שוברת קודיםהמקרה של בנקמן פריד הוא ראיה לסטיגמה השלילית כלפי אמצעים להגנה על פרטיות
שוברת קודים
המקרה של בנקמן פריד הוא ראיה לסטיגמה השלילית כלפי אמצעים להגנה על פרטיות
בית המשפט בארה”ב החזיר למעצר את מיליארדר הקריפטו פושט הרגל סם בנקמן־פריד, בין היתר כי “נתפס" משתמש בטכנולוגיה ששומרת על פרטיות. הבעיה היא בגישה, שלפיה מי שלא אשם בכלום לא צריך פרטיות
בסוף השבוע חזר מיליארדר הקריפטו פושט הרגל סם בנקמן־פריד למעצר. בדצמבר שוחרר למעצר בית תמורת ערבות של 250 מיליון דולר, אך השחרור בערבות נשלל ממנו בשל מה שהשופט קבע כ”לפחות שני מקרים” של הטרדת עד. בדיון שנערך בבית המשפט בניו יורק ציינו בתביעה כי מייסד אימפריית הקריפטו הקורסת FTX עשה שימוש ברשת פרטית וירטואלית — VPN - כעדות להתנהגות מעוררת חשד.
עורכי דינו של בנקמן־פריד טענו כי הוא השתמש בשירותים אלו, שמקשים על ניטור הגלישה, כדי לצפות במשחקי ליגת הפוטבול האמריקאית. לטענתם, הוא מנוי לצפייה דרך פלטפורמה מאיי בהאמה, היכן שהתגורר בשנים האחרונות, ונאלץ להשתמש ב־VPN כדי לגשר על מגבלות גלישה ממדינות שונות. השופט לא קיבל את הטענה. “הוא השתמש ב־VPN כאילו היה באיי בהאמה כשהיה בפאלו אלטו ולמעשה יכול היה לצפות באמצעות שידורי הטלוויזיה הציבורית”, אמר השופט לואיס קפלן. “זה מעיד על הלך הרוח. בכל מקרה אני הולך לבטל את הערבות”.
זו אינה הפעם הראשונה שבנקמן־פריד ננזף ונענש על השימוש שלו באינטרנט ובפרט ברשתות מוצפנות. בפברואר קבע השופט קפלן שורה של מגבלות חדשות לתנאי שחרורו, הוגבל השימוש שלו באינטרנט, נלקח ממנו הטלפון החכם ונאסר עליו להשתמש באפליקציות מסרים מיידיים. בנקמן־פריד ושותפיו ב־FTX, כך עולה ממסמכים שהוגשו לבית המשפט, נהגו להשתמש באפליקציית סיגנל המוצפנת מקצה לקצה ולשלוח הודעות שנמחקות באופן אוטומטי. גם אם מדובר במקרה קצה של נאשם שבוחן את גבולות הסבלנות של בית המשפט, עדיין הוא מגלה דבר או שניים על הגישה הכללית של המדינה כלפי אמצעים שמגנים על פרטיות — הם סובלים מסטיגמה שלילית.
ב־2013 חשף אדוארד סנודן, אז עובד קבלן בסוכנות לביטחון לאומי של ארה”ב (NSA), כי הארגון היה נוהג לזהות משתמשי Tor באינטרנט ולתקוף את דפדפני פיירפוקס שלהם. Tor היא מעין שכבה מבודדת בין הגולש והאינטרנט, שבאמצעות הצפנת מידע מעניקה למשתמש אנונימיות. הרעיון פותח במהלך שנות התשעים על ידי צבא ארצות הברית, וגרסת קוד פתוח של התוכנה הושקה ב־2002. לאורך שנותיה היא נתמכה, מומנה וקיבלה ייעוץ מארגונים מבוססים, מוכרים, ממשלתיים ושל החברה האזרחית לרבות המשרד לדמוקרטיה, זכויות אדם ועבודה בממשל ארצות הברית, גוגל, אוניברסיטת קיימברידג’, Human Rights Watch והארגון האמריקאי המוביל לפרטיות, קרן החזית האלקטרונית (EFF).
אף שהיו כאלו שנהגו להשתמש לרעה ב־Tor, היא נועדה לאפשר לציבור הרחב לשמור על פרטיותו. אבל עבור ה־NSA השימוש בתוכנה היה סימן ברור להתנהגות פסולה, והגישה כלפיה היתה טוטאלית: מי שהשתמש בתוכנה הפך מטרה למאמצי פריצה של הארגון ויעד למעקב. בפועל, ראוי לציין, רק 3% מכל תעבורת האינטרנט של משתמשי Tor קשורים למה שמכונה ה”דארק ווב” או הרשת האפלה, ומרבית המשתמשים בתוכנה זו עושים זאת נגד מעקב המוני ולמען פרטיותם. למעשה, שבועות אחרי החשיפות של סנודן על המעקב ההמוני שה־NSA הפעילה, הוכפל מספר המשתמשים ב־Tor.
