ריאיון"באתי מבית שבור, היום אני פותחת דלתות לאחרים בהייטק"
ריאיון
"באתי מבית שבור, היום אני פותחת דלתות לאחרים בהייטק"
עינב חיים סייג הפכה ממתבגרת בשכונת עוני, שראתה הכל מזנות ועד סמים, למומחית סייבר באלביט וביחידה הטכנולוגית של גוף ביטחוני אחר. בראיון ל"כלכליסט" חודש לאחר שמונתה למנכ"לית מיזם Place-IL לצמצום פערים בהייטק, היא מספרת על הקשר בין רקע קשה לחשיבה ממזרית בסייבר ועל החזון לשינוי פני ההייטק, כך "שלא יהיה עולם אחר במרחק של שעה נסיעה מהמרכז"
עינב חיים סייג, 47, מנהלת פיתוח באלביט, שעבדה עשור ביחידת עילית טכנולוגיות בגוף ביטחוני, מונתה בחודש האחרון לתפקיד מנכ"ל place-IL, מיזם שנועד לעזור למתכנתים חסרי ניסיון ("ג'וניורים") מהפריפריה או מאוכלוסיות בתת-ייצוג– להשתלב בתעשיית ההייטק.
סייג שבאה ממשפחה "שבורה", להורים ילידי עיראק שלא סיימו תיכון, שחוותה בילדות פשיטת רגל של אב בעל עסק של משחטות ובסטה של עופות בשוק הכרמל, ומאז שימש כשליח עד שמלאו לו 70, ועבדה ב-5 עבודות כדי לסייע בכלכלת הבית – מסייעת עכשיו ל"עינביות אחרות" ולאחרים שזקוקים כמוה להזדמנות כדי לפרוץ.
חיים סייג, מונתה לפני כחודש למנכ"לית Place-IL, מיזם שנולד כדי להגדיל את קליטת העובדים מאוכלוסיות בתת ייצוג בתעשיית ההייטק דוגמת ערבים, דרוזים, או חרדים, והשנה בעקבות המלחמה גם של תושבי עוטף עזה והנגב המערבי.
מייסד ויו"ר העמותה הוא עידן טנדלר, בסיוע השותפה המייסדת Google ישראל. טנדלר, בוגר 2 אקזיטים מתחום הסייבר, האחרון שבהן הוא לפאלו אלטו (שבה הוא משמש סגן נשיא כעת), ייסד את העמותה לפני שנתיים מתוך התפיסה שלהייטק תפקיד לחבר את החברה הישראלית. עינב נכנסת לנעליה של קרן הלפרין, אשת הייטק שהקימה איתו את הקרן, אך עזבה עם משפחתה לרילוקיישן בהולנד.
"הייתי בדרך להתחיל תפקיד כסמנכ"ל טכנולוגיות בסטארט-אפ, אבל אז חזרתי מהרצאה מרגשת מול תלמידות תיכון עמל בטירה, ומיד אחריה ראיתי שעידן שהכרתי מעבודה משותפת באלביט פרסם את המשרה בPlace-IL וזה גרם לי לחשוב על הכל מחדש. אחרי שהמלחמה הנוראית הזאת פרצה, ואחרי השבר שהיה פה החלטתי שזה הזמן לעשות משהו שקשור למטען שלי ולסיפור שלי. רוב השנים הייתה חשובה לי עשייה ביטחונית ציבורית משמעותית בישראל, היה חשוב לי השכר בחוץ. היום אנחנו חייבים להתעסק בדברים שקשורים לתיקון של החברה, זה הזמן לעשות משהו חברתי".
מה קרה בהרצאה לבנות בעמל טירה?
"הגעתי אליה דרך פורום הייטקיסטים שמרצה בפריפריה. ראיתי שהן לא מדברות עברית, עברתי לדבר איתן ערבית. הייתה פגישה מדהימה, מרגשת. אף אחד לא ידע במקומות העבודה שלי שבאתי מבית עני ושבור. לא חשבתי שהסיפור שלי ושבירת מחסום השפה ישבור בינינו את הקרח בצורה כזאת. הן הבינו שעומדת מולן מישהי לא כל כך שונה מהן, שבאה מבית שבו ההורים רואים רק טלויזיה בערבית, בית עני מאוד, חסר השכלה, שהיא דור ראשון להשכלה במשפחה, פיתחה קריירה, וגם מגדלת ילדים, פתאום זה נהיה השיח. הן התעוררו, ושאלו תגידי מה אפשר לעשות, מה ללמוד, לאן אפשר להגיע, למה לכוון".
