ראיוןמהילדות באשדוד ל-4 אקזיטי ענק: המסע יוצא הדופן של מיקי בודאי
ראיון
מהילדות באשדוד ל-4 אקזיטי ענק: המסע יוצא הדופן של מיקי בודאי
היזם הסדרתי מיקי בודאי, שהשלים כבר 4 אקזיטים בסכום כולל של 1.7 מיליארד דולר, עדיין חולם להפוך את הבייבי החדש, טרנסמיט, לגוגל של עולם הסייבר. גם אחרי שהשלים רכישת פנטהאוז בת"א ב־50 מיליון שקל, הוא סבור ש"יוקר המחיה בארץ מטורף, ורק הייטקיסטים יכולים לעמוד בו" וש"גוגל ומיקרוסופט אשמות בשכר המופרז בענף". בדיעבד הוא היה מעדיף למכור את טראסטיר לחברה אחרת: "IBM רצחו לי את החברה"
קו אווירי בלתי נראה בטווח של קילומטרים אחדים מחבר בין ענקיות סייבר שבעליהן מככבים גם בצמרת רשימות עשירי ובכירי הענף. צ'ק פוינט של גיל שוויד, פאלו אלטו של ניר צוק, קאטו נטוורקס של שלמה קרמר (משלישיית מייסדי צ'ק פוינט), אימפרבה שקרמר ייסד עם מיקי בודאי, ובין כולן ממוקם במגדלי אלון בתל אביב גם הסטארט־אפ הנוכחי של בודאי, Transmit Security.
בודאי (50), מבכירי תעשיית הסייבר בישראל, ומנכ"ל ומייסד טרנסמיט, הקים את החברה ב־2014 כדי להציע פתרונות לזיהוי משתמשים ללא סיסמה ורישום לאתרי חברות. הוא גייס עד היום 543 מיליון דולר עם שותפו ראקש לונקר, הסכום הגבוה שגויס לחברת סייבר בישראל בסבב A, לפי שווי של 2.2 מליארד דולר. עד לגיוס החברה התנהלה במימון עצמי של המייסדים אך הלוואת הבעלים הוחזרה זמן קצר לאחר הקמתה. בודאי משוכנע שטרנסמיט תהיה הדבר הגדול הבא בתחום אבטחת הזהויות ברשת, ועל פי לא מעט סימנים היא בדרך לשם.
טרנסמיט מעסיקה 400 עובדים (מתוכם 200 בישראל שבה מתבצע גם הפיתוח). שמה עדיין לא מתגלגל על הלשון כמו הענקיות האחרות בקריית הסייבר הלא פורמלית, אבל בודאי שמכר ב־2013 את טרסטיר שהוקמה ב־2006 (Trusteer - פלטפורמה להגנה מפני הונאה על ידי גניבת זהות) תמורת 650 מיליון דולר ל־IBM, וחתום גם על כמה אקזיטים כתוצאה מהשקעות בתחום - משוכנע שטרנסמיט, הסטארט־אפ השלישי שלו, יהיה שם נרדף להגנת הזהויות הדיגיטליות ברשת, בדיוק כפי שגוגל היא שם נרדף לחיפוש.
המטרה של טרנסמיט היא להחליף סיסמאות כאמצעי זיהוי לחשבונות בנק, אימייל, סושיאל מדיה וחשבונות עבודה למיניהם באמצעי זיהוי ביומטריים: זיהוי אצבע או פנים ישירות דרך המכשיר ולא באמצעות סיסמה, שאותה ניתן לגנוב מרחוק (סיסמה שנגנבת מאתר אחד – ועשויה לאפשר פריצה לחשבונות אחרים) או לשכוח. זיהוי מבוסס סיסמה, לדברי בודאי, הוא הפירצה הגדולה ביותר לצורך השתלטות על חשבונות. "יש לכם המון סיסמאות בהמון אתרים, שאתם כל הזמן שוכחים, זה אמור להיות סוד ששמור רק אצלכם וקל מאוד לגנוב. מספיקה למשל פריצה לאתר אחד ששומר את הסיסמה עבורך. בטרסטיר ניסינו לפצ'פץ' את הבעיה עם איזה פתרון של זיהוי הפריצה, אבל בטרנסמיט אמרנו: הבעיה היא הרבה יותר שורשית. כל ניהול ההגנה על הזהויות דפוק מהשורש ולכן אנחנו רוצים לפתור את הבעיה האמיתית ולא לתת פה איזה טלאי על מוצרים שאבד עליהם הכלח. בטרנסמיט יש לנו יכולת לעשות את זה נקי מהתחלה. תראו שבכל כתבה על פריצה נכנסו בצורה הזאת, דרך חשבונות".
