יומנו של סטארט-אפיסטחשוב לאזן בין חופש יצירה של משתמשי האפליקציה לגבולות והכוונה
יומנו של סטארט-אפיסט
חשוב לאזן בין חופש יצירה של משתמשי האפליקציה לגבולות והכוונה
אחד הקונפליקטים המעניינים בפיתוח מערכת ליצירה, היא מציאת האיזון שבין מתן חופש פעולה למשתמש, על מנת שיצליח להביע את עצמו בצורה שטבעית לו, לבין יצירת מגבלות מיטיבות גם כשזה פחות מסתדר
יש תחושה של קסם כשמישהו זר, בארץ רחוקה, עושה שימוש במוצר שבנית. זה כל כך לא מובן מאליו בעיניי, עד שהאינסטינקט שלי הוא ליצור קשר עם כל משתמש, להודות לו באופן אישי ולספר לו באריכות על איך הקמנו את החברה ולשמוע פידבק מפורט על המוצר שלנו.
כשהחברה הקודמת אותה הקמתי ושימשתי בה כמנכ״ל, פלייבאז השיקה את המוצר שלה (מערכת מקצועית ליצירת תוכן אינטראקטיבי), ישבתי שעות ארוכות ליד המחשב וחיכיתי לראות שמישהו עושה בה שימוש.
בוקר אחד נחתי בניו יורק ובעודי צועד אל התור האינסופי של שירותי ההגירה בדקתי לרגע את מערכת הנתונים של החברה והבחנתי שבעודי מעופף מעל האוקיינוס האטלנטי, נוצר במערכת של פלייבאז עמוד תוכן ששם היוצר שלו אינו מוכר לי. אחוז התרגשות התקשרתי למשרד בישראל, שם ציננו את התלהבותי. מסתבר שעמוד התוכן הזה נוצר על ידי חבר של אחת העובדות, שביקשה ממנו לבחון את המערכת שלנו עבורה. עברו עוד כמה שבועות עד שהגיע פריט התוכן הראשון שבאמת נוצר על ידי משתמש שלא הכרנו. ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד. בימי השיא של החברה כמערכת פתוחה לצרכנים (כיום החברה מציעה את המערכת המאוד משוכללת ורבת שימושים שלה בתשלום) נוצרו בה מדי יום עשרות אלפי פריטי תוכן שונים, מכל העולם, בכל השפות, על כל הנושאים וברמות שונות של איכות ומקצועיות.
לכל דבר מתרגלים בסוף, גם להצלחה, ואני מודה שהגיעו ימים בהם התאכזבתי ואפילו כעסתי כשבמערכת נוצרו ״רק״ כמה אלפים בודדים של פריטי תוכן. ורק מדי פעם, בתוך השגרה של בדיקה קפדנית של נתוני שימוש ומעקב אחר סטטיסטיקות, נזכרתי לעצור לרגע ולהתפעל מהפלא הזה: אנשים זרים, שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם כאן מהעיר, משתמשים במוצר שחברי ואני ייצרנו. אותו המוצר שבהתחלה משקיעים גיחכו כשהצגתי להם את החזון שמאחוריו, אותו המוצר שבהתחלה היה מלא באגים וקרס תמיד ברגע האמת, אותו המוצר שישבתי לילות שלמים מול המחשב ורעננתי את דף הסטטיסטיקות בתקווה לראות שמישהו באמת ישתמש בו.
והנה עברו עשר שנים, הקמתי חברה חדשה, ושוב הגענו אל הימים המרתקים והמותחים האלו, בהם אנשים מתחילים לעשות שימוש במערכת יצירת התוכן של חברת פיגי. בניגוד לפלייבאז, הפעם קהל היעד שלנו הוא צעירים שאינם כותבי תוכן מקצועיים, תהליך היצירה מהיר ופשוט בהרבה (העולם מאוד התקדם בעשר השנים האלו) ועדיין התחושה היא אותה התחושה. שוב חיכינו בחיל ורעדה לראות את המשתמשים הראשונים, שוב התרגשנו כשאותם משתמשים הצליחו בעזרת המוצר שלנו לייצר משהו ששימח אותם והביא להם תועלת, שוב חרקנו שיניים כשהמוצר קרס ושוב התמכרנו למעקב השוטף אחר נתונים, ורק לעתים נזכרנו להרים את הראש ולהתפעל מהפלא הזה: אנשים מוצאים ערך במוצר שלנו, החזון שלנו שנשמע לרבים מופרך קורם עור וגידים והופך לעובדה קיימת.