אמרת בית שבור. למה?
"היינו בית מאוד אמיד יחסית ושורשי בנוה מונוסון. ישוב מהמם ומקסים. הורים ילידי עיראק, אנחנו 6 אחים (אני החמישית ואחי הקטן הוא השישי). הייתה לנו מרצדס. וילה. אבא עצמאי, היה בעלים של משחטה ובסטה של עופות בכרמל, סיטונאי שמכר לכל המסעדות. בגלל האינתיפאדה, וגניבה של כסף מהעסק שלו - התחילה הידרדרות דרמטית במצב הכלכלי. הייתי אז בת 10 כשהחלה הקריסה. הספקתי לחוות בסיס של חיים נורמטיביים, של הורים שאוהבים אותי, כשהתחילה ההתפרקות – נאחזתי בשלד הזה, בשונה מאחי הקטן שהבסיס עוד לא היה מבוסס אצלו. לו לא הייתה שום יציבות".
מה זה אומר התפרקות?
"אבא פושט רגל, אנחנו מאבדים את הבית. ומגיל 10 המשפחה מתחילה לנדוד בין בתים בשכירות. בהתחלה לבית אחר בנוה מונוסון, אח"כ למושב בתענכים, כשאבא מפסיד עוד כסף - עוברים לגור אצל סבתא בשפרינצק באור יהודה, שכונה מאוד קשה ובעייתית. שם אנחנו כבר חסרי כל, אחרי עיקולים אפילו של מכונת כביסה וטלוויזיה, גרים בשכונה עם סמים, זונה בבניין, מישהו שהתאבד לידינו, שכונה שבה שרפו לנו את האוטו, מתעללים באחי. שכונה קשה. ומעבר לכביש – נמצאת נווה מונוסון, איפה שהיו החיים הקודמים שלנו. אף אחד מהחברים בנוה מונסון לא יודע מה עובר עליי".
מה עושים כדי לשרוד?
"אמא שהיתה עקרת בית שגידלה 6 ילדים - התחילה לעבוד במלצרות, ואבא התחיל לעבוד במשלוחים של עופות לכל המסעדות, רק לא כבעלים אלא כשליח, הוא עשה את זה עד גיל 70. הוא עובד מ-2 בלילה עד 5 בבוקר, חוזר אני לוקחת ממנו את האוטו. הורים שבורים, המשפחה מתפרקת, חלק מהמשפחה מנתק קשר, אבא זקוק לעזרה, צריך לשלם לו חובות וכולם מתרחקים. אני מפחדת שההורים שלי יתאבדו, ועל אחי הקטן. תחושת השפלה, התרסקות, אין יותר חגים וימי הולדת, אף אחד לא בא אלינו הביתה, הפכנו בית שבור".
"גרנו בשכונה באור יהודה עם סמים, זונה בבניין, מישהו שהתאבד לידינו. שכונה שבה שרפו לנו את האוטו ומתעללים באחי. ומעבר לכביש – נמצאת נווה מונוסון, איפה שהיו החיים הקודמים שלנו"
מה את עושה בתקופה הזאת?
"יש לי תמונה של עצמי הולכת בשכונת שפרינצק וחושבת איך אני משיגה על החיים איזושהי שליטה, איך אני יוצאת מזה. אמרתי לעצמי: את לא מספיק יפה שמישהו ידאג לך, אבל את חכמה ואת זה אף אחד לא יכול לקחת. הייתי מחושבת. ידעתי שאני לא יכולה לבנות על זה שמישהו יוקסם מהיופי שלי וייחלץ אותי מהמצב שאני נמצאת בו, ומגיל 11 וצפונה החלטתי להפוך לחנונית על. כל הזמן בספריה, מסכמת אנציקלופדיות, לומדת, מחליטה שאני אדע הכל.
"היתה שנה שבה עבדתי ב-5 עבודות כדי להגיע לאוניברסיטה: מלצרית באירועים, מוכרת בדוכני ספרים, מורה פרטית, ומלצרית בשני בתי קפה. עבדתי במה שאפשר כדי לשלם בבית את חשבונות המים. בתיכון למדתי ביולוגיה וכימיה, מתמטיקה ואנגלית 5 יחידות. החלום היה ללכת לאוניברסיטה. לא היתה שאיפה לא להיות מצליחה, רק להיות נורמטיבית. ידעתי שאני חכמה, היו לי ציונים טובים, שהאוניברסיטה היא היעוד שלי. בצופים היו לי חברויות מאוד חזקות. זה היה בסיס".