מה זה אומר?
"הבעיה העיקרית של עולם הסייבר היום היא נושא הזהויות, לדעת מי נכנס ומה הוא עושה בחשבונות הארגוניים. אני מרגיש מספיק מנוסה להסתכל קדימה ולהגיד: אין היום פתרונות באמת, רק סוגים שונים של משככי כאבים. תכבה שריפה פה, היא תפרוץ שם. זה הולך להישאר איתנו כבעיה שהולכת וגדלה. בעבר לא היו נכסים מספיק גדולים כדי לגרום נזקים מטורפים, אבל אנחנו בדרך לשם, כי בעוד 20-10 שנה כל החיים שלך יהיו בסייבר, וכמעט כלום בעולם הפיזי".
זה יובן אחרי שיקרה ה־9.11 של עולם הסייבר?
"9.11 זאת דוגמה קשה, 3,000 איש מתו, מקווה שלא נגיע למצב כזה. אבל כן יכול להיות מצב שבנקים או חברות שלמות לא יצליחו לתפקד תקופה ארוכה. בדיוק כמו שביטחון אישי פיזי חשוב לנו - כשנגיע למצב שאם ישתלטו לך על הזהות הדיגיטלית הקטסטרופה שעלולה להיות לך באופן אישי שקולה לפגיעה פיזית בך, זה יכאב מאוד. כבר היום יש דברים כואבים - אם משתלטים לך על חשבונות הבנק, פותחים לך חשבונות לדברים, מוחקים לך קבצים, השתלטו לך על הווסטאפ וגבו כופר. היום עדיין מרבית המשקל שלך בעולם הפיזי אבל זה עומד להשתנות. כשהפרנסה, החברים שלך הכל הולך להיות בזהות הדיגיטלית - אתה הופך יותר פגיע גם ביכולת להשתחזר מאירוע כזה".
כל כך הרבה חברות סייבר ו"הכאב" לא נרפא?
"אני פוגש אנשים שבאים עם חזון לפתרון נקודתי, אז האתגרים בעולם הסייבר הולכים ומשתנים כל הזמן. הבעיה היא שהטכנולוגיות מתיישנות נורא מהר. בסייבר יש תאריך תפוגה מאוד קצר על טכנולוגיות. יש טכנולוגיות שחיות 20 שנה בכיף. אבל, כשיש צד שני שמתקיף אותן, שמזהה כל הזמן את החולשה הבאה, זה עולם שצריך לעבור אינוביישן כל הזמן. אז רואים את כל החברות שקמות בסייבר ומיזוגים ורכישות כי חברות גדולות רוצות להביא את החדשנות אליהן מהבנה שמה שפותח לפני כמה שנים זה כבר לא זה".
אז למה לא כל הבנקים בישראל לקוחות שלכם?