מה שיותר חשוב זה עצם היצירה של המשתמשים - ולא איך היא נראית
רבים בקהילת ההייטק מכירים את התחושות האלו. גם אמנים, שפים ובעלי מקצועות אחרים מכירים את הסיפוק האדיר שבלדעת שמעשה ידייך הביא תועלת לאנשים אחרים וזכה להערכתם. במקרה של פיגי (וגם של פלייבאז בזמנו), מתווסף להתרגשות הזו ממד נוסף: המשתמשים שלנו לא רק עושים שימוש במוצר שלנו, אלא נעזרים בו כדי לייצר משהו חדש, מוצר משלהם. במקרה של פלייבאז היו אלה חידונים, סקרים, מאמרים אינטרקאקטיבים ושאר צורות של תוכן מערכתי מודרני, ובמקרה של פיגי אלו סיפורים, עבודות לבית הספר, הזמנות לאירועים, עמוד בית אישי, מצגות ושאר צורות תוכן שאנשים בוחרים לייצר בעזרת האפליקציה שלנו. ההתרגשות במקרה הזה כפולה ומכופלת. אם אנשים נוטים להתייחס אל המוצר שלהם כאל ״הילד שלהם״, הרי שבמקרה שלנו יש גם דור של נכדים: לא רק המוצר עצמו, אלא גם המוצרים שנוצרים בעזרתו שיש להם חיים ושימוש משלהם.
ניהול של קהילת משתמשים הוא מלאכה מרתקת ומאתגרת. כשמדובר בקהילת יוצרים, נוסף כאמור ממד נוסף. מוצר טוב מגדיר מראש את התוצר הרצוי של השימוש בו ונבנה על מנת לכוון את המשתמש להשיג את התוצר הזה. במשחקים, למשל, מוגדרת מטרת המשחק (למשל: לעבור שלב, להביס את היריב, וכו׳) ומשחק טוב הוא זה ששומר על איזון נכון בין היכולת של המשחק להבין את המטרה ואת האמצעים הנדרשים כדי לחתור אליה, לבין קשיים ומכשולים שיהפכו את הדרך הזו למאתגרת במידה הרצויה. גם במקרה של פיגי יש לנו מטרה ברורה, אבל היא יותר מופשטת ויכולה ללבוש צורות מגוונות. המטרה היא שאנשים יצליחו לייצר פריט תוכן כלשהו, אבל אין גבול למגוון הצורות שיכולות להיות לאותו פריט תוכן.
אחד הקונפליקטים המעניינים בפיתוח מערכת ליצירה, היא מציאת האיזון שבין מתן חופש יצירה למשתמש, על מנת שיצליח להביע את עצמו בצורה שטבעית לו, לבין יצירת מגבלות והכוונה, שיעזרו לו להגיע לתוצר מספק. במוצר של פלייבאז, למשל, החליט שותפי תום פחיס להגביל את מספר התשובות האפשריות בחידון. לא מעט משתמשים התרעמו על כך שאין להם אפשרות להוסיף מספר רב יותר של אפשרויות בחירה לתשובות, והאינסטינקט שלי היה להיעתר לבקשתם כי אחרי הכול הלקוח תמיד צודק. תום לימד אותי שהלקוח דווקא לא תמיד יודע הכי טוב מה נכון לו, ושחלק מהתפקיד שלנו הוא לקבוע גבולות, שיעזרו למשתמש להיות ממוקד, להוציא תוצאה טובה יותר ולעבור חוויה טובה יותר, גם במחיר של לתסכל אותו לפעמים תוך כדי התהליך.
ההחלטה של תום הייתה מבוססת על נתונים שהראו שאנשים שביקשו להוסיף מספר רב של תשובות אפשריות לכל שאלה בחידון בדרך כלל התעייפו באמצע היצירה ולא סיימו אותה. הוא החליט בשבילם שהוא יודע יותר טוב מהם מה נכון להם, והמגבלות שיצר עזרו למשתמשים להפיק ערך רב יותר מהמוצר שלנו, גם אם ברגע הראשון התעוררה חמתם על המגבלה.
