ומטוס קרב שצולל וממטיר פגזים היה בקלות משבש את הלחימה. כל פגיעה לא במקום עלולה לעצור ניסיון חילוץ, להרוג ניצולים וחיילים; הסיוע הקרוב היה מזיק במקום להושיע.
אוקיי, סוף תרגיל מחשבתי - בחזרה למציאות: תראו, לצה"ל יש כלים מעולים לתקיפה וסיוע קרוב, אשר נבחרו, פותחו ושופרו בהתאם לצרכים שלנו בשטח. יש שתי טייסות אפאצ'י עם צוותים מעולים שמתאמנים ומכירים כל קפל קרקע בין לבנון למצרים, יש הרבה כטב"מים תוקפים, יש סוללות ארטילריה - מה שתרצו.
אבל אין אף כלי טיס, אמצעי לחימה או כוח שהיה יכול לעצור את חמאס בשבת השחורה אם הוא לא היה שם. צה"ל לא היה ערוך לפלישה מיידית של חטיבת קומנדו שלמה מעזה, כך שגם אם היה לנו A10, איי-אלף, או מספיק אפאצ'ים כדי להשחיר את השמיים - הם לא היו משנים את מה שקרה.
אני יכול להבין למה אנשים מחפשים סיבה פשוטה לכישלון ה-7 באוקטובר, או אלמנט אחד שהיה יכול לשפר מאוד את המצב אם היינו משתמשים בו; זה הרבה יותר נוח מאשר להכיר במציאות המפחידה: שנעשו טעויות מאוד מורכבות שנים על גבי שנים, ותפיסות שבורות הדביקו גם את לובשי החליפות וגם את לובשי המדים. סדקים כאלה מערערים אמיתות שתמיד היה לנו נוח להישען עליהן, ולהגיד "יהיה בסדר" - דבר שהרבה יותר קשה להגיד כעת.
בשורה התחתונה, מתקפת חמאס לא הצליחה בגלל שצה"ל הפעיל ציוד שאינו מתאים, אלא בגלל כשלים שכלל לא קשורים באמצעי לחימה. עלינו ללמוד אותם, להבין מי אחראי להם ולהבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם אי פעם - עם השיטות הנכונות והגישה הנכונה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