"היסטורית, עבדנו עם בנק לאומי והבינלאומי שהיו איתנו ממש בהתחלה. אבל אין לנו נוכחות של אנשי מכירות בישראל מבחירה כרגע. זה לא אומר שלא נחזור לכאן. בנקים, עד כמה שזה יישמע מגוחך, הם יחסית בטופ של הסקיוריטי היום. הרגולציה נושפת להם בעורף, כמות אדירה של אנשים שעוסקים באבטחה, מי שבבעיה הן דווקא חברות הטכנולוגיה. הן עסוקות בלרוץ מהר, הרגולציה כמעט ולא נוגעת בהן, הן עצמן משתמשות בטכנולוגיות אחרות - שזאת דלת אחורית מטורפת, הסיכון גדול והן יותר מותקפות. אם תסתכלו על ההתקפה שהיתה לאחרונה בטוויליו (Twilio), נכנסו לחשבונות של עובדים, כי גנבו את סיסמאות ההזדהות, זה קרה לאחרונה אבל הדברים קורים ברמה יומית. אותה קבוצה התקיפה 140-130 חברות, כמעט כולן חברות טכנולוגיה. לכן עד שלא נעבור להזדהות באמצעות המכשיר עצמו, לא נפתור את בעיית הסקיוריטי".
אתה מגדל חברה כדי שוב למכור?
"נמכרת זה 'התעייפתי'. אני רחוק מזה, כל מה שאני רואה פה זה פוטנציאל אדיר. לא מבינים כמה זה הולך להיות גדול. יהיו בתחום חברות סייבר בסדר הגודל של גוגל, כי הסייבר גם השתנה מבחינת לב הבעיה: פעם השאלה היתה איך אתה מגן על הרשת בתוך הארגון, שלא ייכנסו אליה. היום הבעיה שלכולנו יש WiFi, כולם מחוברים אליו, הנכסים שלנו נמצאים בענן, ב־200 אפליקציות תוכנה כשירות, ואין רשת להגן עליה. ההתקפות הן כי יש יותר מידי דלתות כניסה. פעם היית צריך להזדהות כדי להיכנס לרשת והכל סבבה, היום יש לך אלף דלתות כניסה - ואתה צריך להגן על כולן. 80% מהבעיות בעולם הסייבר יהיו השתלטות על חשבונות. אנחנו החברה הראשונה מעולם ההגנה על זהויות עם דנ"א כזה".
באיזה סדר גודל החלום שלך לגבי טרנסמיט? צ'ק פוינט, פאלו אלטו, או גוגל?
"מחוץ לתחום שלנו אתה שואל 'מי יודע מה עושה אימפרבה?' – אנשים לא יודעים להגיד. פאלו אלטו - מי שלא בעולם הטכנולוגיה לא באמת יודע. כשאתה מקים חברת סייבר שעוסקת באיך אני מאבטח את הזהות שלך בעולם הדיגיטלי - זה יוכר כגוגל, מטא או ווטאבר של הביטחון שלי בעולם הדיגיטלי. זה שינוי תפיסתי שאני חושב שיקרה בעוד עשר שנים מהיום".
אתה אומר את זה כדי להראות לעצמך שאתה מסוגל לא למכור?
"אני באמת נהנה לראות את ההתפתחות של החברה ורוצה להגיע לאן שצריך להגיע. זה מה שמניע אותי לקום בבוקר. זה נהיה כבר כל כך חלק מהחיים שלי, אני 30 שנה במקצוע, בעולמות הסטארט־אפ אני למעלה מ־20 שנה, זה נהפך לחלק ממני. זה בדם שלך, חלק מהתרבות שלך, להיפגש עם אנשים, להגיע ללקוחות. זה חלק ממה שאני".
עם מי אתה יותר מזדהה? גיל שויד שמונוגמיסט עם צ'ק פוינט, שלמה קרמר שהוא יזם סדרתי, או ניר צוק שהקים חברת ענק?
"כל אחד מאיתנו עם האופי שלו אבל בסוף לדעתי קורצנו מאותו חומר. כששמים אותי ברשימה הזאת (של עשירי הסייבר), זה מביך. אבל כשזה בשורה אחת עם אנשים שהשפיעו בעולם הסייבר – גורם לי להרגיש גאה".
הפריבילגיה של "עשיר מספיק" מסייעת לך לא לפעול מתוך הלחץ לעשות אקזיט?