לעומת זאת, לפעמים החוכמה היא באמת לתת למשתמשים חופש יצירה ולהימנע מלכוון אותם. באפליקציה של פיגי, למשל, אנחנו מאפשרים למשתמש לייצר מה שעולה על דעתו, מבלי להחליט מראש מה הפורמט שהוא בוחר בו. כלומר: אתה לא חייב לדעת מראש אם מה שאתה יוצר הולך להיות מאמר, בלוג פוסט, כרטיס ברכה, מצגת או כל צורת תוכן אחרת, אנחנו מזמינים אותך פשוט להתחיל לייצר ולפעמים להבין רק תוך כדי היצירה מה בדיוק מתבשל תחת ידיך.
אספקט נוסף של מערכות ליצירת תוכן הוא להבין שמה שנכון למשתמש הוא לאו דווקא מה שאתה כיצרן המערכת מגדיר כתוצאה רצויה. אנחנו רואים אנשים שמשתמשים בפיגי כדי לייצר יצירות מאוד מרשימות בעיצוב שלהן, הקפדה על תוכן עשוי היטב והבנה נכונה (לתפיסתנו) של המדיום: טקסטים קצרים, פונטים גדולים וקריאים, חלוקה נכונה של הנראטיב לעמודים, עיצוב מסוגנן ומדויק, ועוד. לצד אלו, ישנם גם לא מעט שמייצרים תוכן שבמבט ראשון נראה נורא עלוב: המון טקסט צפוף, אין הגהה והטקסט רצוף שגיאות כתיב או דקדוק, רמת העיצוב הגרפי לא מקצועית ובגדול ברור לנו שלא נשים לינק למסמך הזה בדף הדוגמאות שלנו. אבל- מי שיצר את המסמך הזה לא יצר אותו על מנת שנאהב אותו, אלא על מנת שיבטא את מחשבותיו ויהיה נכון לצריכה שלו אישית או של מי שהוא בחר לחלוק איתו את המסמך.
באותה מידה אם נצפה במצגות שאנשים מייצרים בפאורפוינט, למשל, נראה שרבות מהן לא מלוטשות ולא באמת מביאות לידי ביטוי את יכולות המערכת. וזו בדיוק הנקודה בה אנחנו מזכירים לעצמנו שהמשתמשים שלנו לא מנסים לקלוע לטעמינו, או להוכיח את היעילות של כל תכונה במוצר שלנו. הם מייצרים מה שבא להם, מה שמרגיש להם נכון, וחוסר ליטוש או חוסר מקצועיות הם אותנטיים ולכן לא בהכרח מהווים חיסרון.
בדיוק כמו שמרבית הסיפורים שאנשים כותבים בעזרת מעבד תמלילים לא יזכו אותם בפוליצר, וכמו שמרבית המצלמים במצלמה לא יפיקו תמונות שראויות להיתלות במוזיאון, כך גם בפיגי אין מטרה שאנשים ייצרו בהכרח יצירות מופת. חלקם עושים זאת, למשל ההזמנה הזו או הבלוג פוסט הזה, וחלקם מייצרים תכנים שאולי לא יסחטו מאיש מקצוע מחיאות כפיים, אבל למטרתם ולצרכיהם הם לא פחות ממצויינים.
לכל אורך הקריירה שלי התמקדתי במערכות ליצירת תוכן. אני אישית מאוד אוהב לנסות ולייצר במערכות חדשות, משך שנים הורדתי כל תוכנה ליצירה שנתקלתי בה סתם מתוך סקרנות, את עבודת הגמר שלי במסגרת לימודי התואר השני עשיתי על מערכות יצירת תוכן, וגם החברות שהקמתי או בחרתי לעבוד בהן, כמו סאנדיי סקי, פלייבאז ועכשיו פיגי- עוסקות בתחום הזה. זה מאתגר לקחת על עצמך לא רק לייצר מוצר שאנשים יאהבו אלא גם כזה שיגרום להם לייצר בעזרתו מוצרים שאנשים אחרים יאהבו, אבל הסיפוק כשזה מצליח הוא באמת מיוחד במינו.
שאול אולמרט הוא יזם, מייסד ומנכ"ל פלייבאז לשעבר וממקימי הסטארט-אפ "Piggy"