לאן התגייסת?
"בצבא הייתי קצינת בקרה ומעקב בלשכת אלוף פיקוד דרום. הצלחתי להגיע לאוניברסיטה העברית ללימודי מדעי המחשב וכלכלה, וזה כבר שם אותי על איזשהו טראק. עבדתי מאוד קשה וגרתי במעונות, יום אחד קיבלתי טלפון נרגש מהאוניברסיטה שתורם אנונימי רוצה לתת לי עשרת אלפים שקל. הכירו את הסיפור שלי כי כתבתי על המצב בבית בבקשה למלגה, ידעו שאני עובדת תוך כדי לימודים. הבאתי רק אוכל מהבית, לא פספסתי טרמפ ללימודים כדי לחסוך את האוטובוס, היו תקופות שלא היה לי כסף אפילו למוצרי היגיינה לנשים. אני זוכרת שאמרתי לאוניברסיטה: אני אפדה את הצ'ק הזה, אדאג שבעתיד יהיו אנשים כמוני שיקבלו הזדמנות".
איך שורדים בלימודים?
"תוך כדי הלימודים אני עובדת כמלצרית, נותנת שיעורים פרטיים, וכמזכירה בחברת ביטוח, עד שהשתלבתי במשרת סטודנטית בפיתוח בחברת גל אור, שמפתחת מערכת הזמנת טיסות מאוד חזקה. זו הייתה העבודה הראשונה שלי בתעשייה הודות להזדמנות שאבי כץ, הבעלים שלה נתן לי. אני פותרת שם בעיות חריגות, ראש צוות, ואני מגלה שאני טובה בזה. רציתי להמשיך למשהו יותר מקצועי והגעתי לאלביט כמפתחת תוכנה. שם הסבירו לי שיש פרויקט שצריך עזרה וצריך אותי בו לשלושה שבועות. זה היה בגוף ביטחוני אחר, ובסופו של דבר נשארתי שם כמה שנים טובות, כמעט עשור. זה מאוד התחבר לי כי גם אני שורדת, לא רואה בעיניים, יכולה לעבוד 20 שעות ביום, כשאני חדורת מטרה - לא מעניין אותי כלום".
מה קורה אחרי קרוב לעשור בתפקיד הזה?
"חזרתי לאלביט לתחום הגנת הסייבר שהתחיל להתעורר בעקבות פעולות התקפיות שהתחילו לבצע בעולם, ושם פגשתי את עידן טנדלר. הוא הקים את היחידה העסקית של הסייבר באלביט. אני הייתי ביחידה ההנדסית. התחלנו להקים מערכות ולמכור אותן בעולם. אני מגייסת צוות ומנהלת פיתוח של מערכת בתחום של סימולציה ואימון סייבר. אנחנו מייצרים ומוכרים מערכת שנמכרת במדינות זרות, בבסמ"ח (בית הספר הצה"לי למקצועות המחשב והגנת הסייבר). כבר אז עידן אמר שמפריע לו שאין ייצוג לערבים ולחרדים בהייטק. עידן יצא לסטארט-אפ, אני יצאתי לסטארט-אפ אחר, אני למדתי תואר שני בטכניון בהנדסת מערכות כחלק מעתודה ניהולית באלביט. עברתי לנהל תוכנית של הגנה על תעופה אזרחית במערך הסייבר הלאומי (כולל הובלת שת"פ עם בואינג בתחום ההגנה על המטוסים שלה ברמה הכי אינטימית) והיום אני ועידן נפגשים שוב ב Place-IL".
טנדלר וחיים סייג שעבדו זה לצד זה באלביט נפגשים שוב, הפעם כשהוא יו"ר ומייסד העמותה שמסייעת לאוכלוסיות שנמצאות בתת יצוג בתעשייה למצוא עבודה בהייטק. כ-90 חברות הייטק נרתמו לשתף פעולה עם המיזם שנתמך כספית על ידי גוגל כשותפה מייסדת ועל ידי תורמים דוגמת הקרנות אינסייט, ויולה, קראון, גנדיר, בוסתאן ואלרון. תורמים גם בנק הפועלים, פדרציות צפון אמריקה, נדיר יזרעאל מנכ"ל ארמיס, PWC, נקסטג'ן, קרן סטף (ורטהיימר), גיגי לוי ומייקל אייזנברג.