"אין ספק שזה עוזר. היכולת שלך לקחת סיכונים היא הרבה יותר מחושבת. אתה פחות לחוץ ממה חושבים עליך, ממה יקרה אם אני לא אצליח. כשהתחלתי את טרנסמיט שאלו ומה אם לא יצליח, אתה לא מפחד? אז לא. יש לי הצלחות ברפרטואר, אז יש לי מספיק ביטחון עצמי להגיד גם: ניסיתי להרים משהו והוא בסופו של דבר לא הצליח".
לצד ההצלחה בחברות שהקים, בודאי גם השקיע בעשרות חברות סייבר נוספות שעל חלקן רשם אקזיטים משמעותיים בהן לאקון סקיוריטי שנמכרה לצ'ק פוינט, סקייפנס שנמכרה לאימפרבה, Preempt Security שנמכרה בכ־100 מיליון דולר, פיירגלאס שנמכרה לסימנטק ועוד. בודאי מרגיש שמדובר בעיסוק משני: "משקיע מקצועי נפגש עם איזה 6-5 חברות ביום, שומע את כולן. אני רק חובב. נפגש עם מי שאני מכיר, או שחבר אומר לי 'אלה חבר'ה טובים, בוא ניפגש'. אין לי באמת זמן לשבת ולהיפגש עם חברות כל היום".
אבל רשמת לא מעט הצלחות כמשקיע.
"חלק זה מזל. התחלתי את קריירת ההשקעות על אש קטנה לא לפני הרבה שנים. היום אני כבר יודע שאני יכול לעשות את זה בצורה יותר מקצועית כי הבנתי את הנוסחה למשקיע. אבל זה עוד לא מספיק מדגדג לי. עוד משהו שהשתנה: אני לומד מצעירים הרבה יותר ממה שהם לומדים ממני. העולם משתנה מהר, ודברים שלמדתי לפני 30-20 שנה וטיפה מקובע עליהם כבר לא תופסים היום. אתה הופך פחות רלבנטי כי מה שאספת לאורך השנים זה יותר משקולת ממנוע שמאיץ אותך קדימה".
יש הצפה בחברות סייבר. יש עוד סטארט־אפים שמצליחים לרגש אותך כמשקיע? אתה לא מרגיש שחוק שראית כבר הכל?
"טכנולוגיות לא מרגשות אותי. אבל להקים חברה יפה וטובה ולהתמקד בבעיות הנכונות, תוך מתן ערך ללקוחות – את זה אני מעריך. יש לא מעט שעשו את זה. כן מרגישים אנומליה, כשאתה פוגש שלוש קבוצות של יזמים שמציגים את אותו רעיון. יש כנראה רצף של אירועים שגורם לאנשים לחשוב על אותן בעיות".
איך אתה מסביר את העובדה שחברות שכמעט ולא מוכרות כבר הפכו ליוניקורן?
"זאת באמת אנומליה. זה מוגזם אבל אתה לא יכול להאשים אותן כי זה מה שהשוק מתמחר. הבעיה היא במשקיעים שמוכנים בסופו של דבר לבוא ולשלם סכומים מופרכים של כסף, עבור חברות שלא בשלות עדיין, ועושים את זה במודעות שהשוק יתרסק בסופו של דבר. דיברתי עם משקיעים ואף אחד לא חי באשליה שלא יבוא תיקון חזק וכואב לכולם, ועדיין לא היתה להם בעיה להשקיע בחברה בלי הכנסות כי הפאונדרים חזקים ועשו את זה פעם. אלה משקיעים שהסתכלו על כמה תמורה יעשו על הכסף, ולא על רמת הסיכון שלקחו על עצמם".
מה אתה מנסה להגיד, שהיזמים לא אשמים בהערכות השווי שקיבלו?