ב־NSA ביטאו סטיגמה דומה לזו שהתובעים במשפט בנקמן־פריד הציגו: מי שמתאמץ להגן על הפרטיות שלו נתפס כמי שככל הנראה מסתיר משהו, וככל הנראה הדבר שאותו הוא מסתיר מספיק חשוב כדי לעקוב, לבלוש או לשלול לו גישה לאינטרנט בכלל. אומנם בנקמן־פריד אינו דוגמה נוחה, שהרי מדובר על אדם שלפי החשד הביא להפסדים של כמעט 9 מיליארד דולר למשתמשים ברחבי העולם באמצעות שורה של מעשים פליליים כמו הלבנת הון, מעילה והונאת משקיעים ־ ובכל זאת דווקא הקשיים שהיא מציבה, הופכים אותה לטובה במיוחד משום שהיא מדגישה שהזכות לפרטיות לא צריכה לבוא על חשבון זכויות וחירויות אחרות, ואפילו לא על חשבון אבטחה.
בעבר חברות ומדינות היו צריכות לחפש דרכים לחלץ לעצמן נתונים באיכות גבוהה. הן היו צריכות לעבור, למיין ולסנן כמויות גדולות של מידע גולמי, לא מאומת ולא איכותי. אדם היה צריך להצהיר כי אינו מעשן כדי לקבל פרמיות נמוכות יותר בחברת ביטוח הבריאות שלו, ועובדת תנסה לאותת למעסיקה שלה כי היא חרוצה כדי לקבל שכר גבוה יותר.
היום ניתן לחלץ נתונים מאומתים באיכות גבוהה ובעלות נמוכה. אנו חיים בעולם שבו צרכנים, אזרחים או משתמשים מוכנים לחשוף את המידע האישי שלהם למען טובין שונים במפגש של אינטרסים כלכליים. יש כאלו שיהיו מוכנים לעשות זאת כדי לקבל חוויית משתמש טובה ברשת חברתית מסוימת, בעוד אחרים יהיו מוכנים לשתף נתונים רפואיים בזמן אמת עם חברת הביטוח שלהם, למשל בהתקנת אפליקציית מעקב של פעילות גופנית, כדי לקבל מחירים אטרקטיביים.
למגמה זו יש אפקט נוסף. החשיפה מרצון מבדלת בין צרכנים ומייצרת סטיגמה לאלו שלא מוכנים לחשוף. אלו שלא משתפים מידע אישי מיד מוגדרים כמי שמסתירים מידע שלילי, וה”הסתרה” הזו מובילה לעונש, סוג של אפליה, פעמים רבות כלכלית. כך נוצרת ספירלת אין ברירה: לאנשי קבוצה מסוימת יש תמריץ, יכולת ועניין לחשוף את המידע האישי שלהם, וככל שהתנהגות זו הולכת והופכת יותר ויותר מקובלת, כל מי שלא נכנע לאותם תמריצים מסומן וממוין כחשוד, ומוטלים עליו עונשים כדי לדחוק בו להיחשף.
קחו לדוגמה את מערכות זיהוי הפנים בנמלי התעופה. אומנם מערכות אלו נמצאות בתפוצה רחבה יחסית, אך אחת ספציפית שבה נוסעים מסכימים לסריקה ממש בשער העלייה למטוס היא חדשה יחסית. באותו רגע נוסעים מתבקשים להתבונן למצלמה במקום שאדם יבדוק את הדרכון באופן פיזי. בכל שדה תעופה גדול בארצות הברית נהוגה השיטה הזו, אך היא איננה חובה.
מלבד זאת שרבים לא יודעים שהם אינם חייבים למסור את הנתונים הביומטריים שלהם, ולרוב לא מסבירים לנוסעים כי מדובר על מסירת מידע בהתנדבות, גם לסרב למסור אינו מעשה פשוט. כך, למשל, ביולי האחרון מקרה אחד הגיע לכותרות כשסנטור דמוקרטי, נציג מדינת אורגון, ביקש שלא למסור את הנתונים הביומטריים. הנוהל במקרה זה הוא בדיקה ידנית, אך נאמר לו בנימוס שבקשתו תביא לעיכוב משמעותי. בפועל לא היה כל עיכוב, הסנטור הציג את התעודה שלו ומיד עבר.
טענה נפוצה נגד פרטיות היא ששמירה עליה עומדת פעמים רבות בסתירה לאינטרסים של החברה, ולמי שאין מה להסתיר אין גם מה לדאוג. אך זהו טיעון פגום שמניח, כפי שחוקר הסייבר ברוס שנייר ציין, ששמירה על פרטיות “נוגעת למאמץ להסתיר דברים רעים”. בפועל שמירה על פרטיות היא אינטרס אישי כמו שהיא אינטרס ציבורי. לפרטיות עצמה יש ערך חברתי, היא מונעת שליטה חברתית, מאפשרת לאנשים חופש מפולשנות של אחרים, ובונה חברה שבה הקולקטיב נדרש לשמור על איפוק כדי לאפשר לאינדיבידואלים לפרוח כרצונם.