"עידן הוא בנאדם של חזון, אני בנאדם של עשייה. חשבתי במונחים של לדאוג לעוד עינביות כמוני. שעוד נשים, שבאו מבית ללא השכלה - שיפתחו להן את הדלת. כי אני באתי מבית שבור, עבדתי קשה אבל קיבלתי בכל פעם לאורך הדרך הזדמנות אדירה. זה לא תפקיד טכנולוגי, אני שמה בצד את השאיפות שלי ביזמות, ועברתי לפעילות שמייצרת מסלול המראה. כל פעם שמישהי כמו חלי מאופקים מתקבלת לריסקיפייד או פאלו אלטו, ארמיס, צ'ק פוינט זה סיפור קטן בעולם, אבל זה סיפור מטורף, זו המראה במטוס קרב".
מה אתם עושים בעצם?
"אנחנו לוקחים החל ממפונה מניר עוז או מנתיב העשרה, ועד מישהו מרהט או משפרעם לתוכנית ליווי לג'וניורים (מתכנתים שעוד לא עבדו בהייטק) וסוגרים להם "התמחות". מקומות עבודה שרוצים לדלוור לא יכולים לבנות על ג'וניורים, הם רוצים לקלוט אנשים מנוסים. כשרק יצאת לשוק – לוקח זמן עד שרואים ממך פירות. אז אנחנו משקיעים בצמצום הפער הזה בתוכנית הכנה וליווי להיקלטות בתעשייה, שכוללת 'התמחות' ללא התחייבות מצד חברת הייטק, שאנחנו משלמים חצי ממנה למעסיקים יחד עם הרשות לחדשנות. גם אם יוחלט לא להעסיק אותם בסוף – עבורם ההתמחות היא קפיצה אדירה. 90 אחוז מהאנשים שפלייס שמה בהתמחות - מוצאים עבודה אחר כך".
למה זה קריטי?
"כי אנחנו מראים למעסיק את ההזדמנות שיש בהעסקה שלהם, והם יוצאים החוצה עם ניסיון. יש רשת של 94 חברות שמשתפות איתנו פעולה. עבור רבים הייטק הוא בלתי מושג, יש מחסום. בשביל המשפחה שלי בעפולה הייטק זה של התל אביבים והפריבילגים. כשאני מספרת שהעמותה הזאת רוצה להביא את ההייטק לעפולה הם לא מאמינים. חשוב שבישראל במרחק של שעה נסיעה מהמרכז לא יהיה עולם אחר. ההייטק גם זקוק לגיוון הזה. בשנה האחרונה עברו דרכנו מאות אנשים, אנחנו מקווים להגיע בשנה הבאה לאלפים".
נשים זה לא אישיו?
"הן 30 אחוז מההייטק, אז היום לא מוגדרות בתת ייצוג. אבל חצי מהמתמחים של פלייס הם נשים. אישה מכפר סבא לא תיחשב בתת ייצוג שהעמותה תדאג לה, אנחנו עובדים לפי מפתח של תת ייצוג. נכים, חרדים, אתיופים, פריפריה. הצד הנאיבי בי אומר שההייטק רוצה להשתנות. אבל הוא צריך עזרה בזה".
מה ראית בעיניים בקריירה שלך?
"לא רק שלא הייתה לי מנהלת אישה, לא עבדתי עם אתיופים, לא עם ערבים. המספרים בהייטק עדין לא טובים. זה דורש דחיפה, זה לא יקרה מעצמו. אני מדברת על אנשים שפונים לפלייס, כי אף אחד לא חוזר אליהם לריאיון עבודה. אין להם שורות של ניסיון להכניס בקורות החיים. למדנו לסנן מועמדים שנסייע להם דרך משקפיים אחרות ממה עבד עד היום בהייטק. השנה המטרה היא להקים שלוחה בשדרות עבור כמה חברות שלא רוצות לפתוח בשדרות שלוחה, אבל הן בסדר עם ראש צוות שיגיע לכאן כדי לעבוד עם צוות שיושב פה. נתחיל מצוות אחד בשדרות, נמשיך בצפון וננסה לגדול לאט לאט".