"השווי הוא אשמת מי שהיה מוכן לשלם. אז יגייסו עכשיו בשווי יותר נמוך, זה לא אסון. באיזשהו שלב הטובים יגדלו להערכת שווי שקיבלו לפני חצי שנה גם אם זה ייקח עוד שנתיים. החברות הטובות עדיין יצליחו לגייס, אם אתה לא מצליח כנראה שאף אחד לא מאמין בך. אני מרוצה שהשוק לא מסתכל יותר על עלייה בהכנסות ללא קשר להוצאות. זה דבר שאף פעם לא התחברתי אליו. בטרסטיר וטרנסמיט אתה צריך להצדיק את הקיום שלך בזה שלקוחות רוצים לשלם על השירות שלך, ולא בזה ששפכת המון כסף על שיווק ואנשי מכירות בכמויות מטורפות, ובנית את עצמך על ידי זה שהזרימו לך המון כסף. זה גם דבר שקשה להתחרות בו. כאן אני שמח שהעסק נרגע ורואים כמה החברה באמת רווחית וחזקה מבחינה פיננסית".
כואב לך על כסף שהלך בינתיים לעזאזל?
"תגידו תודה שיש לכם (לקרנות ההשקעה) הרבה כסף. ידעתם למה אתם נכנסים ועדיין לקחתם את הריסק. אף אחת מהחברות האלה לא תרעב ללחם. יש לי תשוקה למה שאני עושה ואני חייב לשחות בבריכה שאני נמצא בה, גם אם המים לא תמיד לטעמי, אבל יש פה הרבה דברים מעוותים. זה שהכתובת היתה על הקיר אף אחד לא יחלוק על זה. אף אחד לא חשב שהעסק ימשיך להתנפח לנצח, זאת היתה שאלה של מתי. זה המשחק. וזה משחק מעוות. כי כמו בכל בועה, החלק העצוב הוא שיש אנשים שנכנסים ובדרך כלל בסוף עם כסף פרטי שהוא החסכונות שלהם. יוקר המחיה בארץ הוא מטורף. היחידים שיכולים להרשות לעצמם אותו הוא אנשי עולם ההייטק. זה מעוות במידה מסוימת, והוא ניזון קצת מהבועתיות בשכר בהייטק".
איך אתה מתבונן על רמות השכר בארץ וגם אצלכם בחברה?
"משכורות פה זה עניין יקר. הן השתוו למה שהיה בארה"ב לפני 15-10 שנים, כל החברות נלחמות על אותו מאגר של טאלנטים. אנשים שהם לא השפיץ של השפיץ בסופו של דבר ימצאו את עצמם עם קשיים למצוא עבודה. אם יגידו לי 'תקצץ 20% מכוח האדם', אסתכל על מי שפחות שפיצים. אם לא אשלם אני אפסיד אנשים. אחת הסיבות למצב הזה הן גוגל ומיקרוסופט שנכנסו לישראל עם סכומים אדירים של כסף ושילמו משכורות שהן הרבה יותר ממה שהיה נהוג בארץ ומשכו את כולם לשם. אנחנו מפסידים אנשים לחברות האלה כי סכומי הכסף בלתי אפשריים".
מה אתה חושב על גלי הפיטורים?
"זה יותר שומנים שחברות הרשו לעצמן להחזיק. כי היה מלא כסף, ורצו שתגדל יותר מהר. באים אלייך כמנכ"לית ואומרים: 'לא מעניין כמה את מוציאה. אני רוצה לראות שאת גדלה יותר מהר'. ואז את אומרת 'אני אביא עוד 100 אנשים, יתרמו יופי, לא יתרמו לא יופי'. וכשאומרים 'רוצים לראות שאתם בשורה התחתונה גם מגיעים לרווחיות' - מעיפים אותם. לקראת סוף השנה הזאת יהיה מבחן גדול של מי שורד ומי לא".
החברה שלך טרסטיר מוזגה לתוך IBM בעבר (אקזיט של קרוב ל־700 מיליון דולר) וזה לא נגמר טוב.
"צריך תרבות לדעת לרכוש. זה דורש יכולת לגרום לחברה להצליח כחלק ממך. פאלו אלטו היא דוגמה לחברה שיודעת לרכוש ועשתה רכישות מוצלחות לאורך השנים והיתה חברה מאוד רלבנטית. IBM שרכשה את טרסטיר אמור להיות לה דנ"א כזה אבל חברות הולכות בתוכה למות".
גם טרסטיר?
"רצחו אותה. אני חושב שזה עניין תרבותי של מה היחס שלך לחדשנות. בפאלו אלטו יש יחס טוב לחדשנות. פאלו אלטו יודעת לרכוש, ב־IBM מכוח האינרציה שעזבת מנקודת הרכישה זה ימשיך, אבל אז סייבר בלי חדשנות, בלי שימור אנשים – מת מתישהו".
כואב לך שרצחו אותה?
"ההחלטה לבוא ולמכור היתה שלי, אז שאגיד עכשיו שאני כועס על מה שהם עשו עם זה? יכולתי להבין שמה שבלעדיי יהיה פחות מוצלח. אבל זה המסלול שבחרתי לחברה הזאת, נכנסתי לזה בנאיביות מסוימת, כי לא הכרתי את IBM לעומק. וחשבתי שהיא יכולה להיות בית טוב לחברה כמו טרסטיר והתאכזבתי קצת, לא חשבתי על זה מספיק לעומק, אבל לא יודע אם הייתי עושה החלטה שונה באותה נקודת זמן. ראיתי בזה הזדמנות לצאת ולפתור בעיה יותר גדולה, טרנסמיט באה לפתור בעיה יותר גדולה".
בודאי, נשוי, אב ל־3, מתגורר בגבעתיים. למרות היותו מהיזמים המצליחים והמוערכים בתולדות תעשיית הסייבר המקומית, בין היתר הודות לחברות שייסד ולהשקעות מוצלחות שעשה, שמו נכנס לרכילות העסקית לאחרונה דווקא הודות לעסקת ענק לרכישת פנטהאוז יוקרתי בפרויקט היוקרה בארלורוזוב 17 בתל אביב.
מדובר על רכישת חצי מהקומה ה־29, בגודל של 370 מטרים ועוד מרפסת בגודל של 60 מטרים, שנמכרה על פי ההערכות בשווי הנושק לכ־50 מיליון שקל.
"הפרסום הזה נורא הביך אותי אבל למזלי גיליתי שמעט מאוד אנשים קראו את זה. קניתי כי אני מאמין שהוא יעלה את הערך שלו. אני מפזר גם את הכסף מעבר להייטק ולכל מיני דברים. אני חושב שלא אפסיד ושזאת השקעה טובה. עדיין מקום המגורים שלי הוא בגבעתיים. כרגע אין תוכנית לעבור לשם. אני אשתמש בנכס הזה, אני מאמין. זה לא כסף לבזבוזים שאני הולך לשרוף. זאת השקעה שעשיתי לפני שנכנסנו להתפוצצות הבועה מתוך הבנה שאני רוצה לפזר קצת את ההשקעות שלי", הוא אומר.
לדבריו, "עד לפני חמש שנים גרנו באותה דירה שגרנו בה 20 שנה בגבעתיים. 5 חדרים ל־5 נפשות, והיה לנו טוב וסבבה. לפני 5 שנים עברנו לבית יותר גדול, ליד הדירה הקודמת. אבל במונחים של בתים בצהלה או בהרצליה פיתוח – זה לא. טוב לנו בגבעתיים, זו לא סיבה לשנות. בתל אביב זו בעיקר קנייה עסקית. אני מאמין בנדל"ן בתל אביב במקומות יחודיים. זאת השקעה טובה, בין כסף שיושב בבנק לכסף שיושב בנכס".
הרקע של בודאי שנחשף כאן לראשונה מפתיע, ולא דומה לזה האופייני לכרישי הייטק אחרים בענף. הוא גדל באשדוד, בן יחיד לאב נהג אגד ולאם עקרת בית, אביו יליד פרס ואמו ילידת ליטא (בודאי הוא שיבוש מכוון של יהודאי על מנת להסוות את השיוך לקהילה היהודית). הוא בחר ללמוד בבית ספר להנדסאים בתל אביב בתיכון ולשם כך נסע באוטובוס מידי יום במשך ארבע שנים, אבל בחינם הודות לכך שאביו נהג אגד.
"היתה לי ילדות נהדרת באשדוד. באיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה לצאת ממנה. זה קרה לי יחסית מוקדם. רציתי לצאת לאחד התיכונים מחוץ לה. בחרתי בהנדסאים שאז היה ליד אוניברסיטת תל אביב. ארבע שנים הייתי קם ב־6 בבוקר, עולה על אוטובוס, לומד וחוזר לאשדוד. אבא שלי היה נהג אגד אז הנסיעות היו חינם. כי אחרת זה המון כסף כל יום לנסוע תל אביב־אשדוד. אמא שלי היתה עקרת בית. הגוף שלה היה דפוק מגיל מאוד צעיר. נפטרה משחמת הכבד. החזיקה עד גיל 70 וקצת, כל שנה שהיא החזיקה בחיים היתה נס".
2 צפייה בגלריה
עובדי טרנסמיט בישראל. "יש לכם המון סיסמאות בהמון אתרים, שאתם כל הזמן שוכחים, זה אמור להיות סוד ששמור רק אצלכם וקל מאוד לגנוב"
(צילום: עמית שעל)
דמיינת פעם שהילד מאשדוד, בן לנהג אגד, ירכוש פנטהאוז בעשרות מיליוני דולרים שבו אפשר לראות את כל ת"א מלמעלה?
"דמיינתי את עצמי מצליח אבל לא במונחים של כסף. כשהייתי בצבא, עוד לפני שהתחלתי את הקריירה הזאת וצ'ק פוינט כבר הפכה לסוג של מותג וכן הסתכלתי ואמרתי וואו, זאת מבחינתי הצלחה, לא במובן של כמה כסף כל אחד עשה. אז היום ליצר מוצר תשתיתי שמשרת לקוחות שהם הארגונים הכי גדולים, וכולם תלויים בו – סיטי בנק, ג'יי.פי מורגן, UBS, HSBC, זה הכל מפלצות שמשמשות בטכנולוגיות שלנו, אז זה סוג של תחושת גאווה, זו ההצלחה ואת זה לגמרי דמיינתי. לשם כיוונתי, והיום זה 'וואו' להיות במקומות האלה".
ולצאת מאשדוד ולהשקיף על ת"א מהקומה ה־29?
"באשדוד היתה לנו דירה של פעם שהיתה שווה בטח מיליון שקלים, קו ראשון לים, הייתי מבלה בים עד שעות הערב המאוחרות, להגיד לך שהיום התנאים שלי הרבה יותר טובים מאז? זה פותר בעיה של הוצאות, אבל ראיתי אנשים עשירים אומללים, וראיתי אנשים שלא עשירים והם הכי שמחים שבעולם, ואם צריך לבחור, אני בוחר באושר בא'".
איזה חלק ממה שקרה לך הוא ממך ואיזה מדחיפה מהבית?
"אבא שלי היה מפרנס יחיד, כשקמתי ב־6 בבוקר - הוא כבר לא היה. כשהלכתי לישון ב־10 - הוא עדיין לא היה בבית. עבד שתי משמרות, כולל שישי ושבת. ואמא שלי מרבית השנים היתה חולה. אני כן זוכר שאמא שלי אספה כל מיני כתבות שבהן הופעתי בעיתון עוד מימי אימפרבה, אבל תמיד היא גם אספה כתבות של אחרים שהצליחו, אף פעם לא יצא לי לשאול אותה למה היא עושה את זה. הם לא דחפו, אבל הדברים הקטנים לפעמים מכוונים אותך יותר מהדחיפות הגדולות. נניח השמחה שלהם כשיש הצלחה כלשהי שלי, מילה פה מילה שם זה יותר מדרבן".
יש שחקן שאתה נושא אליו עיניים, למשל גיל שויד על ההתמדה, ניר צוק על הגודל, שלמה קרמר על הסדרתיות?
אני מעריץ את כולם. לגודל החברה שהם הגיעו אליה עוד לא הגעתי אף פעם".
